פרק מ

במשך אלפי שנים, אופי החיים היהודיים בגלות התעצב ללא עצמאות מדינית. החל מסוף ימי הבית השני מרכז החיים היהודיים כבר היה סביב לימוד התורה בבית המדרש והתפילה הציבורית בבית הכנסת, עד שנדמה שזהו אורח החיים היהודי האידאלי. לאחר שנים רבות של רדיפות קשות, נוצר ייאוש מוחלט מכל אפשרות של תחייה חומרית, עד כדי כך שיותר סביר היה להאמין שיבוא משיח רכוב על חמור ויעלה את עם ישראל כולו לארץ על כנפי נשרים, מאשר שהיהודים יפעלו בעצמם כדי לעלות לארץ, לבנותה, ושזה עוד יצליח ויתקיים. מתוך כך התגבשה תפיסה שבמציאות הניסית כבר לא יהיה צורך לעבוד בזיעת אפיים, כולם ילמדו מבוקר עד ערב ב'כוללים' ובישיבות, עם תקציב ממשלתי נכבד כמובן. יש בציור הזה דבר מלבב, אך גם מאוד ילדותי. כמו ילד שמדמיין את העושר – כריבוי של גלידות וצעצועים. אם ציור כזה היה מתממש זו הייתה טרגדיה מכל הבחינות, ומכל מקום בפועל המציאות הייתה הפוכה. התפנית הגדולה בחיים הלאומיים דחקה את התורה ולומדיה לשוליים, כפולקלור חביב, אם לא מיותר. העשייה הלאומית שבמרכזה היו: מאמץ מדיני, עלייה, עבודת אדמה, פיתוח תעשייה ובנייה, תפסה את המקום המרכזי, על חשבון החיים היהודיים הישנים. זה יצר משבר גדול אצל רבים משלמי אמוני ישראל. בפרק זה הרב מתאר ומתווה דרך נכונה יותר למימוש תהליך הגאולה.

לצורך מימוש חזון תיקון העולם השלם, עם ישראל צריך להיות במצב שבו הוא יוכל לשמש דוגמא ומופת לכל העמים. משום כך, השלב הראשון הוא בניית השלד החומרי המתאים, כפי שבאר הרב צבי יהודה קוק את חזון תחיית העצמות היבשות שבספר יחזקאל (פרק לז), כמשל לאורח החיים היהודי שהתעצב בגלות ורק שימר את הזהות היהודית המיוחדת, את לְשַד החיות הפנימי, כדי שהתפנית ההיסטורית של התחייה החומרית לא תיצור ניתוק מוחלט מן הרציפות התרבותית, ההיסטורית והלאומית של העם היהודי. אבל לאחר מכן מגיע השלב השני שבו המציאות החומרית צריכה להתפתח כדי לאפשר את ההופעה השלמה של התורה.

הַדּוֹר הָרִאשׁוֹן שֶׁל עִקְבְתָא דִּמְשִׁיחָא, בִּתְחִלַּת קֵץ הַמְגֻלֶּה שֶׁל יִשּׁוּב אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל, הוּא מַכְשִׁיר אֶת הַחֹמֶר שֶׁל כְּנֶסֶת־יִשְׂרָאֵל. כדברי חז"ל (סנהדרין צח, א): "ואמר רבי אבא, אין לך קץ מגולה מזה – שנאמר "וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא" (יחזקאל לו, ח), ופירש רש"י: "כשתתן ארץ ישראל פריה בעין יפה אז יקרב הקץ ואין לך קץ מגולה יותר". במשך אלפי שנים קללת הגלות רבצה על הארץ ועל האומה. עם ישראל התקיים בגלות בפיזור, ללא מלכות, תשתית מדינית עצמאית וללא שגשוג כלכלי. הקיום היה של חיי נשמה בלא גוף לאומי, ומנגד הארץ הייתה כגוף ללא נשמה. אף כיבוש לא הצליח ליצור בה יחידה מדינית עצמאית משמעותית.[12] גם הכיבוש הערבי שתחתיו נבנו ערים גדולות כמו בגדד וקהיר, לא הצליח לפתח ערים כאלה בארץ. היישוב היחיד שנבנה על ידי הערבים הוא העיר רמלה, שנבנתה בעיקר כתחנת מעבר. כל השאר היו חורבות של יישובים קודמים. בעקבות חזרת עם ישראל לארצו, תוך כמה עשרות שנים בלבד הכל השתנה באופן שלא ניתן לשער. מדינת ישראל הפכה ממחוז מדברי מלא ביצות וזניח של האימפריה העות'מנית, לאחת המדינות המובילות בעולם.

במחצית הראשונה של המאה העשרים נעשו ניסיונות שונים של התיישבות. בהתחלה הוקמו קולוניות – מושבות, בשנת 1909 נוסדה קבוצת דגניה ובאותה שנה הוקמה גם העיר העברית 'הראשונה', תל-אביב. לאחר מכן הוקמו הקיבוצים, ונבחנו צורות שונות של שיתוף מלא ושיתוף חלקי. באמצע שנות העשרים אנשי העלייה השנייה הקימו ערים נוספות. עד היום קיימת מחלבת שטראוס בנהריה שאליה הובאו מכונות חליבה על פי הסכם שחתם חיים ארלוזורוב[13] עם ממשלת גרמניה. בשנות השלושים כתב בן גוריון[14] מאמר מהפכני שנקרא 'ממעמד לעם'. הוא הבין שכבר אי אפשר לדבר במונחים סוציאליסטיים של מעמדות, וצריך לעבור למושגים של עם. היו הבדלים בין צורות שונות של עלייה והתיישבות, אבל קו אחד מחבר את כולם: מפנה היסטורי של התפתחות היישוב ובניין האומה.

לדור הראשון של התחייה הלאומית בארץ יש תפקיד היסטורי, יוצא מגדר הרגיל – להשיב לאומה את הגוף. להפוך את הציונות של הרוח, התקוות והשירים, למה שנקרא אז "ציונות של שרירים"[15]; הקמת מדינה בעלת מעמד בין האומות, כמעצמה איזורית מבחינה כלכלית, צבאית ופוליטית, על ידי פיתוח החקלאות, התעשייה והמסחר.

לעומת המקום המרכזי של החומר בדור הראשון של התחייה הלאומית, הָרוּחָנִיּוּת צְרִיכָה לְשַׁמֵּשׁ בּוֹ שִׁמּוּשׁ שֶׁל שְׁמִירַת הַחַיִּים הַפְּנִימִיִּים, לשמר את הזהות, את הלשד הפנימי של האמונה שמחובר לשורש קיום האומה, כדי שהגוף שיוקם לא יהיה מנותק מהעוגן הרוחני שקיים את האומה בגלות. וּכְשֶׁיִּתְחַזֵּק הַכֹּחַ הַחָמְרִי שֶׁל הָאֻמָּה, עד למציאות שהוגדרה על ידי חז"ל כ:"יד ישראל תקיפה" (כתובות כו, ב; רמב"ם עבודה זרה י, ו), מבחינה אובייקטיבית – במובן של עצמה צבאית וכלכלית, ולא פחות מכך גם מבחינה סובייקטיבית – הדרך שבה אנחנו תופסים את עצמנו. אָז יִגָּלוּ כָּל הַסְּגֻלּוֹת הָרוּחָנִיּוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת שֶׁבָּהּ, וְתָשׁוּב הַתּוֹרָה וְכָל מְאוֹרוֹתֶיהָ לְאֵיתָנָהּ, לִהְיוֹת לְאוֹר עוֹלָם. אבות האומה, נקראו 'איתני עולם', מפני שהם היו נביאים, והתורה שנבעה מתוכם באופן טבעי ביססה את התרבות האנושית.[16] לאחר מכן נִתנה התורה לכל ישראל והשפעתה הלכה והתעצמה עד להופעתה השלמה בימי שלמה, כאשר בית המקדש עמד על תילו, ארץ ישראל הייתה בידינו בגבולות כמעט מלאים, ומלכים שונים באו לחזות בחכמתו המפליאה של מלך ישראל.[17] לפני שמתחזק הכח החומרי של האומה, הופעת התורה בחיים הפרטיים במטבח, בבית המדרש ובבית הכנסת, היא רק ביטוי חלקי של עוצמת ההשפעה שעתידה להיות לתורה על כל העולם. רק כאשר עם ישראל יהיה מספיק חזק כדי למלא את ייעודו כ"מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות יט, ו), כלומר – כמשרת את האומות בהארת חייהן, התורה תוכל לתפוס את מקומה המרכזי כתרבות מובילה בעולם מבחינה רוחנית, מוסרית ופילוסופית, היא תהיה לַעֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת בְּיַד ד' וְלִצְנִיף מְלוּכָה בְּכַף אֱלוֹהֵי יִשְׂרָאֵל (ישעיהו סב, ג). לכתר מלכות שהוא ביד ובכף ה', כלומר תתגלה גם בפן המעשי, [18] כפי שמסביר הרב בספרו 'ריש מילין', שלעומת אות י' שהיא השורש הרוחני והמופשט, אות 'כף' זו הממשות המעשית.[19]

לא פשוט לבחון ממתי ועד מתי נמשכת פעילותו של הַדּוֹר הָרִאשׁוֹן שֶׁל עִקְבְתָא דִּמְשִׁיחָא. ברור שמאז שהרב כתב את הדברים הייתה התקדמות גדולה מבחינה חומרית, מדינות ענקיות בשטחן ובאוכלוסייתן מסתכלות על מדינת ישראל כהצלחה בלתי רגילה. הודו, סין וברזיל יושבות בביטחון, ללא שום איום קיומי, ומגיעות להרבה פחות ממה שעם ישראל הגיע בארץ, תוך מלחמות וקשיים וללא אוצרות טבע, וזה מעורר הערכה גדולה ורצון ללמוד מאתנו. מדינת ישראל נעשית נוכחת בכל הסוגיות החומריות שהעולם עוסק בהן: בתחומי הטכנולוגיות הגבוהות שמתקדמים במהירות רבה, בתחומי הרפואה, התקשורת והבינה המלאכותית. דברים שנוגעים לאיכות חייהם של מיליוני בני אדם, תזונתם ותרבות הפנאי שלהם. כל זה שם את מדינת ישראל בשורה הראשונה, והיא מתקבלת גם בקרב מדינות שמסיבות שונות לא מאוד רוצות ביחסים עימה, אך בלית ברירה מודות בנוכחותה וחיוניותה כמקור להתפתחות חומרית עולמית. ואף על פי כן עדיין לא מיצינו את השלב הזה, אנו מצפים לגלי עלייה אפשריים של מאות אלפים ואולי מיליוני יהודים, שכל אחד מהם יכול להביא עמו ברכה עצומה של מוטיבציה, מקצועיות, אופטימיזם, אהבת האומה והארץ, וכך העצמאות החומרית תלך ותתפשט, ונהיה יותר בטוחים וישובים בכל מלא ארצנו.

ככל שעוצמתה החומרית של מדינת ישראל הולכת ונעשית יותר ויותר בולטת, ממילא עולה יותר ויותר שאלת העוצמה והבשורה הרוחנית. הרעיונות הגדולים שהעולם ניזון מהם במאתיים השנים האחרונות, כמו החופש, החירות והאחווה, ממצים את עצמם, והאנושות מיטלטלת מבחינה רוחנית בין ייאוש גמור לתקווה, כאשר את הייאוש אפשר לצייר באופן חד יותר מאשר את התקווה. הצד האחר האסלאם, שאינו שותף לרעיונות אלה, מעמיד בפני האנושות רוחניות אלימה שמתנגשת חזיתית עם ערכי העולם המודרני. הוא מאתגר את הסדר הקיים מבחינה דתית ומוסרית, ומציב שאלות לגבי העצמיות, המוסר, הדת, המודרנה והפוסט-מודרנה. ממילא, שאלת בשורת היהדות שמשלבת באופן ייחודי את השורש הרוחני של חלק גדול מאוד של האנושות – מאמיני הנצרות והאסלאם, נעשית יותר ויותר רלוונטית. עלינו לעסוק באופן רציני בטיפוח החזון והתקווה כדי שהתורה תוביל את האנושות, שככל הנראה עומדת להיכנס לעידן של מאבקים מאוד עמוקים. יש לבנות דרכים ואמצעים למימוש החזון הגדול של הנביא ישעיהו: "וַהֲבִיאוֹתִים אֶל-הַר קָדְשִׁי, וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי, עוֹלֹתֵיהֶם וְזִבְחֵיהֶם לְרָצוֹן, עַל מִזְבְּחִי כִּי בֵיתִי, בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים" (ישעיה נו, ז). בית התפילה הוא פסגת השאיפות, תמריץ לכל האומות להתקדם בכיוון של השתלמות, התעלות והשלמה הדדית, של בירור הרצונות השונים: מהו הדבר המשפיל את הנפשות, ומהו הדבר המרומם ונותן השראה להתפתחות התרבותית לסוגיה. אז תבוא כל האנושות אל הר הקודש, להכרת אלוהי עולם וגילוי מעמד הקדושה בחיים.