בפרק זה הרב עוסק בעניין האהבה הלאומית בישראל, ולא זו שבאומות העולם, שם הדברים מסובכים יותר. כאשר מתגברת האהבה הלאומית שבאומות העולם היא מתקשרת לתרבות ולערכים של אותה אומה, ואז התוצאות לא טובות. יסודות ההתהוות הלאומית של אומות אחרות, הזהות הלאומיות שלהן, היא פראית, אלילית, גסה ואלימה. כך קמו אומות.[291] האומה הישראלית היא היחידה שכל זהותה הרוחנית נמצאת בתורה שניתנה בהתגלות אלוהית ובעיבודה בתורה שבעל פה, על ידי חכמי ישראל שבכל הדורות שהם העילית הרוחנית המנהיגה את האומה. אף אם הנהגתם אינה באופן פוליטי, היא בוודאי קובעת את היסודות הרוחניים של האומה.
כְּשֶׁהָאַהֲבָה הַלְּאֻמִּית מִתְגַּבֶּרֶת, מִתְלַהֶבֶת הִיא עַל תּוֹרַת יִשְׂרָאֵל, לְאַהֲבָה אוֹתָהּ, אחד המפתחות לתשובה נלהבת לתורת ישראל, הוא אהבת ישראל. מי שזכה להיות השליח שעולה לפסגת ההר כדי לקבל את התורה, משה רבנו גדול הנביאים, הוא גם זה שלא היה מוכן לוותר על האומה אף שהיה יכול לבחור שהם יימחו מעל פני האדמה וממנו יצא עם חדש: "וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם, וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ" (שמות לב, לב). ברור שיש חטאים שיש לתקן ולפעמים נצרכת תוכחה, אך ויתור על האומה לא בא בחשבון אצל משה, גם במחיר גבוה. בזכות אהבתו המופלאה לעם ישראל, זכה להגיע למעלה הנשגבה ביותר בקבלת התורה.
האהבה האמתית כתכונת נפש, כנטייה, שואפת לטוטאליות, לשלימות. האהבה הבשלה לא מצטמצמת בפרט אחד. לכן מי שאוהב את עם ישראל אוהב את כל מה שקשור אליו – את תרבותו, את ההיסטוריה שלו, את שפתו ואת האידאות שלו. כל יהודי יודע שהתורה היא יסוד היסודות של קיום עם ישראל, תיעוד יִסוּדוֹ בפועל, מהותו וחזון העתיד שלו. ממילא אהבת התורה מתחייבת מתוך אהבת ישראל.
מבחינה זו הקרע בין הלאומיות היהודית לבין היהדות המסורתית, הניתוק מן התורה שהתהווה לפני דורות מספר, אמור להתאחות לא על ידי ניצחון על הלאומיות אלא דווקא על ידי הבשלתה והתבגרותה. כפי שכותב הרב במקום אחר (מאמר 'נשמת הלאומיות וגופה'), שלאומיות אינה שנאת אחרים אלא אהבה למי שראוי לאהוב וההכרה כיצד יש להתייחס מתוך כך לאחרים.
באותה תקופה בה נכתבו הדברים הייתה תופעה נרחבת של ההתבוללות על כל צורותיה, באופן של חילון ובאופן של התנצרות. לפי חלק מן ההשערות, ביהדות גרמניה עד כעשרים אחוז התנצרו. אירופה כולה נשטפה בגל אדיר של חילון, ולכן ליהודים רבים היה נוח להכריז על ביטול תקפותה של הדת. לעומת כל זאת הלאומיות הצילה המוני יהודים מהתבוללות. השאלה הייתה, כפי שהועמדה אחר כך על ידי מנהיגים רוחניים בישראל – האם הלאומיות היא צורה אחרת של התבוללות, רק יותר נוחה, שכל עניינה הוא להסיר את קדושת ישראל והתורה מלב היהודים, או שהלאומיות במרידתה בהתבוללות תביא גם לקשר עם התורה וקדושתה. כאן הרב בהחלט מכריע בשאלה זו, כאשר הוא מראה את הקשר הפנימי שבין הדברים.
האהבה הלאומית שיוצרת אהבה לתורה היא בֵּין בְּלִמּוּד בֵּין בְּמַעֲשֶׂה, אלו שלבים שונים; במילים של ימינו – ישנה נטייה מחודשת להכיר את 'ארון הספרים היהודי', זה הלימוד, ומתוך כך גם עניין וחיבה לחזור לקיום המסקנות המעשיות מן הלימוד, המעשים שעל פי המסורת. מתוך כך, וְהַחֵשֶׁק הַמִּתְפַּתֵּחַ מֵבִיא לִידֵי אַהֲבָה מַפְעֶלֶת אֶת הַבְּלִיטָה שֶׁל הַפְּרָטִים וּפְרָטֵי הַפְּרָטִים, בֵּין בְּתַלְמוּד בֵּין בַּקִּיּוּם הַמַּעֲשִׂי. זו לא רק חיבה כללית למסורת, אלא גם לפרטי הפרטים של המצוות. הכל תלוי בתנועה הפנימית של אהבה זו, בהתפתחות ההבשלה, ההכרה הפנימית של החיבה והכבוד. לאהבה לאומית זו שמשפיעה על אהבת המסורת, ישנן דוגמאות רבות. אנשים שאינם שייכים למחנה הדתי של שומרי המצוות, לפחות מבחינה חברתית, אך אהבת האומה יצרה בהם נטייה זו; כך למשל היה ד"ר אלדד,[292] כך היה מנחם בגין[293] וכך הוא פרופסור אליעזר שביד, שכתב ספרים על חגי ישראל ומסורתו.
מכאן ישנה הדרכה לצדיקים – וְצָרִיךְ כָּל צַדִּיק לְהַגְבִּיר בְּעַצְמוֹ וּבָעוֹלָם אֶת אֵשׁ הָאַהֲבָה הַלְּאֻמִּית בְּיִשְׂרָאֵל, הצדיקים, במובן הפשטני, הם האחראים על ענייני הקדושה, התורה והמצוות. בעידן המודרני רואים הם בעיניים כלות כיצד מוסדות הדת, הישיבות, המקוואות והשחיטה הכשרה, מתמוטטים והולכים. עולם שלם שנבנה בידי עמל במשך דורות מתפורר. בדרך-כלל התגובה האנושית לכך היא לנסות ולבצר את חומות היהדות; דורשים דרשות בבית הכנסת על האיסור לצאת מהקהילה והעיירה, האיסור ללמוד ולהרחיב אופקים, "חדש אסור מן התורה". אולם אנשים רבים אינם שומעים לדרשות אלו, משום שאינם רואים פגם בכך שהדברים משתנים. יהודים שומרי מצוות באו לרבותיהם בתמימות ושאלו מה רע בציונות, בהשכלה – דברים שכתובים בתורה לארכה ולרחבה. היו רבנים שהשיבו שמכיוון שזה דבר חדש, זה ממוטט את אורח החיים המסורתי שהתגבש בגלות, לכן משום שכך היו החיים עד כה, כך הם צריכים להמשיך להיות. הציונות וההשכלה, התרבות והאומנות, נעשו לאויבים בשל החדשנות שבהן. הדבר דומה למי שיטיל איסור על לימודי שחייה, כדי שאנשים לא יכנסו לנהר ויטבעו. אולם כאשר בפועל יכנסו לנהר, כי יהיו מוכרחים, יהיו כאלה שיטבעו. להתנגד לחדש ולזר שאינו מוכר זו תגובה טבעית, אך שטחית. במה שנוגע ללאומיות ולארץ ישראל שהן מיסודות היהדות, התנכרות כלפיהן גורמת הפסד צורב לשני הצדדים.
הצדיק צריך להעמיק בטבע של עצמו, לא ללכת אחרי הנטייה הספונטנית להתנגד למשהו רק כי הוא לא מכיר אותו, אלא להגביר את האהבה הלאומית לישראל ואת הערך המיוחד של התורה לאומה הישראלית. להגביר את ההכרה בגודל חשיבותה של ארץ ישראל, לא בכך שהיא פוטרת מגלגול מחילות את אלה שנקברים בה (עי' כתובות קיא, א), אלא בהיותה הקרקע לצמיחה הבריאה של האומה הישראלית. את זה הצדיק צריך להגביר ראשית כל בעצמו, ואז גם בעולם סביבו באופן פעיל ובאופן סביל, לנסות להדריך את האחרים באופן זה, וּלְהַגְבִּירָהּ בְּכָל מִינֵי הַשְׁפָּעוֹת שֶׁבָּעוֹלָם: יש מי שיודע לנאום ויש מי שיודע לארגן, לכתוב ולהוכיח בשפות שונות, בקרב ישראל והאומות האחרות.
וּבָטוּחַ יִהְיֶה שֶׁסּוֹף כָּל סוֹף תָּבוֹא אַהֲבָה כְּלָלִית זוֹ לְבִשּׁוּל פִּרְיָהּ הַגָּמוּר אַל לו לצדיק להתייאש בשלבים הראשוניים של 'צער גידול בנים'. גם כאשר יש להורים צער, דאגה ולילות ללא שינה בגלל ילדיהם, למרות הכל, ההורים מגבירים בתוך עצמם את אהבתם הטבעית לילדיהם, וסוף כל סוף הילדים גדלים להיות אנשים טובים בכל אופיים וכישרונותיהם. כל זה נעשה בתהליך ארוך של שנים של טורח גידול הילדים. כך הצדיק, אם יעסוק בדבר נכון, אמתי וצודק, ייתכן שייתקל בצער וקשיים, דאגות ולילות לבנים, אך סופה של אהבה כללית זו שתבשיל ויהיה לה פרי – עַד כְּדֵי הוֹלָדַת תּוֹלְדוֹתֶיהָ, שֶׁהֵם הַמַּעֲשִׂים, הַמִּדּוֹת וְהַדֵּעוֹת שֶׁל כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ בְּכָל מִלּוּאָהּ וְטוּבָהּ; הסדר הרגיל הוא שהדברים מתחילים מהמחשבה, ממשיכים לרגש עד שהם באים לידי ביטוי מעשי. אולם כאן הרב מתחיל ממעשים, לאחר מכן עובר למדות – רגשות, ובסוף מגיע לדעות, משום שהקשר עם הצדיק הוא קשר אנושי, שבתחילה משפיע רק על ההתנהגות. כאשר אדם פשוט נמצא בנוכחותו של הצדיק, לא נעים לו לעשות מעשים שאינם כשורה. עם הזמן, הוא מתחיל להיות מושפע מהצדיק, לחקות את אורח חייו ולנהוג כמותו. רוב בני האדם נוהגים כמו הדמות שאותה הם מאוד מעריכים, וחיים בדומה לצורת חייה. מכאן זה עולה למדות, לאותן רגישויות מיוחדות, ובסוף, אצל המעטים הכישרוניים שמסוגלים לחשוב ולהעמיק, זה מגיע אף לדעות. אלה הם תולדות המאמץ של הצדיק להשפיע את השפעתו בעולם, ולפי מעמדו ודרגתו של אותו צדיק כך עוצמת השפעתו על הצבור. ישנם בעלי השפעה על כמה עשרות אנשים, וישנם שמשפיעים על חצי מיליון.
כאן הרב מתמודד עם טענה שנטענה כנגדו והיא רלוונטית גם כיום: וְכָל מַה שֶּׁאָנוּ רוֹאִים שֶׁיֶּשְׁנָם אֲנָשִׁים מִתְאַמְּרִים בְּאַהֲבַת יִשְׂרָאֵל, כלומר, מתיימרים לומר שהם מלאים באהבת ישראל, וְלִבָּם רָחַק מֵהַתּוֹרָה, מִלִּמּוּדָהּ וְקִיּוּמָהּ, ולכאורה בכך נפרכת התיאוריה של הרב – הוּא מִפְּנֵי שֶׁעֲדַיִן אַהֲבָתָם בָּסְרִית הִיא, "וּכְרָמֵינוּ סְמָדַר" (שיה"ש ב, טו). הרב לא אומר שאותם ה'מתאמרים' הם חלולים, נטולי אהבה, רק שאהבתם היא של בוסר. הענבים שבכרם הסמדר אינם בשלים. הם יכולים להיות מעולים, מזן מצוין, אבל צריכים עוד להבשיל. אהבתו של 'אחד העם'[294] לאומה לא הייתה שקרית, התרבות והרוח הקסימו אותו, אך זה היה עדיין בוסרי. כמו שבאהבה אמתית שבין אנשים, מי שאוהב רק את החכמה או היופי ועל אחת כמה וכמה רק את הכסף – זו אהבה לא בשלה. אם זו אהבה אמתית היא צריכה להיות מכלול של כל העניין. כל עוד אינה כך זו אהבת בוסר. לכן הצדיקים מכוּנים בזהר "מְחַצְדֵי חַקְלָא" (ועי' פרק כא) – עובדי השדה והכרם, מפני שהם מפתחים את האהבה הראשונית, מגבירים אותה עוד ועוד כדי להבשילה.
תהליך זה של אהבת האומה שמביאה לאהבת התורה עוד לא הבשיל, לכן איננו יכולים לצפות כבר לפירותיו. על אחת כמה וכמה בזמנו של הרב, שאז היה קושי נוסף שמנע את אהבת התורה מאוהבי האומה – יחסם של רבים מהצדיקים, שהכריזו מלחמה על הלאומיות. עד כדי כך הייתה מציאות זו בולטת, שהרב הציע להקים הסתדרות ציונית נוספת עבור שלומי אמוני ישראל, כדי שהמונח 'ציונות' לא ירתיע יהודים מסורתיים, ולכן קרא לה 'הסתדרות ירושלים', שנשמעת יותר קרובה לקודש ולמסורת. הרצל כתב ביומנו שכאשר החל לחשוב על הציונות ניגש בתחילה לרבנים, כי חשב שיהיו הראשונים שיתמכו בו, אלא שהתאכזב קשות – דווקא הם היו מאוד מסויגים.[295] גם במזרח אירופה הייתה לא מעט הסתייגות מצד הרבנים. הרבנים שהיו בין מבשרי הציונות עצמם גם לא נשאו פרי ממשי, כי לא היו מֻכָּרים מספיק, ורבנים יותר מֻכָּרים דחו אותם או הסתייגו מהם.[296]
הרצי"ה קוק היה אומר שרוב הרבנים החשובים היו בעמדת ביניים, לא תמכו בציונות באופן מובהק, כמו הרב מוהליבר[297] למשל, וגם לא התנגדו לה בתקיפות, כמו רבי חיים מבריסק[298] והרב אליהו מייזל מלודז'.[299] הם לא אהבו שדיברו יותר מדי נגד, ולא אהבו שמדברים יותר מדי בעד. רבנים אלו, המסתייגים באופן סביל, לא היו מאותו סוג של צדיקים שעושים בכל כוחם כדי להגביר את האהבה הלאומית בישראל. אולם לעומת הרוב שלא נקט בעמדה קיצונית מדי, גם שני הקצוות לא היו זניחים: בווינה שָכַן המשרד של 'חובבי ציון', ולעומת זאת בקובנה היה המשרד של ה'לשכה השחורה', אירגון שריכז פעילות אנטי-ציונית. כנגד ספרו של סלוצקי,[300] 'שיבת ציון' – קובץ של מכתבי רבנים מהמאה התשע-עשרה שתמכו בציונות, נדפס גם הספר 'אור לישרים', קובץ מאמרים "נגד השיטה הציונית", בו מתואר כמה שהציונות מסוכנת ושהיא משיחיות שקר. בביקורת תמיד יש הרבה אמת, רק שהיא צריכה להיות כמו ביקורת של אב על בנו, שיחד עם התוכחה והגערה, מזהה בשמחה את הדברים הטובים שבבנו. כך הצדיק מתייחס לעולם בכלל ולעם ה' בפרט.
