פרק כד

בפרק זה הרב מתאר את בסיס הקשר שצריך להיות עִם כל עַם ישראל: דרך האהבה וחיבוק שורש הקודש שבכל דבר, שיגרום על ידי כך לתשובה גם בשאר הדרגות. יחד עם זאת, הרב מזכיר פעם אחר פעם מעין תנאי – האהבה היא דווקא לאותן נשמות השותפות לתחייה. אלה שמצד כלשהו מוסרים את עצמם לאותו המעשה הגדול של תחיית האומה בארצה, הגשמת החזון האלוהי של מגמת המציאות לקראת הגאולה. אמנם, באופן פרטי, בכל אחד מאנשים אלה יכולים להיות חסרונות רבים שדורשים ביקורת ותשובה, אך הצד הכללי של אותם אנשים משתלב במגמה האלוהית. לכן עיקר היחס כלפיו הוא של אהבה וקירוב ולא תוכחה, ובוודאי לא משטמה.

עמדתו של הרב מתבססת על הכרעתו הרוחנית-תורנית, שאכן ניצני תחיית האומה בארץ ישראל הם-הם התחייה שעליה ניבאו הנביאים בשם ה', ולא טעות או אפיזודה היסטורית. ממילא אותם יהודים רבים שהיו שותפים לתחיית האומה בארץ ישראל, אלה שבגופם ובמעשיהם התחברו למגמה האלוהית שהיא שורש גאולת העולם כולו וקידוש ה' הגדול אחרי הגלות הארוכה, אחרי שכבר חולל שמו בכך שלא הושיעם – הם מקדשי שם שמיים. בייחוד אחרי פטירת הרב כאשר חילול ה' היה בשיעור שאי אפשר לתאר, הסתר הפנים שהיה בדמם של מיליוני יהודים שנשפך, חולל כבודם ונבזז רכושם, ונשמעו תמיהות-טענות מפורשות: היכן האלוהים שהוציא את עם-ישראל ממצרים, קרע להם את ים סוף וכרת עמם ברית, היכן הוא והיכן בחירתו בישראל. לכן הקמת מדינת ישראל, ובאותם הימים הקמת הישוב העברי, הן קידוש ה' עצום.[301]

אַשְׁרֵי אִישׁ שֶׁחוֹשֵׁב עַצְמוֹ כְּשִׁירַיִם לְגַבֵּי כְּנֶסֶת־יִשְׂרָאֵל כֻּלָּהּ. השיריים טפלים לגוף, אין להם כל קיום בפני עצמם, ולכן הם מזוהים עם הגוף לגמרי. שֶׁהִיא נַחֲלַת ד' בנוסף לכנסת ישראל, גם ארץ ישראל ותורת ישראל נקראות נחלת ה' – מפני שכל אלה הן מה שהנחיל ה' לעולם כדי להביא לתיקונו. שֶׁכָּל מַחְשְׁבוֹת לְבָבוֹ, כלומר, נטייתו המודעת, כאשר הלב נוטה ומושך למקום מסוים מתוך מודעות. הֶגְיוֹנוֹתָיו, המחשבות, ההכרה, חֶפְצוֹ וּשְׁאִיפָתוֹ, הרצון הראשוני והלבשת הרצון בתוך המחשבה, כאשר אדם יודע למה הוא שואף. אֱמוּנָתוֹ וְרַעְיוֹנוֹ, מה חשוב לו, במה הוא בוטח ואיך הוא מבטא אמונה זו. כל אלה, שהם יחד עולמו הרוחני של האדם, אֵינָם כִּי אִם חֵשֶׁק טָמִיר אֶחָד לְהִכָּלֵל כֻּלּוֹ בְּאוֹצַר חַיִּים זֶה, "לְהִתְחַסֵּד עִם קַן דִּילֵיהּ, – דָּא כְּנֶסֶת־יִשְׂרָאֵל!" בנפשו של יהודי קיימת משיכה שאוגדת את כל ישותו הרוחנית להיות מזוהה לגמרי עם כנסת ישראל ותחייתה, לשונה, מגמת הקיום שלה, מעשיה, תרבותה וכל מה שנוגע לה. דברים אלה מזכירים את האמרה המפורסמת של טרומפלדור,[302] שהחלוץ הוא כמו מטיל ברזל – אם חסר כלי מסוים, יעשו ממטיל הברזל את אותו הכלי. "חסר גלגל – אני גלגל", אני אהיה מה שהאומה צריכה. מדובר על שלב מיוחד במינו שדורש מסירות נפש מוחלטת, שבו האדם מתכלל כולו באוצר חיים זה, ומתחייה מכך שהוא עכשיו בורג במכונת הגאולה מבלי לחשוב על העדפותיו האישית. כאשר הקים ז'בוטינסקי[303] את תנועת בית"ר (הנקראת על שם טרומפלדור), הוא הכריז כי "בית"רי הוא קודש לאומה", מה שצריך הוא עושה. זו משמעות היות האדם שיריים לכנסת ישראל.

הַהַכָּרָה הַפְּנִימִית, שֶׁהִנְנוּ שָׂרִיגִים מֵעֵץ חַיִּים רַב דָּלִיּוֹת וְשַׂגִּיא פְּרִי, הכרת הזהות הלאומית והרוחנית של כל אדם מישראל היא היותו חלק משלמות אורגנית. ישנם המבטאים את העקרונות היסודיים והמרכזיים – השורשים או חלק מהגזע, ויש שמבטאים את ההסתעפויות – הענפים או העלים. בין אם כך ובין אם כך, לולא אותה הגדרת הזהות אנו אבודים ביקום, כעלה נידף ללא חיבור לעץ. כפי שביטא זאת הרמב"ם: "הפורש מדרכי צבור, ואף על פי שלא עבר עבירות אלא נבדל מעדת ישראל ואינו עושה מצות בכללן ולא נכנס בצרתן ולא מתענה בתעניתן, אלא הולך בדרכו כאחד מגויי הארץ וכאילו אינו מהן – אין לו חלק לעולם הבא" (הל' תשובה ג, יא). המצב התקין הוא שֶׁכָּל מַה שֶּׁאָנוּ יוֹתֵר מְעֹרִים בְּגוּפוֹ שֶׁל אִילָן, כמה שאנו מזדהים עמו יותר, הִנְנוּ חַיִּים אֶת הַחַיִּים הַיּוֹתֵר שְׁלֵמִים וְרַעֲנַנִּים, בַּהֹוֶה וּבַנֵּצַח, מכיוון שתעצומות עוז בלתי רגילות באות מעץ זה לכל עלה ועלה, לכל תא ותא. מי שמתנתק מהאומה לא יוכל להתעלות ולהתקדש.[304] ההכרה בהיותו של כל אדם חלק מעץ החיים של האומה, הִיא תָּבִיא אֶת תְּחִיַּת הָאֻמָּה לִמְגַמָּתָהּ, הִיא וְאַךְ הִיא תָּקִיץ אֶת הַקֵּץ, שֶׁאֵלָיו אָנוּ עוֹרְגִים, יש להקיץ את הקץ, להעיר אותו. לומר לאותו ילד מגודל שכבר אינו ילד. יש להראות שקיבוץ הגלויות והתחייה הלאומית אינם הסכם שותפות עסקית של כל אחד מבני העם, אלא התאחדות בעץ החיים. הפיזור בגלות נקרא תרדמה,[305] יש להקיץ ממנו כדי לראות את כל גודל החיים. וְתִתֵּן לָנוּ חֹסֶן יְשׁוּעוֹת. חוסן ישועות זו עוצמת הישועה שאנו חשים, המודעות לה.

שני צדדים יש לאותו הקץ שיעקב אבינו ודניאל ביקשו לגלות:[306] יש הצד האובייקטיבי, כאשר המאורעות מתגלגלים באופן כזה שגם אם איננו רוצים בכך, הזמן חולף ומגיעים לימות המשיח. כפי שגוף האדם גדל גם בלי שהוא רוצה בכך. ויש הצד הסובייקטיבי, מדת הבשלות הפנימית, הרצון והבגרות. לא תמיד צדדים אלה מתואמים זה עם זה, לעתים מבחינים באדם מבוגר שמתנהג בילדותיות. הקץ יקיץ כאשר תהיה גם בשלות פנימית. עלינו להכיר בהנהגה האלוהית, לפקוח את עינינו ולראות את המגמה שהקב"ה מוביל, אנו מחכים לקץ וחלילה שנפספס אותו. תלמידי החכמים שבעם ישראל אחראים על הבשלות הרצונית של האומה, עם כל הקושי שיש בכך. אם מחנך יגיד לילד שהגיע לגיל שלוש-עשרה שעוד לא הגיע זמנו להניח תפילין כיוון שאינו מספיק בוגר ורציני, הוא מועל בתפקידו, וודאי שזה לא מקובל על הדעת. על המחנך לעשות את המאמץ המרבי להחדיר בילד את ההכרה שהוא ראוי לזה. כאשר נכנסת השבת, לא ניתן לומר שכיוון שלא הספקנו להתכונן, לבשל ולגהץ נדחה אותה בשעתיים. העניין הלאומי התעורר בשעה שרבים מישראל היו על סף התבוללות, ובאותה תקופה הצטרפו התנאים הבינלאומיים שאיפשרו את העלייה ארצה – טורקיה נחלשה, היה כסף והיו אניות ברזל. מלחמת העולם הראשונה פרצה ומציאותם של יהודים בכל מקומות מושבותיהם נעשתה יותר ויותר מסוכנת. ארץ ישראל הפכה מפרובינציה נידחת ושכוחה למקום מרכזי וחשוב. היה עלינו להכיר בגודלו של הזמן ולעלות ארצה מעצמנו, כך היו נחסכים כאבים רבים.

הראשונים שצריכים להיות במצב נפשי של 'שיריים לכנסת ישראל', הם כמובן הַשְּׂרִידִים אֲשֶׁר ד' קוֹרֵא, אנשי המופת שבאופיים והנהגתם משמרים את ימי גדולתה של האומה. בגלות האומה במצב של שפל וריסוק, קטנות וקושי, מי שמחזיק את האומה בחייה, את תקוותה ושאיפתה, הם אותם השרידים. בעת של הסתר פנים, גלות השכינה שבאה עם גלות העם, יש צורך במקורות כח – אותם השרידים שבזכותם יש עדיין רוח הקודש למרות המצב הכללי הירוד. עם ישראל מביט בהם ומקשיב לדבריהם, ואז מתעורר זיק תקווה ועוז גם בלב שאר האומה. הם מביאים את הניצוצות של אותו מצב בו האומה הייתה בגדולתה, וכאשר מביטים בהם מבינים שיכול להיות מצב בריא של גדוּלה וחכמה, עוז רוח ומסירות נפש. צדיקים אלו מכונים חֲסִידֵי הַדּוֹר, כי הם אלה שתופסים בכל ישותם את החסד האלוהי שבדור שלהם – ההתעוררות לשיבת ציון. יש חסידים פרטיים שמהדרים במצוות, זה נפלא, אך אין בהם המודעות לאותו המצב המיוחד שהקב"ה משפיע באותו הדור. הרב מוסיף שהם קְדוֹשֵׁי עֶלְיוֹן. גם בקדושה יש מדרגות: יש קדושה של פרישות יתרה, "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ" (ויקרא יט, ב) – "פרושים תהיו" (תורת כהנים א, ב), באכילה, מיניות וחברה. ישנה גם קדושה של תוספת במנהגים והידורים, אך ישנם שקדושים בכך שהם פונים לקב"ה, מתחברים להנהגה האלוהית הכוללת באותו זמן ולא מסתפקים רק בדברים שכתובים בספרים. זוהי העליונות של קדושי עליון, להם ה' קורא להנהיג ולפרש את הנהגתו.

אותם צדיקים – אֵין לָהֶם לְהִסְתַּכֵּל בְּשׁוּם גֵּרָעוֹן, בְּשׁוּם צַד שְׁלִילִי שֶׁל כָּל נֶפֶשׁ בְּיִשְׂרָאֵל, הַדְּבֵקָה בְּאֵיזֶה דֶּבֶק בְּצוּר מַחֲצַבְתָּהּ, מכיוון שזה לא דבר פשוט, הרב מדגיש שכך צריך להיות. באופן טבעי האדם מצפה שכולם יראו את המציאות כפי שהוא רואה; מספרים שכאשר שמע האדמו"ר מליובאוויטש[307] שהיה המנהיג של החלק הכי גדול ביהדות אוקראינה, על אנשי קבוצת ביל"ו, אמר שאילו היו מוסיפים לשמם את המילים "בְּאוֹר ה'" כפי שכתוב בפסוק: "בֵּית יַעֲקֹב לְכוּ וְנֵלְכָה בְּאוֹר ה'" (ישעיהו ב, ה), הוא היה ערב לכך שעוד מאה אלף משפחות יהודיות היו עולות ארצה. כיוון שלא הוסיפו, יצא שאותו אדמו"ר היה מהמתנגדים החריפים לתנועה הציונית. זו דוגמא של אדם דגול, ממנהיגי הדור, שהייתה לו אחריות מרובה על יהודים רבים שהיו מקושרים אליו, והוא בחר להסתכל על מה שלא כתוב. מצד אחד, וודאי שהוא צדק, מחיקת המילים "בְּאוֹר ה'" ומשמעותה מהפעילות הציונית זהו חיסרון אמתי. אך מצד שני הוא גם טעה, מכיוון שלא החיסרון קובע. על ידי ראיית החיסרון נמענים מפעולה שהיא בעיקרה נכונה. מאבקים שיש בתוך העם על ערכי התורה והמסורת כמו אלו שמתחוללים כיום,[308] היו קיימים גם בעבר, בגלות, ובממדים הרבה יותר גדולים וחריפים, וכאז כן עתה, חסידי הדור צריכים לראות את החסד שבדור. דור אחד אחרי תגובתו של האדמו"ר מליובאוויטש לקבוצת ביל"ו, תשעים אחוז ממשפחות אלה שעליהן דיבר, התבוללו או הפסיקו לשמור מצוות, ובהמשך השנים באה הצרה של ההשמדה הנאצית. כיום, מכלל יהודי אמריקה אולי עשרה אחוזים מהם שומרי מצוות ומיליונים מתבוללים. בשום מקום בעולם לא היה ריבוי רוחני או גשמי של עם ישראל, רק שמד של התבוללות והשמדה של פוגרומים ושואה, חוץ מאשר בארץ ישראל.

מה כן צריך לעשות – כִּי־אִם לְהַעֲלוֹת אֶת הַנְּקֻדָּה הַכְּלָלִית שֶׁבְּכָל נְשָׁמָה פְּרָטִית בְּרוּם גָּבְהָהּ וּבְעִלּוּי קְדֻשָּׁתָהּ. עיקר זהותו של האדם היא הנקודה הכללית, ובאמצעות העלאתה האדם יתחבר יותר ויותר אל הצד העליון שבנפשו ויבחר בטוב. זה היה המפתח לחיי האומה. הרב זיהה את הסכנה העיקרית לקיום האומה בשמד של ניתוק מרצון מהאומה ומהמסורת, בגלל מעמד כלכלי וחברתי, השכלה ואומנות, כל מה שיכלה תרבות המערב לתת לכל יהודי, ובמיוחד לבעלי הכישרון. אדם כישרוני נוטה לזהות הזדמנויות ולממשן, הוא נהנה מהן ויש לו סיפוק, אך בגלות זה עלול להרחיק אותו מזהותו ועמו, מכל היסוד הרוחני שלו. כך נקרעים איברים מהאומה והיא נחלשת. הרב הבין שאת אותה הזדמנות שמזהים אנשים מוכשרים, צריך לשים בתוך כרם בית ישראל, ולא להשאיר לגולה שמעצם הגדרתה אינה יכולה לתת את מכלול החיים מתחתית הארץ עד רום השמיים. התקופה המודרנית צפנה בחובה הזדמנויות חיוביות רבות לעולם, אך דווקא בשל כך גם סכנה חמורה לקיום היהודי הלאומי. לכן באותה תקופה באה גם אפשרות הישועה מסכנה זו – היכולת וההתעוררות בלבבות רבים, גם של יהודים רחוקים, לעלות ארצה ולבנות ולהיבנות בה. זה היה הלפיד הבוער לפני השרידים אשר ה' קורא, חסידי הדור קדושי עליון.

רוחות העולם החדש, אף שהן מביאות למעשים הנוגדים את רוחה של התורה, אינן שליליות. זכויות אדם והשכלה הן חשובות, ולכן החכמה העמוקה יותר היא לא להיות רק חסיד וקדוש, אלא חסיד עליון וקדוש עליון, לקשר את רוח התורה לאותו הדור, לערכים הקובעים את סדר היום, ההתנהלות, ולראות את המציאות במבט כללי. אפילו מדות טובות, אם הן מנותקות מהמבט הכללי – יכולות להיהפך לרועץ, כמו ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס שגרמה לחורבן בית המקדש (גיטין נו, א). הענווה היא הטובה שבמידות, אך זה לא היה בהקשר הנכון.

לכל יהודי ולכל חוג יש חסרונות רבים וקשה לעמוד מולם, אולם אל האומה צריכה להיות אהבה בלי גבול: הָאַהֲבָה הַבְּלִי־גְּבוּלִית אֶל הָאֻמָּה, ללא תנאי. נחלקו תנאים האם גם כאשר ישראל חוטאים הם נקראים בנים (קידושין לו, א), כי ודאי קשה לאהוב יהודים שאינם נוהגים כראוי, אך לעולם מצוות תוכחה אינה במקום האהבה ללא גבול. היא צריכה להיות חלק מהאהבה, בגללה. אֵם הַחַיִּים שֶׁלָּנוּ, האומה נקראת 'אמא', אומה מלשון אם. היא אֵינָהּ יְכוֹלָה לְהִפָּחֵת מִשּׁוּם סִבָּה וְכִשָּׁלוֹן שֶׁבָּעוֹלָם, הרבה סיבות ישנן להתאכזב מעם ישראל, אך האהבה עצמה לעולם לא תפחת, הצער והאכזבה הם חלק מהאהבה, כי הפכּה של האהבה זו האדישות. שנאה נובעת רק במקום שיש עוד אכפתיות במובן מסוים, האדישות נוראה מכל. "לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל" (במדבר כג, כא), אלה דברי בלעם כאשר הוא מתאר את היחס של ה' לעם ישראל. הוא מסביר מדוע לא הצליח לקלל למרות שידע לקלל, כי תמיד היה מוצא חיסרון והופך אותו לנקודת התורפה שדרכה היה אפשר להחריב (עי' ברכות ז, א), אך את עם ישראל הקב"ה לא אִפשר לו לקלל, כי שום חיסרון לא יכול להפר את אהבת ה', כמו אהבת חסידי עליון לאומה – מבחינה מסוימת, החסיד מאמץ את מבטו של הקב"ה על המציאות. "ד' אֱלוֹהָיו עִמּוֹ וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ" (שם). עם ישראל כעם מבטא את ההנהגה האלוהית. כל העולם רואה את גילוי ה' על ידי מה שקורה לישראל.

מִתְנַשְּׂאִים אָנוּ מֵעַל כָּל מַחְשְׁבוֹת הַשִּׂטְנָה שֶׁל הַהֲבָנָה הַשִּׁטְחִית, הבנה של אותו רגע, שעל פני השטח, כשלא מבינים את המניעים הפנימיים. מה שנראה על פני השטח הוא שלא מקיימים את המצוות, עוזבים את חיי ההלכה. זה לא בסדר, אך מתחת לכל זאת מתחולל הדבר שגורם לכך: הרצון האדיר לשיבת העם לגדלותו. רצון זה אינו מסתדר עם אורח החיים הגלותי. כמובן שטעות לחשוב שכל אורח חיי ההלכה הוא גלותי, אך לצערנו כך חושבים רבים, גם שומרי מצוות. דבר זה בא לידי ביטוי לפני מאה וחמישים שנה, וקיים עד היום, כאשר ישנם העושים הנגדה בין יהדות לישראליות. יש צדדים שהם תולדת חיי הגלות, חלקם טובים וחלקם אינם טובים, אך הם השורש של הישראליות, של עצם היות היהודים בארץ ישראל. הדברים הקשים שנכתבו בימי הרב על שיבת ציון, הם כמו שהורים יגידו לילדם שחבל שנולד – זו שטנה, מלשון שטן, אין תיקון מאותה התוכחה. שֶׁתּוֹפְסִים בָּהּ מוּסָרִים וּמַאֲמָרִים מְיֻחָדִים, שֶׁמְּעוֹרְרִים עַל־יָדָם כַּעַס וְשִׂנְאַת אַחִים, מדד מרכזי בשאלת הלגיטימיות של תוכחה, הוא האם היא עשויה לסייע ומי ששומע אותה משתפר בזכותה, או שהתוכחה מעוררת רק כעס, ואז היא שלילית כי רק יוצרת שנאת אחים.

ההתרחקות שלנו מן השנאה והמוסרים כלפי עוזבי התורה אינה בגלל אדישות. אכפת לנו ומפריעה לנו מאוד עזיבת התורה, אנו מְלֵאֵי רָצוֹן, הרצון מכוון, יש בו נכונות להבין את הדברים הגדולים שיש בכל נשמה לבית יעקב. ובנוסף וּשְׁקוּיֵי טַל חֲסָדִים אַדִּירִים "יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי" (דברים לב, ב) – שלא כמו הגשם הניתך בעוצמה, הטל אינו מכה ועורף אלא נותן לחות ברכּוּת, נוחת כמעט ללא הרגשה. זהו חסד גדול ששפע ברכת המים נעשה באופן רך ונעים. באופן זה הִנְנוּ שָׁבִים לְחַבֵּק בִּזְרוֹעוֹת אַהֲבָה כיוון שאי אפשר להתעלם מכך שהייתה התרחקות, יש לשוב ולחבק כששתי הידיים מקרבות, ואפילו השמאל אינה דוחה (עי' סוטה מז, א). אֶת כָּל הַנְּשָׁמָה לְבֵית יַעֲקֹב, את הנשמה, המצב האידאלי – אותו מחבקים, לא את ההתנהגות כפי שהיא. בנוסף, יש לנשמה מובן של שממה, כשם שהחלוצים פורקי העול רצו לחבק את השממות, את הערים הנשמות, כך גם אנו רוצים לחבק את כל הנשמה לבית יעקב, כדי להפרות ולהחיות אותה. האמונה העצומה שנצרכת כדי להפרות את הערים הנשמות בארץ ישראל מתבססת על כך שמתחת לפני השטח יש מציאות של פוריות, שפעם אותן ערים נשמות היו מלאות חיים. כך גם הנשמה לבית יעקב, גם אם כעת היא נשמה במובן של שממה, בתוכה יש אותן הדברים הגדולים שכבר היו פעם. יש צורך בהתמסרות, לא רק לקנטר על יובש הקרקע ודרדריה, ואנו רואים שהתוצאות נפלאות. כך גם לגבי כל נשמה לבית יעקב, גם אם באופן שטחי היא שממה, באופן עמוק היא גדולה ויכולה להצמיח הרבה. הַחֲפֵצָה לִרְאוֹת בְּשִׂמְחַת גּוֹיֵינוּ התנאי היחיד הוא שתהיה חפצה לראות בשמחת גויינו, שמחת העם בתחייתו – לְהִתְהַלֵּל עִם נַחֲלָתֵנוּ שהיא ארץ ישראל, וגם התורה – גם אלה שפרקו עול מצוות יכולים לראות את התורה כירושה רוחנית גם אם אינם רואים בה דבר מחייב מבחינה מעשית. וודאי שעדיף היה שיקיימו אותה, אך די בהזדהות הכללית עמה כדי לקרב ולחבק.

דַּוְקָא מִתּוֹךְ הָאַהֲבָה הַנֶּאֱמָנָה, מִתּוֹךְ רַחֲשֵׁי הַכָּבוֹד הַיּוֹתֵר מְסוּרִים בְּכָל חֹם רוּחַ וָנֶפֶשׁ, הִנְנוּ בָּאִים לְהַכְרִיז עַל הַתְּשׁוּבָה אֶל הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה, האהבה ורחשי הכבוד קודמים לקריאה לתשובה אל התורה. קריאה לתשובה יכולה להיות רק אחרי שמכבדים את הזולת, מבינים למה הרחיק עצמו מדרך מסוימת ואיך הוא רואה את הדברים. מדוע חשב שזה עומד למכשול בדרך הגשמת האידאלים שלהם הוא מסור. יש להאזין לו, ומתוך כך לקרוא לו לשוב לתורה ולמצווה.[309]

אהבה נאמנה היא אהבה יציבה, שאינה מפסיקה בגלל מכשולים, אינה מותנית. ממילא גם רחשי הכבוד אינם רק מן השפה ולחוץ. כיוון שקיים התנאי היחיד – החפץ לראות בשמחת גויינו, האהבה והכבוד כבר אינם בתהליך של בחינה מתמדת. לכן תהליך השיבה לתורה יכול להיות ארוך ומורכב. רק מעמדה כזאת אנו מכריזים על השיבה לתורה ולמצוות. זו הוספת אידאל על האידאל הקודם של תחיית האומה – להאיר את התחייה באור התורה. לא להחליף את האידאלים הקודמים ולא להשתמש בהם כאמצעי בלבד. אדם שמתוך נטייתו הטבעית הוא טוב לב, לדוגמא, טוב שגם יבין את הממד האלוהי של טוּב הלב, שיגלה שיש כאן לא רק חמלה והזדהות אלא גם ממד עליון, אך לא נאמר לו שיבטל את טוּב לבו כל עוד שזה לא בא מתוך אמונה וקבלת עול המצוות.

אֶל הַקֹּדֶשׁ וְהָאֱמוּנָה, אלה התכנים העמוקים יותר שיש בתורה ובמצוות, הקודש במובן זה שהתורה היא התגלות ה', והאמונה שיש בהכרתו של מקיים המצוות. אֶל מוֹרֶשֶׁת אָבוֹת וּמָסֹרֶת קְדוּמִים, הממד ההיסטורי אינו רק נחלת העבר, חשוב להכיר בו, בניגוד להבנה שכל מה שהיה פעם הוא פחות טוב ממה שיש עכשיו. יש להכיר באבות האומה וגדולי ישראל של העבר, שעל גביהם ובזכותם אנו מצויים כגמד על גבי ענק. אם מורידים את הענק, רואים כמה שהגמד הוא גמד. אם שוללים את הניסיון האדיר, הרצף ההיסטורי, נשארת רק הקטנות. אֶל אוֹר ד' אֱלוֹהֵי יִשְׂרָאֵל, אותה הארה של נבואה, כהונה ומקדש, משפט התורה במלא תפארתו. חזרת תורה שבעל פה להיות באמת בעל פה בנבואה וסמיכה, על בסיס המורשת והמסורת כמובן.[310] אור זה מּוֹפִיעַ עַל עַמּוֹ וְעַל אַרְצוֹ לַעֲדֵי עַד בִּגְאוֹן עֻזּוֹ. הנטייה הלאומית הטבעית שמתגלה אצל יהודים רבים כבר קיימת בחזון הנביאים. בכל מעשה זמני יש גם ממד נצחי, לכן גם כאן יש יניקה של כח גדול ממקורות קדומים שראוי להעצים אותה, כדי לשאוב עומק והשראה. עֲדֵי עַד רומז לשני המובנים: עד במובן של נצח, שהוא נסתר, וגם עדי, תכשיט, שהוא גלוי.

אחרי שהרב פנה אל הצדיקים, הוא פונה להמון כולו – גם לאנשי מחנהו של הרב עצמו, לומדי התורה ומקיימי המצוות, וגם למחנה השני, המחובר על ידי אהבת העם והארץ, אך מרוחק מבחינות אחרות: נִתְרַחֵק נָא מִכָּל טִינָא, כל דבר שמדגיש את הצדדים השליליים המכעיסים, נִתְרוֹמֵם מִכָּל קַטְנוּת מֹחַ וָלֵב, יש קטנות מוח של אי הבנה, פשטנות. ויש קטנות לב של רגישות יתר לכל דבר, קטנוניות, כאילו האחרים עושים הכל רק כדי להכעיס. נִתְעַלֶּה מִכָּל שִׂנְאָה וְקִנְטוּרְיָה, המוח מעורר שנאה, וקטנות הלב מעוררת קנטוריה. במקום זאת, תוכן אחר ימלא את מוחנו וליבנו – נִסְפֹּג נָא אֶת הָאַהֲבָה הָרַעֲנַנָּה מִמְּקוֹר עֶדְנָהּ, במקור העדן. שם ה' אוהב את האדם גם אם האדם חוטא נגדו, הוא אינו משמיד אותו אלא קורא לו לשוב בתשובה. נַרְכִּיב אֶת עַנְפֵי הַחֶסֶד עַל שָׁרְשֵׁי הַדֵּעָה, בספרות הקבלה, שורשי הדעה הם שלוש הספירות הראשונות הקודמות לספירת 'חסד', שהיא כענף המתפשט מעבר לגבול ונותן פירות. ספירות אלה נקראות 'רישא דלא אתיידע' – הראש שלא נודע, משום שהן סמויות. ענפי החסד הם שש הספירות שאחרי ספירת חסד, המתפשטות מעבר לספירות הראשונות. במילים אחרות, המעשים ופרטיהם צריכים להיות מחוברים לדעה ושורשיה, לבסיס תפיסת העולם והיסודות העמוקים שלה, שחלקם נשגבים מההבנה הפשוטה. לרוב, אם אין דעה, גם החסד אינו נכון. כאשר הדעה נמצאת ענפי החסד מתפשטים באופן נכון. רק במצב כזה פְּרָטֵי המעשים מתנהלים באופן נכון. אֶת הוֹד הַחֹפֶשׁ עַל הַדְרַת־הַשֵּׂיבָה, הדר מרמז לספירת 'נצח' – משה רבנו. 'הוד' הוא מקור יניקתם של שאר הנביאים: יש להרכיב את ההוד על ההדר, ספירת 'נצח'. משמעות הדבר היא שיש אנשי רוח גדולים שמגיבים בכל דור ודור לפי מה שקורה, אך הם לא יכולים להורות תורה כמו משה. הם צריכים להיות מורכבים על השורש – משה, שהוא 'דעת' ו'נצח' בהשתלשלות. שֶׁל הָאֵמוּן שֶׁל כְּבוֹד הוֹרִים וּמוֹרִים, יש בכבוד הורים ומורים גם אמון בניסיונם, לא רק נימוס, אֲשֶׁר לְעַם עַתִּיק אָצִיל וְאֵיתָן. דווקא עם כזה מכיר את הוד החופש והדרת השיבה, וגם את האמון של כבוד הורים ומורים, כי עם ישראל מזכיר את רבותיו ואבותיו כל הזמן ומנהל את חייו לאורם. עַתִּיק זה 'עתיקא קדישא' שלמעלה מעולם האצילות, הקודם לכל העולמות, וְאֵיתָן זה אברהם אבינו, אבי האומה הראשון.

לִתְחִיָּה אֵיתָנָה זוֹ אנו קרואים. לא תחייה חולפת, אפיזודית, אלא איתנה. היא תהיה שונה מתולדות עמים אחרים שהייתה להם נפילה, בכך שיאיר עליה אור ה', היא תהיה חלק מאותו מהלך נצחי שיש בחזון הנביאים ובדבר ה'. לכן תחייה זו תהיה איתנה, כשם שאברהם לא היה אפיזודה חולפת, אלא ממנו נוצר עם שממנו מתברכת כל האנושות. לתחייה זו קְרוּאִים אָנוּ לעומת הדברים שנאמרו על ידי המתנגדים לציונות, שאינה אלא אפיזודה, הרב אומר שאנו קרואים אליה ולא מגיעים אליה בניגוד לתהליך ההיסטורי של גאולת העולם. וְאֵלֶיהָ נָבוֹא, אף שיהיה קשה, זה לא ימנע אותנו, כי אנו אומרים אֶרֶץ אָבוֹת הַחֲמוּדָה, אֶרֶץ חַיִּים לָנוּ, כי ארץ ישראל אינה רק אמצעי אפשרי. אנו חומדים אותה כי היא חיים לנו, הִיא תַּכְשִׁירֵנוּ לְעִלּוּי־עִלּוּיִים זֶה. יכולתנו להצליח תלויה בהימצאותנו בה. הרב לא תאר לעצמו כמה זה יצליח בזמן כתיבת הדברים, כמה מהר יהיו בארץ מיליוני יהודים בכזה שגשוג. הצרות כואבות בשעת הצרה, אך בפרספקטיבה היסטורית רואים את הפרופורציה, ואז המבט משתנה, ובלי קושי מיוחד גם מתפעלים מהמדות הטובות ומסירות הנפש של מי שעוסק בדברים אלה. זֶה אֱלוֹהֵינוּ עוֹלָם וָעֶד, הוּא יְנַהֲגֵנוּ עַל מוּת (ע"פ תהלים מח, טו). מעל המוות, כי אנו רואים בכל זה הנהגה אלוהית, וזה נותן את הביטחון והוודאות לפעול נכון. לא להתייאש גם כשהמצב ירוד, אלא לראות את האופק הרחוק ולדעת שהוא ינהגנו על מות.