פרק כב

העיקרון העומד בבסיס הפרק הוא שבתוך כל תופעה טבעית של חול ישנה אש קודש, מקוריות שאליה יש לחתור. הטבעיות גלויה על פני המציאות, ובתוכה גנוז הקודש כמקור. אף שיש סכנות או חסרונות אפשריים בכל הזרמים השונים, יש לחתור אל מקור הקודש. זה צריך להיות המאמץ של אנשי הרוח, לחתור אל מקורות הקודש של כל הערכים הגדולים, לבררם ולהבליטם.

הרב פותח בקשר שבין אהבת האומה לאמונה: אֵשׁ הָאַהֲבָה הַטִּבְעִית לָאֻמָּה וְלִתְחִיָּתָהּ, הַהוֹלֶכֶת וּמִתְגַּדֶּלֶת בְּאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל וְעַל־יְדֵי אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל, תִּתְלַקַּח בִּגְאוֹן עֻזָּהּ יַחַד עִם אֵשׁ ד', אֵשׁ הַקֹּדֶשׁ, שֶׁל כָּל טֹהַר הָאֱמוּנָה בְּעֹצֶם חָסְנָהּ וּגְבוּרָתָהּ. אהבה טבעית חזקה לאומה ולתחייתה, בסופו של דבר תמיד תוביל למקור הלאומיות היהודית, שהוא אש הקודש של טוהר האמונה. איננו מסוגלים לתאר לעצמנו את עם ישראל בלי יציאת מצרים ומעמד הר סיני, כיבוש הארץ ובניין בית המקדש, אלה דברים מרכזיים ביסוד זהותנו הלאומית. לכן אי אפשר לאהוב את האומה ותחייתה באופן טבעי וחזק מבלי לאהוב יסודות אלה, שהם הלבה של הזהות הלאומית.

לכן גם בשביל לחזק את הישוב, וגם כדי לחבר את יהודי הגולָה ולהפיח בהם אש זו של אהבת האומה ומתוכה אהבת הקודש, הרב עודד יצוא יין של חברת 'כרמל מזרחי' מארץ ישראל לחוץ-לארץ, ואת יצוא אתרוגי הארץ, שלצורך מכירתם אף יסד את אגודת 'פרי עץ הדר'. גם בהקמת האוניברסיטה בירושלים הייתה מגמה לחבר את הנוער היהודי של הגולה לארץ ישראל, בנוסף למגמת חיזוק הישוב שהייתה בזה. הנוער היהודי של רוסיה היה נוסע לשוויץ ללמוד באוניברסיטה, משום ששם היו מתקבלים הסטודנטים בהתאם לכישרונם, שלא כמו שהיה באוניברסיטאות של רוסיה, שם קיבלו מספר סטודנטים לפי אחוז היהודים באוכלוסייה.[286] המחשבה הייתה שאם תהיה אוניברסיטה בירושלים שתהיה האוניברסיטה של כל הנוער היהודי בעולם, גם אם הסטודנט היהודי לא יישאר בארץ, תתעורר בו זיקה לארץ ישראל.

מתוך האהבה הטבעית לאומה תתלקח אש קודש של טֹהַר הָאֱמוּנָה. בשנות הגלות התעצבו בעם ישראל מנהגים ממנהגים שונים. בשלב מסוים, ריבוי המנהגים נעשה ליער סבוך ומבלבל, ורבים כבר לא ידעו להבחין מה עיקרי ומה משני, מה נחשב כסעיף מעכב בקיום המצווה, ומהו הידור או קישוט למצווה. בנוסף, מושגי האמונה נפגמו והתעוותו, בין היתר בגלל השפעתן של אמונות הגויים. על ידי האהבה הטבעית לאומה המביאה לאהבת הקודש, וממילא לרצון להבין ולברר את יסודו, ניתן לזכך את האמונה משכבות של מנהגים ופולקלור, רעיונות פגומים והשפעות זרות, לברור מה צריך להשאיר ומה ראוי להסיר מתוך תערובת המנהגים והתפיסות. אם לא מטהרים את האמונה מרעיונות ומעשים שהיו חשובים בעבר אך כעת הם לא חיוניים או אפילו מזיקים, האמונה לא יכולה להתמודד עם המציאות, להתחדש. זו טהרת האמונה וגם חָסְנָהּ וּגְבוּרָתָהּ, אמונה מזוככת, הנקייה מהשפעות זרות, ממלאת את האדם בגבורה וכח. כי באמונה כזו יראת שמים אינה יראת העונש או יראה מאיבוד המעמד החברתי, אלא דבקות בה'.[287] כך ישנו גם הכח לברר ולהבחין בין הדברים העיקריים לדברים המשניים. לא שהדבר המשני פסול, אך אינו באותה דרגה של הדבר העיקרי. אפשר לחבב מאוד מנהגים, אך אין חובה בקיומם, חיבה אינה חובה. בפועל, ארץ ישראל מכריחה אותנו להבין מהו סדר העדיפויות; כפי שאנו מבינים שהלכות שבת בצבא שונות מהלכות שבת הנהוגות בבית פרטי. בחוץ לארץ אולי באמת אין מקום לחלק, מי שלא נוח לו להקפיד על פרטי ההלכה במקום מסוים, שיעבור למקום אחר. הגויים כבר יסתדרו. אך זכינו ובארץ ישראל יש לנו אחריות לקיום התקין של המציאות ולשכלולה, ואם כן חיי האומה דורשים לברר מחדש את סולם הערכים. רק אז אנו עוסקים בתורת ה'.

פְּזוּרֵי הָאֱמוּנָה הָאֱלוֹהִית, תפיסות העולם והמנהגים השונים שנוצרו בגלות, וְכָל תַּנְחוּמוֹתֶיהָ וְהֶעָרוֹתֶיהָ הָרַבּוֹת לְמוּסָר וּלְיֹשֶׁר, לִגְבוּרָה וּלְתִקְוָה, לְשָׁלוֹם וּלְנֶחָמַת עוֹלָמִים, שֶׁכְּבָר נִתְפַּשְּׁטוּ בֵּין גּוֹיִים רַבִּים וַעֲצוּמִים עַל־יְדֵי פִּזּוּרֵנוּ בֵּין הַגּוֹיִים, עַל־יְדֵי הִתְפַּשְּׁטוּת הָאֱמוּנוֹת הַנּוֹבְעוֹת מִמְּקוֹר כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ, הרב מזכיר את העיקרון התיאולוגי של רש"ר הירש, שהגלות הייתה גם כדי להיטיב לאומות, להביא אליהן יותר אמונה ומוסר. אלא שלדעת הרב הירש עוד לא נסתיימה משימה זו, הגלות עדיין נחוצה, כי המשימה האלוהית של התפשטות האמונה והמוסר עוד לא נשלמה ועוד מוקדם מדי להתכנס חזרה לארץ ישראל. ואילו הרב קוק אומר שמשימה זו נשלמה, ועכשיו הזמן ללקט בחזרה גם את פזורי האמונות השונות, כל סוגי ההבנות והמנהגים שממקור היהדות, שנוצרו בקהילות השונות שבגלות. יש פה גם חזון נוסף, חזון אחדות האומות על פי הליבה של האמונות המבוססות על כתבי הקודש – הערכים הגדולים שיכולים להיות בסיס לאחדות בין האומות הגדולות, כי הם מכשירים איזו דרך לאותה אחדות. גם ביחס לעמים אחרים יש מקום לחשוב על יסודות התרבות הערכיים שלהם, מבלי לטשטש את הייחודיות של כל עם. ערכים אלה, כל אותן פזורי אמונות, הוֹלְכִים וְשָׁבִים אֵלֵינוּ, מִתְכַּנְּסִים לְאוֹצָרֵנוּ, מִתְלַקְּטִים עוֹד הַפַּעַם בִּכְנֶסֶת־ יִשְׂרָאֵל וְשָׁבִים לִתְחִיָּה עַל־יְדֵי הֲמוֹן נְשָׁמוֹת חֲדָשׁוֹת שֶׁל עַם נִבְרָא. נשמות חדשות אלו אותם יהודים שהתקרבו לתרבויות נוספות, מכירים היטב את אמונות הגויים ומראים שגם אצל אומות שונות יש דברים שקרובים אלינו. יש מה ללמוד מהם, ללקט אל אוצרנו את אותם ערכים שהתקרבו לתרבויות אלה. הגיע הזמן לחשוף את הקשר, היסוד המקורי של ערכים אלה ולהבין את העיקר החיובי שבהם.[288]

לדוגמא, עם ישראל נקראים "בְּנֵי אֵל חָי" (הושע ב, א). מכיוון שכך, כאשר ראו אומות העולם את ישו הנוצרי קורא לאלוהים: "אבי", הבינו שאם הוא יכול להיחשב כבן האלוהים, גם הם יכולים לומר זאת ויהיו כולם "בְּנֵי אֵל חָי". הרצון להיחשב כבן אלוהים הוא חיובי ויפה, אולם זו הגדרה מוגבלת, ולא כל הרוצה ליטול את השם יבוא וייטול. עם ישראל צריך לקחת על עצמו את התפקיד ללמד בשורה זו לכלל העמים, ולזכור שאף שחז"ל אומרים שגוי שלמד תורה חייב מיתה (סנהדרין נט, א), חז"ל גם אומרים גוי שלמד תורה הרי הוא ככהן גדול (עבודה זרה ג, א), כי יש בתורה יסודות ששייכים לכלל העמים, ויש שאינם. הגויים צריכים יסודות של אמונה ומוסר ועליהם להיות חסידי אומות העולם המאמינים בדבר ה' לאנושות, ולצורך כך ישנם חלקים בתורה שראוי לגויים ללמוד. אותם נשמות חדשות של עם נברא, אותם אנשים שמכירים את התרבויות השונות, יכולים ללקט יסודות אלה, כי הם מכירים גם אותם וגם את מסורת ישראל שממנה נובעים יסודות אלה. כיום ניתן לראות שגם בקרב הנוצרים השונים ישנה איזו התפתחות במושגי האמונה, שיכולה להביא לכינון שיתוף פעולה נכון שייצר תרבות עולמית יותר מתקדמת.

חָלִילָה לָנוּ לַחֲסֹם אֶת הַדֶּרֶךְ בִּפְנֵי אוֹר הַחַיִּים, לֹא נִבָּהֵל אִם הַזְּרָמִים נִרְאִים שׁוֹנִים בְּחִיצוֹנִיּוּתָם, – אוֹר ד' מֵאִיר בָּהֶם, רוּחַ ד' נֹסְסָה בָּהֶם. הזרמים אותם מזכיר הרב אלו אותם זרמים שהתבארו בפרק יח' כשלושה מחנות שישנם בעם ישראל: הזרם הדתי-אורתודוכסי, הזרם הלאומי והזרם הליברלי. שם הרב באר שגם ערכי הליברליזם, גם ערכי הלאומיות וכמובן גם הנטייה אל הקודש שבזרם הדתי – מקור כולם בתורת ישראל.

הליברליזם: כבר בתחילת התורה נאמר שהאדם נברא ב"בְּצֶלֶם אֱלוֹהִים" (בראשית א, כז), ועל כן ערכו לא יסולא בפז. יש לו זכויות משלו, ומכיוון שכל האנשים על פני האדמה הם בני אדם, על כן כולם יורשים את אותן זכויות יסוד. זהו מקור הליברליזם – התפיסה היהודית את כלל האנושות. יש אחווה בין העמים, "מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה" (עמוס ג, ב) כלשונו של הנביא עמוס. אך כפי שבכל משפחה יש אח בכור, כך גם בתוך משפחה זו יש עם שהוא 'אח בכור', "בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל" (שמות ד, כב), שתכונתו היא ההובלה הרוחנית המוסרית – "מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות יט, ו). לכן הנבחרוּת היהודית אינה סותרת את הערך הבסיסי של האדם בכללו, אלא רק מדגישה את ההובלה הרוחנית אל עבר החזון של אחרית הימים.

הלאומיות: הלאומיות באירופה רואה עצמה מותאמת לדגם של עם ישראל המוצג בתנ"ך, אף כי בשינויים גדולים ממה שיש בתנ"ך. כשם שללאומיות של עם ישראל יש תרבות ויעוד ייחודיים לו, לשון ועצמאות מדינית, כך גם לכל עם ועם. לכן אפשר וראוי בהחלט להדגיש את הייחודיות הלאומית גם בתוך אחוות האדם והעמים.

הדתיות: היהדות היא מקור תפיסת המונותאיזם; האסלאם והנצרות שמובילות את האנושות – מקורן בעם ישראל ותורתו; ואף תרבויות רחוקות יותר הושפעו באופן עקיף מהיהדות, כמו הודו וסין שבהן שלטו מאמיני הנצרות. אמנם בתרבויות אלו ישנם גם פולחנים אליליים, וכאן רואים את ההבדל שבין האמונות המתבססות באופן ישיר על היהדות לבין אלה שרק מושפעות ממנה בהשפעה עקיפה.

אף על פי שהזרם הליברלי והזרם הלאומי אינם מחויבים להלכה ולחזון הנביאים כפי שהיינו רוצים, הרב מבהיר שעלינו לא להתעלם מאור החיים שיש בהם. הערכים הליברליים והלאומיים מבטאים ערכי חיים, וכל מה שאינו נגד החיים יש בו אור ה'. הוא יכול להופיע בכלים חסרים, אך אסור לחסום אותו רק מפני שהוא שייך לזרם שונה בחיצוניותו ממה שהיינו רוצים. יכולה וצריכה להיות ביקורת, אבל דבר שיש בו תוכן חיובי המבטא חיים, יש להתייחס אליו כבסיס לבניית מערכת יחסים.

שני סוגים של לאומיות ישנם: יש לאומיות שנובעת מקודש, מצו אלוהי להיות בן ישראל המקיים מצוות, שבכללן – אהבה לישראל ובניינו. לעומתה יש לאומיות חילונית, של חול, תחושת אחווה טבעית פשוטה לעם ישראל. הרב דן כיצד יש להתייחס אליה: הַלְּאֻמִּיּוּת הַחֹלוֹנִית יְכוֹלָה לְהִזְדַּהֵם בְּזֻהֲמָא רַבָּה שֶׁתַּחְתֶּיהָ הַרְבֵּה רוּחוֹת רָעִים גְּנוּזִים, רוחות של גאווה רבה מדי, חיקוי של אומות אחרות. במקומות אחרים הרב כותב שאותה זוהמה יכולה להיות לאומיות קנאית מדי ששוללת לאומים אחרים, ואף להגיע למקומות נוראים ביותר כפי שהיו הנאציזם והפשיזם, שראו בכל אדם שונה כפסול ורע.[289] כאשר הלאומיות נובעת מקודש היא לא מגיעה למקומות אפלים כאלה, משום שבלאומיות שמתוך קודש רוצים דווקא להיטיב לַשונֶה, ישנה הערכה כלפי ייחודיותו.

מתוך לאומיות חילונית עלול להיות ניסיון להפריד בין החול והקודש לגמרי. דבר זה בא לידי ביטוי בתנועת 'הכנענים' שהייתה קיימת בשנות הארבעים. תנועה זו התחילה מיסודות של ימין לאומי, ובסוף כפרה גם בזהות היהודית, מתוך סגידה לארציות על חשבון האמונה. בסופו של דבר הדברים נותרו תיאורטיים בלבד ותנועה זו נמוגה. רוחות רעים אלה גורמים לכך שהחילוניות הקיצונית מביאה בסופו של דבר לכפירה אף בלאומיות עצמה. אנשים שהחליטו שעדיף לחיות בברלין כי יוקר המחיה שם פחות קשה, למעשה בוגדים גם בלאומיות הטבעית, זה בא מתוך כפירה. אמנם, יצחק רבין שעוד גדל בהוויה ציונית קרא לאותם היהודים שיורדים מהארץ "נפולת של נמושות", אולם כיום חסידיו הגדולים מעדיפים שלא להיזכר בביטוי זה.

על אף כל הרוחות הרעים שיש בלאומיות זו, הרב מתנגד לשלילתה – אֲבָל לֹא בַּהֲדֹף אוֹתָהּ מִתּוֹךְ נִשְׁמַת הַדּוֹר נַצְלִיחַ, ההצלחה היא הגשמת הרצון להיות מי ש"פעל עם א-ל" (ירושלמי שבת ו, ט) כלשון חז"ל, לפעול לריבוי הטוב בעולם, והלאומיות כשלעצמה אינה רעה. מנגד, אסור להתעלם מהזוהמה שהיא עלולה אליה, לכן – כִּי־אִם בְּהִשְׁתַּדְּלוּת נִמְרָצָה לַהֲבִיאָהּ אֶל מְקוֹרָהּ הָעֶלְיוֹן, לְחַבְּרָהּ עִם הַקֹּדֶשׁ הַמְּקוֹרָתִי שֶׁמִּמֶּנּוּ הִיא נוֹבַעַת. חיבור אל הקודש זהו מרחב מאוד גדול. כאשר מתרגמים זאת לשפה פוליטית אפשר לומר שהקודש יכול לעשות קואליציה עם לאומיות כזו, חברוּת, בה משתפים פעולה עם מה שטוב ומבקרים מה שלא טוב. אפשרות אחרת היא שהקודש ישפיע על הלאומיות שתהפוך להיות כולה קודש גם כן. ואף כאשר הלאומיות תהפוך להיות כולה קודש, זה לא יהיה כרוך באיבוד היסוד הלאומי שלה, מכיוון שמקורה הוא מקור של קודש. וכך כלפי כל התחומים בכל מקצוע, תרבות ורוח; כל מה שיש בו דבר חיובי וראוי, למרות שאם אינו מחובר לקודש הוא עלול להתקלקל, לפגוע מאוד ולטמא, אין לשלול אותו. כפי שאדם לא אומר שהוא לא יתחבר לעולם עם אנשים אחרים כי הם עלולים להיות חולים. כל זה נכון בתוך האומה הישראלית וגם כלפי האנושות בכללה. לעולם הביקורת אינה מחסום מוחלט, אלא רק נועדה לסנן סכנות.

כאשר לעינינו הקב"ה מוביל תהליך של קיבוץ גלויות, אנו צריכים לפעול לטובת התהליך.[290] אם רק נלחם בתופעות אלה, אף שהן עלולות להיות מסוכנות, נחליף מטרה אחת באחרת, והמלחמה ברע תמנע אותנו מלממש את החזון האלוהי. מנגד, אין להיות פאסיבי ביחס לתהליכים, יש לפעול באופן כזה שנוכל לרתום את השינויים הגדולים לטובת הביטוי הנכון של הקודש. זו אינה קריאה לפעילות תעמולתית שתופנה לזרמים השונים, אלא מדובר על שיתוף פעולה של חיים סבירים. יש לציין שעל פי תפיסתו של הרב, עיקר ההשתדלות שאותה יש לעשות כדי להתקרב לזרמים אחרים הוא בתחום הרוח, בירור פנימי מהו אותו אור חיים שיש בהם. מנגד, יש חוגים מסוימים בעם ישראל שמנסים להימנע ככל האפשר ממפגש עם תרבויות וזרמים אחרים, ובוודאי שאין להם כל עניין להתוודע לאידאולוגיה וליסודות הרוחניים שלהם. דבר זה הוא בעייתי. ילד שגדל בחברה סגורה כזו, עלול להיפגע כאשר יגלה שיש הרבה טוב בחברה האחרת. הוא עלול להטיל ספק בכל מה שחינכו אותו. "לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת" (סוטה מז, א). בציבור הדתי-לאומי יש שזוכרים רק את הימין המקרבת, ובציבור החרדי הבדלני יש שזוכרים רק את השמאל הדוחה. אם עושים השוואות, אף ששני הקצוות אינם טובים, מסורת ישראל מספרת היכן הנזק יותר גדול – אם רבי יהושע בן פרחיה לא היה דוחה בשתי ידיו את תלמידו שבא לבקש סליחה, התלמיד לא היה רואה זאת כדחייה, ולא היה מסית ומדיח (עי' סוטה מז, א). על כן עדיף לקרב בשתי הידיים מאשר להרחיק בשתיהן. ומכיוון שהימין יותר חזקה אנו למדים שהביקורת – השמאל שדוחה, תמיד צריכה להיות פחות חזקה מאשר הניסיון לקרב – הימין שמקרבת. בניין התרבות צריך להיות מתוך קבלת הערכים ומאמץ לחברם אל מקורם הקדוש העליון. כשיש בניין רוחני נכון, יודעים מהו משקלו וערכו של כל דבר.