הרב פותח ביסוד הראשוני ביותר המתעורר בנפש המאמין – כָּל חֵשֶׁק עֲבוֹדָה, החשק הטבעי לעבוד את ה', להיות אתו בקשר. אחריו יש איזו התגלות, רוממות רוח – שִׂמְחַת מִצְוָה. זו אינה סתם עבודה אלא מתלווה עמה חשק, לא סתם מצווה אלא שמחת מצווה. יכול להיות מצב, שעליו אומרים בשם האר"י שהוא יסוד החטא שהביא לגלות: "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹוהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב" (דברים כח, מז) זהו פירוד בין אדם לאלוהים, למרות שבפועל האדם עובד את ה' במצוות ותפילה, הוא עושה אותן ללא חשק והתמלאות שמחה וסיפוק מעצם העניין, אלא כמין עול.
מהמצב השלם, של חשק ושמחה במצוות – מעשים התחומים בזמן, הרב עובר להַתְמָדַת תּוֹרָה, שהיא מצווה המתקיימת יומם ולילה. יסוד ההתמדה אינו במדידת הזמן אלא ברצון להתמיד. אי אפשר לתת לזה גדר של זמן משום שזה תלוי באדם ומצבו. קישורו של האדם לעניין הוא היוצר את ההתמדה, לא המסגרת היא העיקר, אלא הקשר. אדם שנאלץ לעבוד לפרנסתו מהבוקר עד הערב, אך מנצל דקות בודדות ביום ללימוד, נקרא מתמיד גדול, כל עוד רצונו ללמוד עז והוא מנצל את מעט הזמן שיש לו. התמדה היא עניין איכותי יותר מאשר כמותי.
כעת הרב עובר לרובד גבוה יותר, יצירה – בְּרַק חִדּוּשִׁים וְהִתְנוֹצְצוּת רוּחַ הַקֹּדֶשׁ בְּלֵב הַשְּׂרִידִים אֲשֶׁר ד' קוֹרֵא, זה כבר מעל ומעבר להגדרה. חידושים והתנוצצות רוח הקודש יכולים להיות בחלום, ביום ובלילה, בחול ובחג. המכוונוּת הפנימית לקשר עם הקב"ה, "בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ" (משלי ג, ו), קיימת בכל מצב. לפתע נוצרת באדם השראה גדולה, 'גדלות מוחין' שגם לאנשים המיוחדים בעלי הכישרון יש צורך בה כדי שכישרונותיהם יצאו לפועל. לא רק דבקות במה שיש, אלא התפתחות, צמיחה, התווספות מתוך הקיים על גבי הקיים. חשק, שמחה והתמדה נוגעים למה שכבר ישנו, ואילו התעוררות רוח מחדשת. זהו דבר מיוחד הנוגע לאנשים מעטים, אך הם המייצגים את המעיין הנובע.
עצם החשק לעבוד את ה', לממש את נוכחותו באופנים שונים אפשריים, הם עניין כללי לעבודה, ואילו כַּוָּנַת הַתְּפִלָּה היא כאשר כבר יש תפילה, איזו ממשות בעבודת ה', לא רק הצעד הראשוני של החשק, אלא המעשה – כאן שייכת הכוונה. לא בכדי הרב מביא זאת רק אחרי ברק החידושים והתנוצצות רוח הקודש. כוונת התפילה היא דבר קשה ביותר – יש מסגרות ברורות וקבועות שחוזרות על עצמן וצריך שבכל פעם תהיה כוונה חדשה. "אל תעש תפלתך קבע, אלא רחמים ותחנונים לפני המקום" (אבות ב, יג) – כל תפילה צריכה להיות שונה מקודמתה. יש מילים קבועות וזמנים מוגדרים, אך אסור שהמסגרת תשתלט על המהות. מה שיוצר את החידוש אינו המילים או הזמן, אלא הכוונה. אותו המעמד מקבל תוכן חדש. וְאוֹר שַׁלְהַבְתָּהּ של התפילה, כלומר שהתפילה כל פעם תפיק אור חדש ומיוחד מן הגחלת, כוונה שתעלה מן האדם על תורתו וחשקו, שיתגבשו להיות כוונת התפילה – סוג של חזון, שאיפה לתיקון. הגדילו בזה המקובלים שכתבו סדרי כוונות מרובים, המראים שלא רק ענייני העולם הזה שייכים בתפילה, אלא גם ספירות ועולמות רוחניים. כל ההוויה על כל רמותיה קשורה בתפילה.
כָּל אֵלֶּה, וְתוֹלְדוֹת הַנְּשָׁמוֹת בִּשְׁלֵמוּתָן, בִּכְלָלוּתָן וְתַמּוּתָן, לכל נשמה יש תולדות – הרגשות וכוונות המצויות ברוח, בנפש ובגוף של האדם. הן צריכות להיות בתום, בשלמות, כיוון שאם יש דברים חלקיים הם יוצרים תסכול ומבוכה, ואז למרות שהנשמה רוצה בטוב, כיוון שהתולדות מחולקות ישנה מלחמה פנימית באדם.[278] מֻכְרָחִים הֵם לְהִפָּגֵם עַל־יְדֵי הַכְנָסַת יְסוֹד פֵּרוּד בִּכְלָלוּת כְּנֶסֶת־יִשְׂרָאֵל, חָלִילָה. משום שכנסת ישראל היא תולדה של האבות בפועל, ובאופן רוחני היא תוצאה של אותו חשק, התמדה וכוונות. הרוח – התרבות, היא תולדת מדת החסד של אברהם, גבורתו של יצחק ומדת האמת של יעקב. דברים אלה הם כללות כנסת ישראל, אותה שלמות פנימית שבין גוף האומה ונשמתה. הניסיון להפריד, לומר שאפשר לקחת רק את הערכים ולוותר על חלק מהאנשים, או להפך, הוא הרסני. כמובן שיש שבטים שונים שכל אחד יושב בנחלתו, אך צריכה להיות גם אחווה. יום שהתפייסו השבטים והותרו לבוא זה בזה נקבע כיום חג (תענית ל, ב). יש להיזהר שלא תאבד הייחודיות, אך חלילה שתהיה מחיצה גמורה בין השבטים. אם יסוד זה של אחדות ישראל נפגם על ידי הכנסת פירוד, ניסיון לומר שיש יהודים שיש להחרים, זהו דבר הרסני לא רק לשלמות האומה מבחינה מדינית וגופנית, אלא גם בממד הרוחני.
אוֹהֲבֵי ד' וִירֵאָיו בֶּאֱמֶת וְחוֹשְׁבֵי שְׁמוֹ הֵם הֵם הָעוֹמְדִים בַּנִּסָּיוֹן יש ניסיונות קשים של עמידה נגד אויבים מבחוץ – אויבים קשים, שלטוני רשע שונים, הקור של סיביר או השמש הקופחת של ערבות המדבר, אך הניסיון שיותר קשה לעמוד בו מבחינות מסוימות הוא לִסְבֹּל כָּל צַעַר וְעֶלְבּוֹן מִכָּל צַד וְעֵבֶר, את הרשעים אפשר לקלל. אם לא בפה, אפשר בלב. אך כשהאחים פוגעים, בצד מסוים זה הרבה יותר קשה. עלבון מבפנים הרבה יותר קשה לשאת מאשר עלבון מבחוץ. לכן אלה אוהבי ה', זהו עצם הרצון שמביא ליראת שמיים אמתית, ולא יראה מדברים אחרים – כיצד זה יראה בעיני הבריות ואיך יסתדר במציאות הסבוכה. חוֹשְׁבֵי שְׁמוֹ הם אלה שמחשבים איך יגדל שמו בעולם. איך באמת אפשר יהיה להביא לגילוי שכינה. הם העומדים בניסיון לסבול כל צער ועלבון מכל צד ועבר. וְלַעֲמֹד הָכֵן נֶגֶד כָּל כֹּחוֹת עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים לפעמים הנכונות להפריד באה ממקומות נשגבים, כוונות אידאליות גדולות – נדמה בטעות שאם ייפטרו מחלק מסוים בעם מיד יהיה אפשר להגיע אל התיקון השלם. כך היה בתקופתו של הרב, כאשר רבני ירושלים לחצו להיפרד מהחלוצים החילוניים מתוך כוונות טהורות. אלו כחות עליונים. ישנם כחות תחתונים, אלה שרוצים להפריד מתוך גאווה וקטנוניות. הַחֲפֵצִים לְבַלֵּעַ נַחֲלַת ד' כנסת ישראל נקראת נחלה – "כִּי חֵלֶק ה' עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ" (דברים לב, ט). הרוצים להפריד בעצם רוצים להשמיד את כנסת ישראל, כיוון שכשמפרידים אותה, זה אף יותר גרוע מן הגלות הרגילה בה יש פיזור אך אחדות רוחנית – וּלְהַפְרִיד אֶת הָאֻמָּה הָאֲחָדִיִּית, הַיְחִידָה בִּמְלֹא עוֹלָמִים, בכל העולמות הרוחניים, ישראל זו היצירה שמבטאת את ייחוד ה' – "עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ" (ישעיהו מג, כא). ישראל נוצרו לספר את תהלת ה' בהוויה. גם העזות והחוצפה שבעם ישראל נועדו לצורך זה.[279] אולם זו עבודה קשה.
אותם אלה שמוכנים לסבול כדי להשאיר את האומה באחדותה, הֵם הֵם בָּנִים דִּכְנֶסֶת־יִשְׂרָאֵל שֶׁהָאֵם רוֹבֶצֶת עֲלֵיהֶם, מצוות שילוח הקן, החובה לשלח את היונה-האֵם לפני שלוקחים את הבנים, נמשלת בספר הזֹהר לכנסת ישראל ובניה החפצים באחדותה[280] – גם אם הם גלו כנסת ישראל עוד רובצת עליהם, הם עדיין דבקים בה ולא ניתן להפרידם ממנה. הם מגנים על אחדות האומה וכך גם על עצם קיומה. הם נקראים גם "מְחַצְדֵי חַקְלָא" כלומר עובדי השדה, הַבָּאִים בְּסוֹד ד', תַּלְמִידֵי חֲכָמִים הָאֲמִתִּיִּים הַמַּרְבִּים שָׁלוֹם בָּעוֹלָם, זה לא קל, תלמידי חכמים בראשית צעדיהם לומדים להפריד, להגדיר ולהבחין בין דינים שונים, להבדיל עניין מעניין. זה יסוד הלימוד. אך העיקר אינו רק להיות תלמיד חכם, זה רק שלב ההכנה. עובדי השדה מפרידים על ידי מחרשה, את או מכוש, חופרים בקרקע ומעצבים אותה באופן נוח לזריעה וצמיחה. אפשר לחשוב שהם רק מקלקלים, אך כמובן זו טעות, בכך הם מעבדים את הקרקע. כל מה שתלמיד חכם לומד להגדיר, להבדיל ולהבחין, הוא כדי להרבות שלום בעולם, להצמיח. גם אם תלמיד חכם נתקל בקשיים, יש לו הכלים המתאימים כדי לדעת מה מקומו של כל דבר ולהביא את השלום והאחדות. אחדות אינה פשטנית, לכן לצורך התאמה זו נדרשת עבודה קשה, לפעמים גם לסבול עלבון שלא כל דבר מצליח. השדה לא צומח כראוי, זה מבזה ומשפיל. תחושת האכזבה והכישלון שיש לחקלאי עלולה לגרום לו יאוש. אך הוא צריך לחזור ולעשות למרות הכאב. אלו תלמידי חכמים אֲמִתִּיִּים, תלמיד חכם שאינו אמתי רק יודע להבדיל. תלמיד חכם אמתי הוא כמו יעקב אבינו, שעליו נאמר "תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב" (מיכה ז, כ) – לכל אחד מהשבטים ישנו אופי משלו, ולעתים ישנם אף סכסוכים ביניהם, אך בסופו של דבר מיטתו שלמה (ויקרא רבה בחוקותי לו), כולם יחד. זוהי אמת, שעם ההכרה בכך שיש בתורה גדרים ודינים שונים זו תורה אחת, אחדותית ותמימה, ורק אז היא משיבת נפש (ע"פ תהלים יט, ח). נותנת את הנחת, השמחה, הסיפוק והאהבה. תפיסת התורה כאמתות שונות נפרדות זו מזו היא עבודה זרה, בה כל אמת היא אליל בפני עצמו. אך ה' אחד ותורתו אחת. זו חתירה הרבה יותר מעמיקה, לראות איך כל מצווה וגדר, כל עניין ומקצוע בתורה, הכל אחד.
וּמְשִׂימִים וּמַטִּילִין שָׁלוֹם בֵּין יִשְׂרָאֵל לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם, כיצד – בְּהוֹצִיאָם מִן הַכֹּחַ אֶל הַפֹּעַל אֶת אוֹר הַקֹּדֶשׁ הַגָּנוּז בְּכָל אִישֵׁי הָאֻמָּה, בְּכָל אֲשֶׁר בְּשֵׁם יִשְׂרָאֵל יְכַנֶּה, האמת מצויה באור הקודש הגנוז בכל אשר בשם ישראל יכנה, גם בכופרים ובפושעים. זה לא פשוט, אין די בהכרזה "כָּל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים" (במדבר טז, ג) כפי שהכריז קֹרח, משום שבאמת לא כולם אותו הדבר (עי' 'ישראל ותחיתו' טו), ישנם גוונים שונים וייחודיות לכל אחד, אך בתוך כל זה ישנו גם צד מאחד – אוֹר הַקֹּדֶשׁ הַגָּנוּז. זוהי הטלת שלום בין ישראל לאביהם שבשמיים; כאשר מגלים את אור הקודש ומוציאים מן הכח אל הפועל את השלמות שיש בכל אחד. מצד אחד יש כעס על מי שלא שומר מצוות, ועוד יותר כעס על מי שבז לקודש הגלוי וברור שיש לחנך לכך שהצד הגלוי של התורה יכובד ויתקיים באופן הטוב והנכון ביותר בחיי כל אחד ובחיי הציבור. אך מצד שני, תלמידי חכמים אמתיים יודעים להוציא מן הכח אל הפועל את אור הקודש הגנוז גם כאשר האדם לא מוציא לפועל אור קודש זה. הכלים לכך הם כמו כלי החקלאות של עובד השדה, שבוחן איזה דברים טובים יש גם במה שצומח פרא, וכך משיב את אור הקודש למקומו. לא בכדי הצמח גדל באופן מסוים, יש בכך תועלת גם אם בממד הפשוט זה לא מועיל להצמחת השדה. אף אם למראית עין יש דברים שבאופן מסוים מזיקים, באופן אחר הם יכולים להועיל מאוד. חשוב להראות לאדם ולחנך אותו שהכח שניחן בו הוא חלק חיוני בחיי האומה, ואפילו בחיי רוחה.
וּבִפְרָט בְּכָל אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת דֶּגֶל תִּקְוַת הָאֻמָּה וְחֵפֶץ תְּחִיָּתָהּ, אֶת חוֹתַם אַהֲבַת אֶרֶץ אֲשֶׁר עֵינֵי ד' בָּהּ, וְחִבַּת צִיּוֹן וִירוּשָׁלַיִם עַל לִבּוֹ חֲקוּקָה, בְּאֵיזוֹ צוּרָה וְאֵיזוֹ הַסְבָּרָה שֶׁתִּהְיֶה. ישנם יהודים שאמנם אינם מוציאים לפועל כראוי את הקודש הגנוז בהם, מבחינת השמירה על גדרי ההלכה, אך הם מראים את חיבת הארץ, גודל המסירות למען תחיית האומה בכללותה – ובכך מוציאים לפועל חלק מהקודש הגנוז בהם. אפילו אם לדבריהם הם אינם פועלים עבור קיום מטרות התורה, כיוון שבפועל הם מקיימים את החזון המופלא של תחיית האומה בארצה, הרי שהם מגלים את הקודש שבהם. צדיק אמתי צריך לחפש מה הדבר הנכון גם בדבריהם ועמדתם של הפושעים, שהוא אותו הניצוץ שיש בהם, ויש להפיח אותו לשלהבת גדולה של קודש. זו הייתה עמדתו של אברהם אבינו מול גזרת סדום; הוא ידע שיש שם שחיתות וריקבון מוסרי עמוק, אבל בשביל חמשים או עשרה צדיקים שאולי יש שם, שזה אולי שבריר אחוז מכלל האוכלוסייה, אמר שאין להשמיד את העיר. צריכה להיעשות עבודה גדולה, ואין לוותר ולהיפרד. זו לא הסכמה בשום אופן לדברים הרעים, אלא ניסיון למצוא את המקום לתקן, להפיח את אור הקודש מבפנים. אין הסכמה עם המעשים, אך יש הכרה בערך האחדות. יש כעס על החוטאים והחטאים, עונשים והסתר פנים, אך הקשר והרצון נותרים. זוהי התשובה, הניצוץ שממשיך להתקיים כשיש קשר לאומה ועל אחת כמה וכמה כשיש מסירוּת לתחייתה.[281]
על אותה עיקשות נגד ה' ותורתו, שיש גם בקרב היהודים המוסרים את נפשם על הדברים הכלליים, אומר הרב – כָּל הַמַּעֲקַשִּׁים יְיֻשְּׁרוּ, וְאַחְדוּת הָאֻמָּה לְהַכְשָׁרַת גְּאֻלָּתָהּ וּגְאֻלַּת הָעוֹלָם כֻּלּוֹ תֵּצֵא אֶל הַפֹּעַל בִּיקַר שַׂגִּיא, זהו ביטחון מוחלט בכך. ביטחון זה בא לידי ביטוי בדברי הנביאים לדורות. מפני שהמטרה הגדולה של גאולת האומה וגאולת העולם כולו שיכולה להיות רק על ידי אחדות האומה צריכה לצאת אל הפועל, וביקר שגיא – בכבוד רב. "כִּי כלומר – כאשר רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת אֲבָנֶיהָ וְאֶת עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ, הדבר מכוון אל אותם יהודים שבעניינים אחרים אינם בסדר, אך יש להם את העניין העיקרי – הרצון באבני הארץ, תחיית האומה, שזהו דבר העומד למעלה מדברים אחרים רבים. וְיִירְאוּ גוֹיִם אֶת שֵׁם ד' וְכָל מַלְכֵי הָאָרֶץ אֶת כְּבוֹדֶךָ, ישנו אי-כבוד כאשר נשבה ארון ה',[282] וכאשר הוא חזר, כבוד ה' חזר אף הוא.[283] חילול ה' הנורא ביותר זו גלות ישראל, ואילו כל העמים יראו את שם ה' וכל מלכי הארץ יוכלו להתרשם מכבודו, כלומר מהצד המדיני – כאשר, כִּי בָנָה ד' צִיּוֹן נִרְאָה בִּכְבוֹדוֹ. ומי שבונה את ציון אלו כל תקוות הדורות, המתגשמות גם על ידי פורקי עול תורה ומצוות. פָּנָה אֶל תְּפִלַּת הָעַרְעָר וְלֹא בָזָה אֶת תְּפִלָּתָם, 'ערער' בדברי חז"ל זהו כינוי לעני בתורה (עי' ויקרא רבה ל, ג). ניתן לחשוב שלא אכפת מפורקי העול. אך גם לתפלתם הקב"ה פונה, כי הם שואפים לתחיית האומה. וזה לא היה רק בעבר – תִּכָּתֶב זֹאת לְדוֹר אַחֲרוֹן בעבר וגם באחרית הימים, עת הגאולה וְעַם נִבְרָא יְהַלֶּל יָהּ, בעת הגאולה לא רק ארץ ישראל נבנית מחדש, אלא עם ישראל נברא מחדש כאשר הוא חוזר לארצו ובונה אותה. בשלב הבא הוא יהלל יה, אף שבתחילת תחיית האומה בארץ זה היה חסר. הייתה תחייה של הגוף, הרצון באדמה, באבנים ובעצמאות, אבל כבוד ה' לא היה שלם בכך כי לא הייתה פנייה לה'. לאחר מכן ישנה גם תחיית הקודש, פנייה לה'.
כעת הרב מסביר את אחת הסיבות לתפנית שנעשתה ביחס לפורקי העול – כִּי הִשְׁקִיף מִמְּרוֹם קָדְשׁוֹ ד' מִשָּׁמַיִם אֶל אֶרֶץ הִבִּיט, לִשְׁמֹעַ אֶנְקַת אָסִיר לְפַתֵּחַ בְּנֵי תְמוּתָה, 'בן תמותה' אינו תואר חיובי לאדם, המוות בא בעקבות חטא. בני תמותה הם אלה שהחטא רובץ לפתחם, במיוחד כאשר מדובר על אנקת אסיר – בגלות בה היה סבל רב שנדמה היה כחסר משמעות. מדור לדור העבירו את התפלות והתקוות לגאולה במסורת, אך הגאולה לא הגיעה. ואז בני תמותה עלולים לטעות ולחשוב שאולי אין ה' שומע. אולם בסוף הגלות ה' משקיף ממרום קדשו לשמוע אנקת האסיר, כדי לְסַפֵּר בְּצִיּוֹן שֵׁם ד' שם ה' הוא מציאות מסוימת, כל השמות הם סוגי השגחה שונים. כאשר באופן יוצא מן הכלל עם ישראל חוזר לארצו, מתגלה שם ה' שהבטיח את הארץ לאבות. כפי שהאבות זכו להתגלות, גם הרואים בתחיית האומה זוכים לה. וּתְהִלָּתוֹ בִּירוּשָׁלִָם, שזהו הפן המדיני, בְּהִקָּבֵץ עַמִּים יַחְדָּו וּמַמְלָכוֹת לַעֲבֹד אֶת ד'". על ידי פעולת היהודים באה אותה התקבצות אומות וממלכות, שבתקופתו של הרב באה לידי ביטוי רשמי בהצהרת בלפור.
"וְזָרַעְתִּי אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת בֵּית יְהוּדָה זֶרַע אָדָם וְזֶרַע בְּהֵמָה" (ירמיהו לא, כו), – "זֶרַע אָדָם לְחוּד וְזֶרַע בְּהֵמָה לְחוּד" (חולין ה, ב), ישנם כאלה שצלם אלוהים אצלם הוא הבולט, וישנם כאלה שהנפש הבהמית יותר דומיננטית אצלם. אף שלרוב אינם יחד, כי לכל אחד יש התפקיד שלו, אצל אלה החיים סביב הקודש ואצל אלה החיים סביב החולין, בכל זאת הם מִּתְאַחֲדִים יַחַד עַל־יְדֵי אֵלֶּה הַנְּשָׁמוֹת שֶׁהֵן מִמַּדְרֵגַת "אָדָם וּבְהֵמָה תוֹשִׁיעַ ד'" (תהלים לו, ז), אלה שבעניין אחד הם כאדם ובעניין אחר כבהמה. הישועה נצרכת לכולם, ישועת הארץ וישועת הרוח, ישועת העם וישועת האנושות כולה, וכביכול גם הקב"ה זקוק לישועה – התגלותו צריכה להיות בשלימות, בכבוד, בקידוש ה' ולא בחילול ה'. – "אֵלּוּ בְּנֵי־אָדָם הָעֲרוּמִים בְּדַעַת וּמְשִׂימִין עַצְמָם כִּבְהֵמָה", עירומים בדעת מבינים דבר בסיסי – העניין הכללי של גאולת ישראל. בעניין הזה הם כמו הצדיק המקפיד על כל המצוות, אף שבעניין קיום המצוות האחרות הם משימים עצמם כבהמה שלא אכפת לה מדבר מלבד המזון שלה. על זה נאמר "אָדָם וּבְהֵמָה תוֹשִׁיעַ ד'" יש מצב בו האחדות היא העיקר, ולכן על ידה מגיעה תשועת ה'. שני אנשים התפרסמו במסירות הנפש שלהם על שיבת ציון: פינסקר שייסד את חיבת ציון ברוסיה, והרצל. פינסקר לא היה אדם דתי כלל אך פנה אל יהודים רבים והצליח לאחד רבים מישראל, מכל המחנות, סביב חיבת ציון – גם חבריו שלא קיימו מצוות, וגם גדולי הרבנים. לאחר מכן באו הרצל ואיתו נורדאו,[284] שהתחתן עם לא-יהודיה. שניהם יחד יצרו תנועה ציונית עולמית, שלא כמו חיבת ציון שהייתה רק ברוסיה. אנשים שהיו אדם ובהמה יחדיו, אנשי חולין במצוות רבות, אך גדולים במצווה כללית.
"וַאֲנִי בַעַר וְלֹא אֵדָע בְּהֵמוֹת הָיִיתִי עִמָּךְ, הרב מתאר את המציאות של הקרובים מצד אחד אך רחוקים מצד שני: מצד אחד כבהמה, לאן שתוּבל היא תלך כי אינה יודעת לאן ולמה ללכת. אלו הם ההולכים לפי נטיית הנפש. יש איזו רוח, התעוררות לאומית שהם הולכים אחריה, כבהמה שפועלת על פי אינסטינקטים. אולם מצד שני זו מעלה גדולה וקרבת ה', יש כאלה שלא מבחינים באינסטינקט הטבעי הבריא. וַאֲנִי תָמִיד עִמָּךְ אָחַזְתָּ בְּיַד יְמִינִי, ימין מסמלת את הכח, את כוחי אתה הובלת. כלומר, תהליך תחיית האומה אינו חסר משמעות – הוא נובע מרצון ה' והשגחתו. בַּעֲצָתְךָ תַנְחֵנִי וְאַחַר כָּבוֹד תִּקָּחֵנִי, מִי לִי בַשָּׁמָיִם וְעִמְּךָ לֹא חָפַצְתִּי בָאָרֶץ, כפי שבהמה אינה מעוניינת אלא במזון שלה, כך למעשה המניעים השונים לתחיית האומה רק מסתירים את המניע המרכזי, המגמה האלוהית. כָּלָה שְׁאֵרִי וּלְבָבִי צוּר לְבָבִי וְחֶלְקִי אֱלוֹהִים לְעוֹלָם, זו הכרה שההכרעות האישיות לכאורה של אנשים פרטיים, מקורן ברצון ה'. כִּי הִנֵּה רְחֵקֶיךָ יֹאבֵדוּ, מי שממש התרחק, גם בעניין הכללי. ממילא הוא אובד. הִצְמַתָּה כלומר – השמדת, כָּל זוֹנֶה מִמֶּךָּ, כל מי שסר מכלל האומה. ולעומת זאת וַאֲנִי קִרְבַת אֱלוֹהִים לִי טוֹב, שַׁתִּי כלומר, אתה מייסד אותי בַּד' אֱלֹוהִים מַחְסִי לְסַפֵּר כָּל מַלְאֲכוֹתֶיךָ" (תהלים עג, כב-כח). שליחותך. הבהמה אינה אלא שליח למלא את רצון האדם, בחרישה, רכיבה או הובלה ממקום למקום. כפי שבדיני שליחות השליח בטל למשלח, ולכן ידו נחשבת כ"ידו הארוכה" של המשלח.
וּמַלְאֲכוּת ד' הִיא הִיא כִּדְבַר ד' בִּידֵי מַלְאָכִי: העניין הפותח את ספר מלאכי הוא ייחודיותו של עם ישראל לעומת שאר העמים: "הֲלוֹא אָח עֵשָׂו לְיַעֲקֹב, – וָאֹהַב אֶת יַעֲקֹב" (מלאכי א, ב), אכן הם אחים, שלעתים נראים אף דומים בחיצוניותם, אך עדיין ישנו אח מועדף. על כן אל יתחכם יהודי יותר מדי, ויטען שהלא סוף סוף ישנם גם עשיו וישמעאל שנראים דומים לנו – משום שיש כאן בחירה אלוהית, ולבן ישראל צריכה להיות אהבה טבעית לאומתו. אל לו לנסות ולדכא אהבה טבעית בסיסית זו. שֶׁהִיא תְּשׁוּבָה נִצְחִית מַסְפֶּקֶת לְכָל תֹּאֲנָתָם שֶׁל מִתְאוֹנְנִים קְטַנֵּי־אֲמָנָה, הָאוֹמְרִים בְּכָל דּוֹר וְדוֹר, וּבְיוֹתֵר בְּדוֹר הִתְגַּלּוּת אוֹר יְשׁוּעָה: "בַּמָּה אֲהַבְתָּנוּ?" (שם). ישנם אנשים יראי שמים שתמהים מדוע שתהיה אהבת ה' לאלה החוטאים, פורקי העול שלא היו בכל הדורות בהיקף כזה נרחב. תמיהה זו באה לאלה שמקלקלים את הנטייה הטבעית לאהבת אחים שיש בהם. חז"ל אומרים שבגלל שאברהם שאל "בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה" (בראשית טו, ח), ומכך השתמע שביקש סימן שיאשר את דבר ה', נענש שזרעו יהיה גר במצרים ארבע מאות שנה בשעבוד ועינוי (נדרים לב, א). או שהולכים לפי הטבע הנשמתי והאהבה הטבעית, או שעובדים קשה כדי לנסות לממש ולגלות את האהבה.
וּבֶאֱמֶת – "אַהֲבַת עוֹלָם וְאַהֲבָה רַבָּה אֲהַבְתָּנוּ ד' אֱלוֹהֵינוּ חֶמְלָה גְּדוֹלָה וִיתֵרָה חָמַלְתָּ עָלֵינוּ", גם אהבה וגם חמלה מוזכרות בברכה. כאשר האהבה תלויה בדבר, אין צורך בחמלה. אם ה' אוהב את ישראל כי הם שומרים את מצוותיו, הם ראויים לאהבתו מצד הדין. אך מכיוון שאהבת ה' לישראל אינה תלויה במעשיהם, אלא מתקיימת גם כאשר אינם שומרים את המצוות – הרי שיש צורך בחמלה. שמירת המצוות לפרטיהן חשובה ביותר, אולם "אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ, בַּעֲבוּר שִׁמְךָ הַגָּדוֹל וּבַעֲבוּר אֲבוֹתֵינוּ שֶׁבָּטְחוּ בְךָ וַתְּלַמְּדֵם חֻקֵּי חַיִּים, כֵּן תְּחָנֵּנוּ וּתְלַמְּדֵנוּ, – חז"ל אומרים שתמה זכות אבות (שבת נה, א), גם לאיתני עולם יש גבול. אולם ברית אבות לא תמה (ר"ת בתוספות שם). מה שנכרת בברית לא מופר גם לאלה שעוד לא היו בשעת הברית, ובייחוד אינו מופר כלפי אלה שאינם מפירים את הדבר העיקרי – וַהֲבִיאֵנוּ לְשָׁלוֹם מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ, חזון אחדות האומה בארצה. על כן, וְתוֹלִיכֵנוּ מְהֵרָה קוֹמְמִיּוּת לְאַרְצֵנוּ". אין וויתור על שאר הדברים, יש להיאבק על שמירת כל המצוות לפרטיהן, אך זה יושג סביב למטרה הגדולה של שיבת ציון. אם לא לפניה, לאחריה. וְאוֹמֵר: "מַהֵר וְהָבֵא עָלֵינוּ בְּרָכָה וְשָׁלוֹם, כִּי אֵ-ל פּוֹעֵל יְשׁוּעוֹת אַתָּה, וּבָנוּ בָחַרְתָּ מִכָּל עַם וְלָשׁוֹן, בתחילה רק אתה תיתן ברכה ושלום, כי בנו בחרת מכל העמים. אך כתוצאה מזה – לְהוֹדוֹת לְךָ וּלְיַחֶדְךָ בְּאַהֲבָה", גם אנו. וְחוֹתֵם: "הַבּוֹחֵר בְּעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בְּאַהֲבָה", אהבה ללא תנאי. לעתים באהבה זו יש חינוך קשה מאוד, גלות ארוכה הרצופה בייסורים קשים. אך הישועה מן הגלות היא ללא תנאי.
כל זה, לִהְיוֹת הַקְדָּמָה לְיִחוּד ד' בִּ"שְׁמַע יִשְׂרָאֵל" בנוסף לקריאת 'שמע' שהיא ייחוד עליון הקודם לכל פרט וביטוי, העיקרון היסודי של מלכות ה', אומרים גם את מימושה בפועל – "בָרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד", הַנֶּאֱמָר בַּחֲשַׁאי; וְאַף־עַל־פִּי שֶׁהַגָּלוּי המציאות הגלויה, סוֹתֵר זֶה לִפְעָמִים אֵין בְּכָךְ כְּלוּם, כִּי הָאֱמֶת הַבְּרוּרָה הוּא מַאֲמַר הַשְּׁבָטִים כֻּלָּם: "כְּשֵׁם שֶׁאֵין בְּלִבְּךָ אֶלָּא אֶחָד כָּךְ אֵין בְּלִבֵּנוּ אֶלָּא אֶחָד", אהבת ה' לישראל בלא תנאי מקדימה את ייחוד ה' ומימושו, משום שייחוד ה' זה גם ייחודה של האומה. חז"ל מספרים שכאשר יעקב אבינו חשש שאחד מבניו אינו הולך בדרכו, בדרך ה', אמרו לו בניו "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלוֹהֵינוּ ה' אֶחָד" (דברים ו, ד) – "כשם שאין בלבך אלא אחד, כך אין בלבנו אלא אחד" (פסחים נו, א) גם אם במעשים הגלויים זה לא היה נראה כך, גם אם חטאו. "באותה שעה פתח יעקב אבינו ואמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", ולכן אנו אומרים משפט זה בחשאי, כי לא תמיד המציאות הגלויה מתאימה לו. וְ"יַעֲקֹב אָבִינוּ לֹא מֵת", דְּ"מַקִּישׁ הוּא לְזַרְעוֹ: מַה זַּרְעוֹ בַּחַיִּים אַף הוּא בַּחַיִּים" (תענית ה, ב), כלומר, זהו המצב הלאומי עד לימינו. וכפי שעל יעקב אבינו מעיד מלאכי הנביא: "וָאֹהַב אֶת יַעֲקֹב", כך גם אל זרעו יש אהבה גם אם הם חוטאים, כיוון שאינם ניתקים מיעקב, מכלל ישראל. וַהֲרֵי זֶה בָּא לְלַמֵּד וְנִמְצָא לָמֵד: מַקִּישׁ זַרְעוֹ לוֹ: מַה הוּא כֻּלּוֹ בַּחַיִּים, "וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב רַגְלָיו" (בראשית כט, א), "וַיֶּאֱסֹף רַגְלָיו אֶל הַמִּטָּה" (בראשית מט, לג), אַף זַרְעוֹ כֻּלּוֹ בַּחַיִּים, למרות שמזרעו של יעקב יש הנדמים כמתים – "רשעים שבחייהן קרויין מתים" (ברכות יח, ב) המחללים שבתות ואוכלים נבלות וטרפות, כיוון שהם בני יעקב, כפי שהוא בחיים למרות שנדמה כמת, אף הם בחיים רוחניים של קרבת ה' – "וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּד' אֱלוֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם" (דברים ד, ד), יעקב אבינו נמצא בדבקות מתמדת בה',[285] וכך כל ישראל. מיטתו של יעקב שלימה, שלא כמו אברהם ויצחק שלהם נולדו גם בנים רשעים, אצל יעקב כל בניו בדבקות בה' (ויק"ר בחקותי לו).
"בַּיָּמִים הָהֵם וּבָעֵת הַהִיא נְאֻם ד' יְבֻקַּשׁ אֶת עֲוֹן יִשְׂרָאֵל וְאֵינֶנּוּ וְאֶת חַטֹּאת יְהוּדָה וְלֹא תִמָּצֶאינָה, לא מפני שכולם צדיקים, אלא כִּי אֶסְלַח לַאֲשֶׁר אַשְׁאִיר" (ירמיהו נ, כ) עם ישראל סבל מספיק בגלות והמשיך להיות דבק בחזון הגדול של שיבת ציון, שזהו קידוש ה', כשם שהגלות היא חילול ה'. הדבקות בשיבת ציון זו מסירות נפש מופלאה שמשיבה את כבוד ה', לכן לא ימצאו עוונות. מצד עוצמת החיים, העוונות הם רק מומים ופגמים אך לא פוגעים במהות של קיום האומה הבאה להשלים את כל הבריאה האלוהית. לעתים איננו מודעים לכך, אך בעקבות הקמת המדינה ישנו כבוד ה' עצום. גם אנשים שאינם אוהבי יהודים מודים שהתחוללה פה תחייה פלאית, למקום שמם ובור הגיעו היהודים והקימו מדינה שתוך עשרות שנים נעשתה לאחת המדינות המשגשגות בעולם. שונאי היהודים בזו לחולשתם וצרותיהם של היהודים, וכעת אינם יכולים אלא להודות בקנאה בפלא העצום שהתחולל כאן.
