המחלוקת עליה הרב מדבר בפרק זה אינה אותה המחלוקת של הפרדת הקהילות במערב אירופה, שהייתה כמה עשרות שנים קודם לכן במסגרת המאבק נגד הרפורמה. שם ההפרדה לא התפשטה יותר מדי, ואף לא הייתה בכל הקהילות.[263] כאן הרב עוסק בהנהגת הכלל, מוסדות מסוימים המשרתים את כלל האומה, כמו 'ההסתדרות הציונית' או 'חובבי ציון' שקדמה לה. גם מסביב לזה התעוררה מחלוקת גדולה מאוד, ודווקא לא במערב אירופה, אלא במקום בו ישבו רוב יהודי העולם – מזרח אירופה. קמו כל מיני אנשים וארגונים, שטענו כי אסור לשתף פעולה עם פורקי-העול גם למען מטרה חשובה. מבחינה מסוימת הרב יכול להבין את הפרדת הקהילות בגרמניה, מפני שהעניין העיקרי שם היה שמירת המצוות ומנהגי התפילה. אפשר להבין מדוע באותה קהילה קשה לתפקד כראוי כאשר חלק נוהגים באופן כזה וחלק באופן אחר, ולכן כאשר הרב מתייחס באופן פרטי לתנועתו של רש"ר הירש שהנהיג את יוזמת הפירוד מהרפורמים, הוא רואה בה חיוב רב.[264] לעומת זאת, כאשר קם ארגון חובבי ציון במזרח אירופה ביוזמת אדם שאינו שומר מצוות – פינסקר,[265] שאליו הצטרפו רבנים חשובים כמו הנצי"ב[266] ראש ישיבת וולאז'ין, הרב מוהליבר[267] ועוד – כיוון שמדובר היה על ארגון עם מטרות כלל לאומיות – השיבה לציון, קיום חזון הנביאים, היה ברור לרב שאין סיבה שלא לשתף עמו פעולה. לעומת זאת, הרפורמים לא מסרו את הנפש על העניין הכללי הנכון, לכן אפשר היה להתווכח אם ראוי לקרב אותם יותר או פחות. לא כן החלוצים. לכן הרב יצא נגד אגודת ישראל, שבה העניין הדתי הפרטי גבר על העניין הכללי של חיי האומה, ומרוב התנגדותה לארגונים שאינם שומרי מצוות, שללה כל הישג של ההסתדרות הציונית, ואף את הצהרת בלפור.
מַחֲלֹקֶת הַדֵּעוֹת עַל־דְּבַר הַדְרָכַת הַכְּלָל, אִם בַּזְּמַן הַזֶּה, שֶׁרַבּוּ פָּרִיצִים נוֹשְׂאֵי דֶּגֶל הַהֶפְקֵרוּת בְּיָד רָמָה, רָאוּי לְהַפְרִיד אֶת הָאֻמָּה, לא את הקהילה, שֶׁהַכְּשֵׁרִים נוֹשְׂאֵי דֶּגֶל שֵׁם ד' לֹא יִהְיֶה לָהֶם שׁוּם יַחַשׂ שום קשר עִם פּוֹרְקֵי־הָעֹל הַפּוֹשְׁעִים – לא מדובר על עמידה זה לצד זה בבית כנסת, הכוללת וויתור על עזרת נשים או הכנסת עוגב לתפילה בשבת, בזה יש מקום להפרדה, אלא על שיתוף פעולה עם יהודים למען המטרות הלאומיות הכלליות. הרב סולובייצ'יק[268] היה נגד כל שיתוף פעולה עם הרפורמים והקונסרבטיבים, אך ב'ועידת הנשיאים', ארגון יהודי כללי, שיתף איתם פעולה, כי מדובר היה במטרות כלליות. אם יהודי רפורמי לוחם נגד האנטישמיות ובעד מדינת ישראל, לא משנה כיצד והאם בכלל הוא מתפלל. אוֹ שֶׁמָּא כֹּחַ הַשָּׁלוֹם הַכְּלָלִי מַכְרִיעַ אֶת הַכֹּל, השלום הכללי, לא שלום פרטי עם פורק-עול מסוים. זה כבר עניין אחר. אנו יכולים לא לרצות להיות שכנים באותו בניין, אך בעניין הכללי וודאי שנשתף פעולה – בשיבת ציון, בהגנה על יהודים וכיוצא באלו. משום ששלום האומה אינו פחות משלום היחיד, כאשר יחיד גווע ברעב, הוא לא יבדוק בציציותיו של הנותן לו פרוסת לחם. על אחת כמה וכמה בפיקוח נפש של האומה, גם באופן חיובי – שתהיה לה מדינה משלה, דבר שהוא עקרוני וכללי.
– כָּל עִקָּרָהּ שֶׁל פְּלֻגְתָּא זוֹ בָּאָה מִפְּנֵי הַשִּׁפְלוּת הַכְּלָלִית, העניינים הכלליים שבזמן הגלות היו בשפלות. הרב רואה שגם בזמנו עֲדַיִן לֹא נִגְמְרָה הַטָּהֳרָה לְגַמְרֵי בִּיסוֹד הָאֹפִי שֶׁל הָאֻמָּה, היציאה לגלות הייתה בגלל שנפגמו יסודות האופי של האומה – עבודת ה' הצטמצמה לתחום הפרט. אותה שנאת החינם שבשֶלָה חרב הבית השני, הייתה שנאה פרטית שהתעלמה מהצד הכללי: חכמים החליטו שלא להתערב בעימות שבין בעל הבית לבר-קמצא, משום שראו בסכסוך זה עניין פרטי.[269] אמנם, מבחינת הפרט, זו לא הייתה שנאת חינם. יכול להיות שהיו סיבות טובות לשנאה בין בעל הסעודה לבר-קמצא. אולם כאשר זה נעשה לעניין פומבי, כללי, המשפיע על כלל ישראל, היה צריך להתערב ולומר לבעל הבית לנהוג בבר-קמצא כיהודי רגיל ולא שנוא. לכבד אותו לפחות למראית עין. אך החכמים שישבו בסעודה חטאו בכך שהתייחסו לבעיה כללית זו כעניין פרטי. מבחינת העניין הכללי זו הייתה שנאת חינם, משום שבַּכְּלל צריך להתעלות מעבר לניגודים הפרטיים. זה לא מה שהדבר עצמו שווה, אלא היחס הכללי אליו. האומה צריכה להיטהר מטומאת הפרטיות הזו, מהעמדת עניינים כלליים כעניינים פרטיים. היא עוד לא תיקנה כראוי את יסוד אופיה, מִצַּד חִיצוֹנִיּוּת נַפְשָׁהּ, מהצד הפנימי כולם רוצים שיהיו אהבה ואחווה, שענייני הכלל יהיו בראש, אולם כאשר הדברים יוצאים לפועל, בחיצוניות, ממילא הם נתקלים בחומות הפרטיוּת. וְהִיא מִטַּהֶרֶת וְהוֹלֶכֶת. כיוון שאותם פושעים פורקי העול הולכים ומתמסרים יותר למטרות הכלליות של עם-ישראל, ממילא מתחזק בכל האומה הצד הכללי. ואף פורקי העול עצמם יכולים יותר ויותר להעריך את שמירת המצוות, גם אם הם עצמם לא שומרים אותן.
בארצות חופשיות רבות בעולם, ארה"ב, קנדה, צרפת ועוד, ישנה חלוקה של בתי כנסת רפורמיים ובתי כנסת קונסרבטיביים. אולם בארץ ישראל מתוך אלפי בתי כנסת, יש כמה עשרות בודדות של בתי כנסת של רפורמים וקונסרבטיבים יחד. למרות שבשנות הקמת המדינה היה רוב עצום של אנשים שלא ראו עצמם מחויבים להלכה, וגם כיום – כשבעים אחוז לא. אנו מתלוננים בצדק על הרבה בעיות ופרצות בגופים פרטיים, מוסדות רבים שאינם מתנהלים באופן ראוי על פי ההלכה. אך מוסדות הצבור בכללם שומרים על התשתית היהודית הבסיסית. רוב עצום של יהודים מקיימים את טקסי החיים המרכזיים שלהם בהתאם להלכה. דוד בן גוריון[270] שהיה חילוני מוצהר, ביקש שהרב גורן[271] יהיה הרב של צה"ל, שבכל צה"ל המזון יהיה כשר ושהצבא יהיה שומר שבת – כדי שחלילה לא יקרה שאדם דתי לא יוכל להשתתף במסגרת הכללית, וגם מתוך הבנה שצבא יהודי צריך צביון יהודי, סממנים יהודיים ברורים. כך גם בחינוך, עם כל התלונות על ספרי הלימוד ואופני הלימוד שאינם תמיד תואמים למסורת ישראל, אצל כל שרי החינוך כולל החילוניים ביותר, לא עלה על הדעת שלא יהיה חיבור ליהדות. בארץ ישראל באופן כללי קיים סטטוס קוו, הסכמה של הנהגת הצבור מאז הרצל[272] וההנהלה הציונית, שהשבת והלוח העברי יהיו התשתית של חיי הציבור. כל זה מתנהל כך, כי העניין הכללי של שיבת ציון גבר על התפיסה הפרטית, ואף פורקי העול הושפעו מכך.
חשוב לזכור זאת כיום, מפני שכאשר ישנה דרישה הלכתית מורכבת שקשה על הצבור לקבל אותה, בסדק זה הרפורמים מכניסים את רגלם. ככל שמחמירים בדרישות כך יש התמרמרות יותר גדולה המסייעת לרפורמים להשפיע את השפעתם. אין לוותר על קוצו של יו"ד בהלכה, ועם זאת, גם לא להכביר בקשיים יותר מדי. הרב גורן החמיר על עצמו בתחומים רבים בהלכה, אך הקפיד שזה יהיה רק על עצמו. הוא חשש לשיטת רבנו תם בצאת יום הכיפורים, אך דאג שיעשו הבדלה בזמן הרגיל עבור שאר הצבור, ונשאר לצום לבדו. טורח הצבור זהו עיקרון הלכתי. אם לא יתחשבו בצרכי הציבור בסופו של דבר לא יהיה ציבור. הוא פשוט ימנע מלהגיע. "כך היה מנהגו של רבי עקיבא: כשהיה מתפלל עם הצבור, היה מקצר ועולה מפני טורח צבור, וכשהיה מתפלל בינו לבין עצמו – אדם מניחו בזוית זו ומוצאו בזוית אחרת, וכל כך למה מפני כריעות והשתחויות" (ברכות לא, א). כאשר משווים את מדינת ישראל לקהילות יהודיות גדולות אחרות, ברור שהצביון הכללי שלה הרבה יותר יהודי מכל קהילה אחרת, מפני שהמטרה הכללית של יישוב הארץ וההגנה עליה מאחדת את כולם במידה רבה. שום עניין פרטי לא הפריד את האומה, וחלילה ששוב נלך על פי אותו המהלך שהרב מזהיר מפניו.
אֵלֶּה הַכִּתּוֹת יַחְדָּו הִנָּן בָּזֶה בְּמַדְרֵגַת שְׁתַּיִם נָשִׂים זֹנוֹת שֶׁבָּאוּ אֶל שְׁלֹמֹה: הַדִּבּוּר "הֲבִיאוּ חֶרֶב" נִסָּיוֹן הוּא מֵחָכְמַת אֱלֹוהִים שֶׁבְּמַלְכוּת יִשְׂרָאֵל: וודאי שכאשר אמר שלמה המלך, שהתברך בחכמת אלוהים, "גִּזְרוּ אֶת הַיֶּלֶד הַחַי לִשְׁנָיִם" (מלכים א', ג, כה) – הוא לא התכוון באמת להרוג את התינוק אלא רק לראות את תגובת האימהות כדי לגלות מי דוברת אמת. אוֹתָהּ הָרְאוּיָה לְהִדָּחוֹת, הִיא הַטּוֹעֶנֶת: "גְּזֹרוּ", וּבְהִתְמַרְמְרָה מַבְלֶטֶת הִיא אֶת אֲמִתַּת הַטִּינָא שֶׁבַּלֵּב שֶׁהִיא חָשָׁה בְּעַצְמָהּ, אלו דברים מאוד קשים ביחס לאותם יהודים שבשם התורה והקודש אומרים 'גזורו' ורוצים להתרחק מהציונים החילוניים. נדמה שמה שמניע אותם אינו אהבת הקודש, אלא התמרמרותם על חוסר ההצלחה שלהם, חרף מאמציהם הרבים. שֶׁכָּל עִנְיָנָהּ הוּא רַק "גַּם לִי גַּם לָךְ לֹא יִהְיֶה, – גְּזֹרוּ!", מרגישים אותם המתנגדים, החרדים לדבר ה', שאם הם לא הצליחו להביא את האומה לגאולתה, עדיף שגם אחרים לא יצליחו בכך, ואף למדרגה הראשונה של הגאולה – לתחילתה על ידי שיבת ציון. זו תוכחה שאין כמוה. טינה כזו באה כיוון שהם עצמם לא הצליחו להוליד משהו חי, ולכן הם מעוניינים שגם האחרים לא יצליחו בכך. וְהָאֵם הָרַחֲמַנִיָּה, אֵם הָאֱמֶת, – אלה שדואגים לעניין הכללי של האומה, לגאולתה, גם החומרית, שבלעדיה אין גם גאולה רוחנית, אוֹמֶרֶת: "תְּנוּ לָהּ אֶת הַיָּלוּד הַחַי, וְהָמֵת לֹא תְמִיתֻהוּ", וְרוּחַ־הַקֹּדֶשׁ צוֹוַחַת: "תְּנוּ לָהּ אֶת הַיָּלוּד הַחַי, הִיא אִמּוֹ!". 'לעולם עליי לדאוג לענייני הגוף של חברי ולענייני הנפש שלי', אמר רבי ישראל סלנטר,[273] ולא כפי שנהוג פעמים רבות, לדאוג לענייני הגוף שלי ולענייני הנפש של חברי… האם הרחמנייה דואגת גם לגופו של התינוק, גם לגופה של האומה. ממילא ברור שזו אֵם האמת. היא אינה מתעלמת מחששות מוצדקים של פוגרומים, שואה או התבוללות, רק כדי שלא ישנו ממנהג אבות. וקל וחומר כאשר מדובר על הצלה שכרוכה בשיתוף פעולה עם החילוניים שבתנועה הציונית, שהם ישראל ש"אף על פי שחטא, ישראל הוא" (סנהדרין מד, א) ועוד יותר כשעוסקים הם בהצלת הכלל. זו הייתה התוכחה שנאמרה לנביא הושע, כאשר אמר לו הקב"ה שישראל חטאו, והושע ענה: "העבירם באומה אחרת" (פסחים פז, א), אמר לו הקב"ה שישא אשה זונה שתלד ילדים, ולאחר מכן יגרש אותה. ומה אם אשה זונה כך, שכלל לא בטוח שבניה הם בניו – קשה להושע לגרשם, על אחת כמה וכמה ישראל, בניו של הקב"ה. על כן יש לעבוד יחד עִם ישראל מכל הסוגים, ולהשתדל ולהאיר כדי שלא יחטאו.
הרב השתדל בשנותיו הראשונות כרבה של יפו, שכל ענייני הציבור יבואו אליו. לאו דווקא דברים שנוגעים לעניינים דתיים. זאת משום שרצה שמלכתחילה תיווסד החברה הישראלית על משפט התורה. אף על פי כן, באותה שנה בה קמה תל אביב, בתחילה כשכונת 'אחוזת בית' מצפון ליפו ובהמשך כעיר בפני עצמה, עסקני קהילה חדשה זו הקימו את בית משפט 'השלום', שהיה אלטרנטיבה לבית הדין של יפו. הרב הצטער צער נוראי על דבר זה. הוא ראה בכך בכייה לדורות ואף הקפיד מאוד על ש"י עגנון,[274] שהיה מזכיר בית המשפט, והמשיך לבוא לשיעוריו של הרב. הרב הבין שמדובר במערכת משפט מתחרה שאינה מחויבת לכללי המסורת (שלא כמו עגנון, שלא ראה זאת כך). ואז התעוררה השאלה כיצד להתייחס לכך. האם למרות הכל לא לנתק את הקשר עם קהילה זו, או להחרים. גם העסקנים שעשו זאת לא רצו דווקא להסתכסך עם הרב. הרב ראה את כל השנאה שהייתה בירושלים, הקטטות והעלבונות שנמשכים מחוג אחד על משנהו, ולא רצה שיהיה כך גם ביפו. מסע המושבות שערך פעמיים מוכיח דבר זה, כאשר הרב ידע לאן הוא נוסע, ובכל זאת השתדל שלא ללכת בדרך הנידוי, החרם והניתוק, אלא לחפש נקודות מקשרות, מאחדות, מבלי לוותר על העמדה התורנית. גם לאחר מכן, כאשר נהיה רבה של ירושלים עסק רבות בניסיון שלא לגרום לפירוד, עם ההקפדה שלא לוותר על גדרי ההלכה. באותו זמן קמה העדה החרדית שעניינה היה הניתוק מהחילונים, תוך הדגשת כל הסיבות להתנתק, סיבות שהרב הכיר באמתותן לא פחות מהעדה החרדית, אך העדיף להיאחז במאחד הכללי שמאפשר שיתוף פעולה עד היכן שהדבר אפשרי.
אֵין קֵץ לָרָעוֹת הַגַּשְׁמִיּוֹת וְהָרוּחָנִיּוֹת שֶׁל הִתְפָּרְדוּת הָאֻמָּה לַחֲלָקִים, הפירוד מעסיק את כל הכוחות במלחמה הפנימית ולא משאיר כוחות לבנייה ויצירה חיובית, ובוודאי לא כדי להתגונן מפני הסכנות. עם זאת, אַף־עַל־פִּי שֶׁפֵּרוּד גָּמוּר, כְּהָעוֹלֶה עַל לֵב הַמְנַתְּחִים בְּאַכְזְרִיּוּת אִי־אֶפְשָׁר הוּא וְהָיֹה לֹא יִהְיֶה. לפי היהדות, האלוהות היא אחת והיא שורש הריבוי, ואילו בתפיסה האלילית ישנה הפרדה גמורה של גילויי האלוהות האחת לאלוהים שונים – טוב ורע, חמלה ודין, אל המלחמות ואל השלום, אל הים ואל היבשה, אל השמש ואל הירח. זו עבודה זרה במובן התיאולוגי, אולם כך זה גם במובן של רעיון הפירוד הגמור בתוך האומה – יש יהודים הנאמנים לתורה, יש יהודים שהם נגד ויש יהודים שבאמצע. יש המדגיש את תפארת העבר, יש המדגיש את גדולת העתיד ויש המדגיש את עוצמת ההווה. כל אחד נאחז בשלו. לומר שיש כאן יהודים מסוגים שונים לגמרי, שאינם עם אחד, זהו פירוד גמור. זֹאת הִיא מַמָּשׁ מַחֲשָׁבָה שֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה כְּלָלִית, לא פרטית, בה יחיד חושב לאלוהים רבים את הא-ל האחד. כללית, במובן שלכל חלק באומה אלוהים משלו, בעל הגדרות מסוימות משלו. שֶׁהִנְנוּ בְּטוּחִים עָלֶיהָ שֶׁלֹּא תִּתְקַיֵּם, תפיסה זו לא תצא אל הפועל באופן מלא. כדי להסביר מדוע תפיסה זו לא תתקיים, הרב מביא פסוק מיחזקאל: "אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים: נִהְיֶה כַגּוֹיִם כְּמִשְׁפְּחוֹת הָאֲרָצוֹת לְשָׁרֵת עֵץ וָאָבֶן, כפי שלכל אומה בגויים ישנו אליל, כך אצלנו, נעבוד איזו אלילות – חַי אָנִי נְאֻם ד' אֱלֹוהִים – לשון שבועה, אִם לֹא בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה אֶמְלוֹךְ עֲלֵיכֶם!" (יחזקאל כ, לב-לג), בעל כורחכם לא תוכלו לעבוד עבודה זרה כפי שהאומות האחרות עובדות אותה. עמים רבים נפרדו לעמים שונים, האומות החדשות הן חלקים של עמים שונים שהיו קודם לכן והתפרקו במסגרת של מלחמות, כיבושים והגליות. גם מבחינה רוחנית, הם חיו את חייהם כעובדי אלילים שונים. אולם כפי שהיה במשך ההיסטוריה, כך גם לעתיד – עם ישראל לא יכול להתפזר כך ולהתמוסס לתוך אומות חדשות. אם לא מתוך רצון, נשבע הקב"ה שביד חזקה ימלוך עליו, ואם גם זה לא יספיק, בחמה שפוכה ימלוך. כדברי רבי יהושע, שאם לא יחזרו ישראל בתשובה בעת הגאולה, יעמיד עליהם הקב"ה מלך קשה כהמן, ומתוך הצרות הם שבים בתשובה (עי' סנהדרין צז, ב).
הרב כתב דברים אלה בזמן שחשבו שהוא זמן רע לישראל: היו פוגרומים נוראיים במזרח אירופה, משפט דרייפוס בצרפת, אך לא ידעו כמה רע עוד יכול להיות. אף אחד עוד לא העלה על דעתו שבארצות אירופה הנאורה יכניסו מיליוני יהודים לבתי חרושת ענקיים וישרפו אותם, במשך שנים, כאשר אומות שלמות מסייעות לכך ואין כף רגל יהודי מונחת בשלווה על האדמה הארורה של אירופה מנהר הוולגה ועד האוקיינוס האטלנטי. אחדות העם התגלתה בחמה שפוכה, כאשר הנאצים רצחו גם יהודים שלא שמרו מצוות מנעוריהם ואף לא ידעו שהיה להם איזה סב יהודי. ממילא מובן מדוע לא ניתן לברוח מזהות זו, מדוע פירוד גמור בין חלקים לא יצלח בקהילות וציבורים.
וּכְכָל מַחֲשָׁבָה שֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה הִיא מַחֲרִיבָה וּמַדְאִיבָה – אֲפִלּוּ כְּשֶׁלֹּא בָּאָה וְלֹא תָּבוֹא לִידֵי מַעֲשֶׂה. אף שלא יכולה להתקיים הפרדה זו, עצם המחשבה עליה מדאיבה ומחריבה, מכיוון שהיא הופכת את הקיום היהודי לקיום בעל כרחו, מלא חולי וכאב, שנאה עצמית ומרירות על חוסר היכולת להיפטר ממנו.
היו שאמרו על הרב שמרוב אהבתו לעם ישראל הוא לא ראה את הדברים הלא טובים שקיימים בו.[275] אך זה לא נכון, הרב ראה היטב וכאב, אלא שסבר שהתעלמות והסתגרות אינן דרך נכונה. הרב לא חוסך במילים כנגד פורקי העול, כפי שכינה אותם בתחילת הפרק – פָּרִיצִים נוֹשְׂאֵי דֶּגֶל הַהֶפְקֵרוּת בְּיָד רָמָה, אך עם זאת גם מוסיף כאן כי יְסוֹד צִדְקַת הַצַּדִּיקִים בְּכָל דּוֹר וָדוֹר נִתְמָךְ הוּא גַּם עַל־יְדֵי הָרְשָׁעִים, שֶׁעִם כָּל רִשְׁעָתָם כָּל זְמַן שֶׁהֵם דְּבוּקִים בְּחֵפֶץ לִבָּם לִכְלָלוּת הָאֻמָּה, עֲלֵיהֶם נֶאֱמַר, "וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים" (ישעיהו ס, כא), לצדיקים יש תכונה נפלאה, אך הם צריכים השלמה: תכונתם הנפלאה היא שבחפץ רב הם מקבלים עליהם עול מלכות שמיים, בכל מצב שיהיה. הם מוכנים להסתפק במועט, ולכן נראה כאילו פיתוח העולם והתקדמותו לא כל-כך נוגעים אליהם. מצד אחד זהו מופת גדול, אך מצד שני יש בזה איזו חולשה – כאשר אין מספיק התרסה נגד מצב המציאות שאינו שלם, פחות מקדמים את תהליך ההשתלמות של המציאות, שלפעמים צריך גם מלחמה ותסיסה, התמרמרות על כך שהמצב לא טוב. המצב הנכון במציאות הוא איזון בין תכונת ההשלמה וקבלת העול, ההודאה על מה שיש, לבין היסוד המתמרמר שרוצה לשנות, לפתח לטוב יותר, ובשל כך לעתים מתחצף כלפי שמיים בטענה שמה שיש אינו מספיק. "וְעָשִׁיר יַעֲנֶה עַזּוֹת" (משלי יח, כג) העשירות מביאה לעזות, אך גם להיפך – אדם שיש בו עזות יש לו יותר סיכוי להגיע לעשירות,[276] ואם לא יהיה נמרץ ושאפתן לא יגיע. אם רשעים אלה דבוקים בחפץ לבם בכללות האומה, אינם אגואיסטים אלא רוצים בטובת הכל, גם אם בדרכם יש רשעות מסוימת כי הם חושבים שצריך לנפץ את מסגרות המסורת ואולי גם את מסגרות המוסר הטבעי המקובל – מכל מקום יש בהם השלמה לצדיקים וברכה לעולם.
הרב כמובן מדבר על אותן תנועות רוחניות ומעשיות שבאו לבנות את הארץ, גם על חשבון שמירת המצוות. תנועות אלה מעמידות דברים כלליים שהן מכירות גם מתוך חוויתן הפרטית, למעלה מן המסורת. כיוון שכך זה בוסרי ומרושע, ונובע מחוסר הבנה כמה טוב יש בשמירת המצוות, אולם זה תומך את יסוד צדקת הצדיקים. בכתב היד הרב מוסיף ומבהיר: שבאמת אינם רשעים כלל (קובץ ב, רפג) כפי שבהמשך הפרק מבואר שאותה רשעה היא בחיצוניותם בלבד, אך בפנימיותם אינם כך. ניתן היה לראות כיצד אותן תנועות חילוניות מצליחות באמת לבנות את הארץ, ואז מתברר שפעולתן היא דבר אמתי. את ענייני שמירת המצוות אפשר יהיה לתקן בהמשך השנים. כאשר יש מצב של פיקוח נפש מחללים את השבת, משום שנאמר "וָחַי בָּהֶם" (ויקרא יח, ה) ודרשו חז"ל – ולא שימות בהם (יומא פה, ב). וודאי שלמעשה אם אפשר שלא לחלל את השבת, לא יחללו, אך מבחינתן של תנועות אלה, אי אפשר ללא חילול השבת. את בית המקדש בונים אנשי מקצוע, בנאים שאינם כוהנים ולא תלמידי חכמים, אך יודעים לבנות כראוי, זו מעלתם. לאחר שמסתיימת עבודת הבניין מקדשים אותו, והבנאים צריכים לשמור ממנו מרחק של עשרות מטרים.[277] מגיע זמן אחר לגמרי בו הדין משתנה, וכל הבניין היה לשם כך. לכן אותם רשעים הדבוקים בחפץ לבם בכללות האומה באמת אינם רשעים, כי יש כאן איזו הוראת שעה לבנות בחול, כאשר הכוונה לקודש, לכללות האומה. וממילא אין להיפרד מהם, משום שעל ידם העולם יתקדם. "וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים", לא שכל אחד ואחד בעם הוא צדיק, הדגש בפסוק זה הוא על המילה כֻּלָּם – בַּכְּלָל אין מום – "כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי וּמוּם אֵין בָּךְ" (שיה"ש ד, ז) אף שבאופן פרטי וודאי יש מומים. המטרה היא תחיית האומה בארצה, ומתוך כך גאולת העולם כולו. כללות זו היא יסוד הצדקות.
וְחִיצוֹנִיּוּת הָרִשְׁעוּת שֶׁלָּהֶם מוֹעִילָה הִיא לְאַמֵּץ כֹּחָם שֶׁל צַדִּיקִים לחזק ולהוסיף בהם עזוּת "כְּדוּרְדַּיָּא לְחַמְרָא", השמרים שמתסיסים את היין ועושים אותו למשובח וחזק יותר. וממילא פנימיותם היא צדקות, כשבסופו של דבר מתברר כיצד רשעותם מחזקת את הטוב. וְהַפֵּרוּד הַמְדֻמֶּה חוֹתֵר הוּא תַּחַת יְסוֹד הַקְּדֻשָּׁה כֻּלָּהּ, כי הוא רוצה להוציא את השמרים מן היין שעוד לא תסס – מה שגורם לכך שלא יהיה כלל יין. הפירוד מוציא את יסוד האומץ של הצדיקים והם לא יוכלו לבטא את צדקותם באופן הנכון, לא יוכלו לקדם את העולם כפי שראוי להם. ממילא יוצא שאותו פירוד הוא כְּמַעֲשֵׂה עֲמָלֵק שֶׁזִּנֵּב אֶת הַנֶּחֱשָׁלִים, פְּלִיטֵי הֶעָנָן, אותם נחשלים הם פושעי ישראל שכפרו בעיקר, על פי המדרש שהרצי"ה קוק הזכיר על דברים אלו (מדרש שוח"ט ו, א). לכאורה היה צריך להודות לעמלק שחיסל את אותם הרשעים, הרי מי שהיה בענן היה מוגן, ואלה נפלטו ממנו כי לא היו זכאים להגנה השמימית בגלל תסיסתם, מעשיהם הרעים. אולם עליהם נאמר: "שָׁלַח יָדָיו בִּשְׁלֹמָיו, חִלֵּל בְּרִיתוֹ" (תהלים נה, כא) הם שלומיו, שלמים מבפנים, ולכן עמלק הוא שחילל בריתו, לא הם כפרו בברית. הם אמנם כפרו בעיקר, אבל לא יצאו ממחנה ישראל. אילו אותם הנחשלים היו אומרים "נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה" (במדבר יד, ד) כפי שאמרו אלה שקיבלו את דיבת הארץ מהמרגלים, אפילו אם היו שומרים מצוות כראוי, כיוון שבכך היו קורעים עצמם מכללות האומה היו נחשבים כופרים בברית. אך אלה הנחשלים, אף שהיו בסוף מחנה ישראל, עדיין היו בו. מחנה ישראל נקרא צבא, והם היו מוכנים לשרת בו. יכול להיות שהניחו שזה תהליך היסטורי-פוליטי, איזו קנוניה של משה ואהרן נגד פרעה, זיהום אוויר קשה ורעידות אדמה שעל ידם ניתן להסביר את כל עשר המכות באופן טבעי – אבל הם מכירים בהיותם חלק מכלל ישראל שכעת הולך לארצו. קֹרח ועדתו, הצדיקים מבחוץ אך רשעים מבפנים – אותם עמלק לא הרג, אלא האדמה בלעה. ואילו אלה שהיו נחשלים ועייפים מהמסע, חסרי אמונה בה', אך לא יוצאים מכלל ישראל – בגללם כל ישראל יצאו למלחמה בעמלק. יכול להיות שאם כל אחד מהם באופן אישי היה עומד בפני בית-דין והיו חוקרים אותו אם הוא ממש מין, היו חורצים את דינו ש"מורידים ולא מעלים" (עי' עבודה-זרה כו, ב). אך זה לא חל על הכלל כולו, וממנו הם לא יצאו. לא כן האומרים שמדינת ישראל היא מלכות הרשעה ולכן עדיף לחזור לגלות, שבכך הם מתנתקים מכלל ישראל.
