כמו במקומות אחרים בכתביו, גם כאן הרב מחלק בין הצדיקים העליונים לציבור הרחב. כאשר אנו מדברים על שלמות לאומית, דיינו שיש קבוצת איכות של צדיקים, או בני שבט לוי, שאין להם נחלה משל עצמם, אין להם אינטרס פרטי ועניינם רק בַּכְּלָל וברוח, כדי שהאומה תהיה מוארת באופן רוחני. באופן כזה, שאר הציבור יוכל בנחת ובהשקט לעסוק ביישובו של עולם, בענייני החומר, כי לא מוטל על כל אחד לדאוג למצב הרוחני. כמובן שכל הזמן יש חיבור בין הציבור לשכבה רוחנית זו, כפי שהסביר הרמב"ם על פי דברי חז"ל, שתלמידי החכמים הם במעמד של שבט לוי: אין להם נחלה במציאות הרגילה, הם אנשי הרוח והמופת שדואגים למצב הרוחני, והפרשת תרומות ומעשרות, הקרבת קרבנות והבאת ביכורים לבית המקדש יוצרות את הזיקה בין הציבור בכללותו לבינם. במצב שבית מקדש עדיין אינו בנוי, ישנם צדיקים העוסקים בענייני הרוח (עי' רמב"ם הל' שמיטה ויובל פי"ג).
החברה האנושית כוללת רבדים רבים, תמיד יש בה שכבת עילית מועטת במספרה אבל מרובה בהשפעתה. בכל התרבויות במשך ההיסטוריה, אנשי המופת אליהם תלו האנשים את עיניהם לא היו אנשי הרוח, אלא הלוחמים וצאצאיהם, בעלי הממון והכישרון הכריזמטי. לעומת זאת, בישראל גדולי האומה תמיד היו תלמידי החכמים ואנשי הרוח.
בדברים אלה הרב פונה לאותם רבנים ואנשי רוח שראו את ההתיישבות החדשה בארץ ישראל, והיו צריכים להחליט האם זו ביאה שלישית ו'אתחלתא דגאולה', או מעשה שטן, ואם לא מעשה שטן, הבלים של עמי-הארצות ריקים ופוחזים. התפיסה הדמיונית בגלות בקשר לגאולה הייתה שהיהודים ישבו ברווחה כלכלית, איש תחת גפנו ותחת תאנתו, ויעסקו כולם בתורה בלבד במשך כל הזמן. שלא כמו בגלות, שהאדם אינו יכול ללמוד כל היום, כי עליו לעסוק בפרנסה. תפיסה דמיונית זו לא התאימה למה שהיה בארץ ישראל בפועל, שבה בנו בתים וחרשו שדות, ללא אותה המנוחה שמאפשרת לעסוק בתורה כל היום. נדמה היה שהדברים לא מתנהלים כפי שהם צריכים להתנהל לכתחילה. על כך הרב אומר – סֵדֶר הַגְּאֻלָּה וּתְחִיַּת הָאֻמָּה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מדובר על אומה, לא תחייה פרטית של אדם מסוים, צָרִיךְ לָלֶכֶת לכתחילה, ולא בדיעבד, עַל־פִּי סִדְרֵי הַנְּבוּאָה שֶׁל "וְזָרַעְתִּי אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת בֵּית יְהוּדָה זֶרַע אָדָם וְזֶרַע בְּהֵמָה" (ירמיהו לא, כו), – "זֶרַע אָדָם לְחוּד וְזֶרַע בְּהֵמָה לְחוּד" (חולין ה, ב). גם במצב האידאלי יש שצריכים לעסוק בעיקר ברוח ויש שצריכים לעסוק בעיקר בחומר. לעיתים רחוקות יכול להיות שאותו אחד יהיה גם תלמיד חכם גדול וגם סוחר מוצלח, אך אי אפשר לומר שזהו הדגם הכללי. שְׁלֵמוּת הַצּוּרָה מֻכְרַחַת לְהִבָּרֵא. תהליך הגאולה מוביל לשלמות, לכן נצרכת ייחודיות, הפרדה ברורה בין התחומים השונים, וכך כל אחד יוכל להתפתח כראוי ולהגיע לשלמותו העצמית.
הכינוי זֶרַע בְּהֵמָה אמנם נשמע באוזנינו מגונה ואפילו גס, אך כאן משמעותו היא כפי החלוקה הכללית שיש בכתבי חסידות חב"ד, לנפש אלוהית ונפש בהמית – גם שם אין הכוונה לבהמה ממשית אלא לקישור לעניינים הארציים יותר, החומריים, בהם החומר יותר בולט לעומת הנפש האלוהית. כמובן, בכל אחד גנוזה איזו נפש אלוהית, אצילית, אך לא אצל כולם היא הדומיננטית.
כעת הרב מפרט: הַנְּפָשׁוֹת הַנּוֹטוֹת לְבִנְיָן מַעֲשִׂי, לְיִשּׁוּב אַרְצִי וְלִשְׁאִיפָה מְדִינִית, מֻכְרָחוֹת לְהִתְיַצֵּר כלומר – להיות נוצרות בְּכָל הַגְּוָנִים הַחֲזָקִים הַצְּרִיכִים לְמִדָּה זוֹ. להיות לגמרי מסורות לעניינים בהם הן עוסקות ולהזדהות איתם, על פי הכישרון והשכנוע העצמי. אי אפשר שאדם יעסוק במקצוע אחד ויחיה בתחושה שהוא חי כך בדיעבד, ובאמת היה מעדיף לעסוק במקצוע אחר. האדם צריך להאמין בערך עבודתו, להכיר בכך שזה ראוי ומועיל. כאשר בעל מלאכה מתגאה במלאכתו, מוקיר ואוהב אותה, זה מבורך, כי אז מה שיעשה יהיה באופן הטוב ביותר. וְהָאֲנָשִׁים בַּעֲלֵי הַנְּפָשׁוֹת הָאֲצִילִיּוֹת, מְחַיֵּי הָרוּחַ וּמְעַדְּנֵי הַנְּשָׁמָה, הַמּוֹדִיעִים וּמַזְרִיחִים אֶת אוֹר ד' הָעֶלְיוֹן עַל הָאֻמָּה וְהָעוֹלָם, גַּם הֵם יֵצְאוּ אֶל הַפֹּעַל בְּכָל מִלּוּאֵיהֶם. כי גם הם מועילים לאחרים. כפי שאנשי המעשה מהנים אחרים – בונים בניינים, מייצרים מזון ועושים דברים שגם אנשי הרוח נהנים מהם, כך גם הנפשות האציליות הן מְחַיֵּי הָרוּחַ. עיסוק אינטנסיבי בחיי החומר גורם לכך שהרוח מתנמכת, ויש להחיות את הרוח ולעדן את הנשמה, לקבל איזון מוסרי ורוחני. לזאת נצרכים אנשי הרוח, שבמסירות ואחריות ידאגו לכך. איש רוח אינו רק מי שעוסק בענייני רוח, אלא הוא צריך להיות בעל כישרון, אהבה ומסירות לעניין עצמו, וגם בעל תודעת אחריות להחיות, להאיר ולהזריח, לדאוג לרמה הרוחנית והמוסרית של כלל האומה והאנושות. האריסטוקרטיה הרוחנית הזו אינה עניין של זכויות יתר כפי שמקובל באומות רבות. אנשי הרוח אינם בעלי האחוזות, השלטון והשררה שדואגים לעצמם וטוענים "דם כחול זורם בעורקינו", מזלזלים בהמונים ורואים בהם כח עבודה שאפשר לנצל לטובת עצמם. כאן זה בדיוק להפך – האריסטוקרטיה של הרוח הם אלה שדי להם גם בקב חרובין מערב שבת לערב שבת, וכל העולם ניזון בזכותם (עי' ברכות יז, ב). הצניעות הפנימית והמסירות הַרָבַּה לשני הדברים – בירור האמת העמוקה והנשגבה, יחד עם האחריות להאיר אמת זו, את הטוב והמוסר, זה האינטרס העליון של אצולת הרוח.
האמצעים למימושה של הארת האמת והמוסר יכולים להיות שונים. סיפרו על הרֶבֶּ'ה מרוז'ין,[257] אדמו"ר שבנה לעצמו בית מפואר, רכב במרכבה רתומה לכמה סוסים וחי כמו אצילי הארץ הגויים, שהיה תמיד נועל נעלי לכּה, אך ללא סוליה. גם בשלג. כי במה שנוגע לו עצמו הוא לא רצה להתפנק. הוא רצה להחיות את תחושת המלכות בישראל, לכן חי בפאר חומרי, רצה להראות שגם מנהיג יהודי אינו פחות מפריץ פולני. אפשר לחשוב שזה לא אמצעי טוב לכך, אך המטרה חשובה – לא להיות צדיק לעצמו, אלא לפעול למען הכלל על ידי תכונותיו שבהן יהיה מסוגל להועיל בצורה המיטבית. גם לאנשי הרוח אסור להיות חלשים ולקנא באנשי המעשה, ולחשוב שמציאות חייהם היא בדיעבד, שמי שאינו מוכשר דיו לעסוק בענייני החומר יהיה איש רוח. חיי רוח שחיים בדיעבד אינם טובים וחיי מעשה שחיים בדיעבד אינם טובים, כולם צריכים להיות לכתחילה ולהשלים זה את זה. כך ניתן לעשות את הדברים באופן השלם ביותר.
דַּוְקָא טִפּוּסִים מְלֵאִים כלומר, שלמים עם עצמם ומקומם מַשְׁפִּיעִים יָפֶה אֵלּוּ עַל אֵלּוּ וּמִתְחַבְּרִים יַחַד לִיצִירַת גְּוִיָּה לְאֻמִּית אוֹרְגָּנִית גְּדוֹלָה, שֶׁאוֹר חַיֵּי נְשָׁמָה קְדוֹשָׁה כַּבִּירַת כֹּחַ זוֹרֵחַ עָלֶיהָ. כלומר – אור נשמת האומה. רק כאשר הגוף הלאומי כולל גוף ונשמה חזקים, ממלכה עם צבא וכלכלה טובים, וגם אנשי רוח המזריחים את האור האלוהי, אור המוסר – הוא יכול לממש את שאיפת נשמת האומה. בשנות הגלות רווחה אמירתו של רבנו בחיי:[258] "כל מה שהוסיף העולם בנין הוסיף השכל חורבן" (חובות הלבבות שער הפרישות פ"ב), אך לא מדובר בתורת החיים האידאלית, זהו עונש. מי שחייב מלקות, עושים לו כך כדי להחזיר אותו למצב של רוח בריאה. אך עושים את זה רק לאדם שחטא מאוד, הלך שבי אחרי תאוותיו. גזרת הגלות המכפרת היא שהגוף יוסיף חורבן, ורק כך השכל יוסיף בניין. כאשר הקהילות היהודיות היו בתוך מרחב גויי, היה צריך להיבדל מהגויים: הן בצד של החולשה הגופנית והן בצד של הרוחניות העודפת. קיבלנו את מלא המלקות בגלות, כמעט עד סף הישמדות, וממילא, כעת הזמן להבריא. העונש קֻיַּם במלואו, ויש להבריא את הגוף כדי לחזק את הנפש.
חכמי יבנה היו רגילים לומר:
"אני בריה וחברי בריה, אני מלאכתי בעיר והוא מלאכתו בשדה, אני משכים למלאכתי והוא משכים למלאכתו. כשם שהוא אינו מתגדר במלאכתי כך אני איני מתגדר במלאכתו. ושמא תאמר אני מרבה והוא ממעיט!? שנינו: אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים" (ברכות יז, א)
לכן חכמי יבנה הצליחו, בזכות הערכתם לעם. העם קיבל אותם ואת נשיא הסנהדרין כנשיא כללי, משום שהיה אותו החיבור, הכבוד וההערכה ההדדית. כבוד זה ראוי ביותר דווקא מאנשי הרוח, מכיוון שהם יודעים לנסח את הסדר הערכי ומבינים את חשיבותם של אנשי המעשה. לאיש הפשוט זה יותר קשה, הוא מעריך את איש הרוח, אך לא יודע בדיוק על מה: הַחַיִּים הָאֲצִילִיִּים הָעֶלְיוֹנִים, כְּשֶׁהֵם מְלֵאִים בְּכָל יִפְעַת גְּבוּרָתָם, הִנָּם מִמַּסַּד עַד הַטְּפָחוֹת שֶׁלָּהֶם נַעֲלִים מֵחַיֵּי הֶהָמוֹן, שֶׁעִקַּר מַעְיָנוֹ הוּא תִּקּוּן הַמַּעֲמָד הַכַּלְכָּלִי. האידאולוגיה המנחה של החיים האציליים היא בלתי חומרנית, ערכים ועקרונות של חיי רוח מנחים אותה. ממילא חזון הגאולה אינו נובע מתוך ההשקפה החומרנית, אף שוודאי יש לו חלק לא-מבוטל בחומר.
בתופעת החילוניות שאליה נחשפנו בימינו, יש גוון אידאולוגי, לא רק רשלנות ואי ידיעה. בתופעה זו ישנו הבדל בין קהילות היהודים הספרדים לקהילות האשכנזים: בארצות המזרח לא הספיק להגיע משבר החילון שהיה באירופה, וממילא, התהליכים היו יותר איטיים ופחות אידאולוגיים. גם אנשים שפחות שמרו תורה ומצוות עדיין כיבדו את המסורת, הרבנים והקהילה. ממילא יחסם של תלמידי החכמים לעמי הארץ היה הרבה יותר סובלני. מה שאין כן באירופה, שם אי-הקפדה על קיום מצוות קיבלה גוון אידאולוגי, במזיד, כאשר רמת ההיכרות עם המסורת וידיעת ההלכה הייתה די גבוהה. אז נוצר ניגוד ומתח רב ביותר. הרב מתייחס בפסקה זו גם לאנשים אלה: הֶהָמוֹן, שֶׁעִקַּר מַעְיָנוֹ הוּא תִּקּוּן הַמַּעֲמָד הַכַּלְכָּלִי. ניתן לשמוע במילים אלה את המרקסיזם העממי, העמידה על עניין הכלכלה וחלוקת החברה על פי המעמדות הכלכליים שהפכה לעניין אידאולוגי, בעוד העניין הרוחני הפך למשני, ובחלקים מסוימים בתפיסת עולם זו אף הפך למזיק – הדת נחשבה כ"אופיום של ההמונים" כפי שניסח זאת מרקס.[259] לא רק שההטפה של הדת היא שקר בתפיסתו של מרקס, אלא היא גם מרחיקה את האדם מפעולה. הדת מַשְלָה את האדם באשליות שווא ומרחיקה אותו מפעולה שבאמת יכולה להיטיב את מצבו. המחזיקים באידאולוגיה כזו נוקטים בפעולה, לא סומכים על הנס ולא מצפים לשכר בעולם הבא, אלא מעבדים את האדמות ומסדרים את העניינים כדי להיטיב את החיים בפועל. כשהרב מדבר על הטיפוסים המלאים כאן, הוא מתכוון לאנשי מעשה שמעשיותם היא לגמרי מרקסיסטית, שפועלים במלא המרץ והנחישות ובמלא האמונה שרק פעולה זו תביא את הטוב. ליהנות ממה שהאדם עושה, להיות מסור לו, שחקלאי יהיה חקלאי לגמרי, מהנדס ורופא יעבדו בהתמסרות והזדהות מלאה.
אמנם, ההתמסרות לעבודה ואהבתה יכולות להיות בשתי דרכים: הדרך הטובה – כאשר אדם מאמין בה' ויודע שזו מצווה, כחלק ממצוות ישוב הארץ. והדרך הפחות טובה – כאשר האדם אינו פועל מתוך מחשבה שמדובר במצווה. וודאי שהיינו מעדיפים שבאותו הזמן שהרב כתב זאת, הלאומיות בישראל הייתה קמה מתוך גישה אמונית, אך בפועל התנועה הלאומית קמה באופן אחר. אמנם מתוך זיקה לעבר היהודי, אך לא באופן ישיר ופשוט, המחשבה הייתה שישנם הכח והכסף, המרץ והיכולת, ואין צורך לחכות לאף אחד. לכן הרב מתכוון גם לאנשי המעשה שאינם שומרי תורה ומצוות באופן מודע, אך בפועל מקיימים את מצוות יישוב הארץ וכל הכרוך בה. הם אינם מתכוונים לצד האלוהי, ומבחינתם הדת רק מפריעה. כדי לתקן מצב זה יש צורך באנשי הרוח, אנשי החזון שיבהירו את תשתית קדושת המעשים אפילו שאינם נעשים לשם התורה והמצוות.
בעבר הייתה חלוקה פשוטה – ההמון המעשי לעומת אנשי הסגולה האציליים. אולם בעקבות המהפכה התעשייתית ותנועת ההשכלה התגלו גם הכשרונות של אנשי המעשה, שגם אצלם יש בעלי מחשבה מהירה, כושר ניתוח, כישרון אומנותי וכושר ביטוי בכתב ובעל-פה, שהם בכל-זאת בעלי אותה ההשקפה החומרנית. לכן הרב מדייק: וַאֲפִלּוּ הֶחָכָם וְהַסּוֹפֵר שֶׁבּוֹ – סוֹף סוֹף הֲמוֹנִי הוּא, אַרְצִי וּמַעֲשִׂי, בְּכָל מַעְיָנוֹ לְחַיֵּי הַזְּמַן וְהָעוֹלָם, וְהַקָּפָה רוּחָנִית, עוֹלָמִית, לֹא תִּוָּצֵר בְּרוּחוֹ; כישרון יכול להיות גם לאיש ההמון – מרקס היה אינטלקטואל מבריק, ובכל זאת לא נתן דעתו על עומק מהות האדם, שאינו רק גוף ופרנסה והרגשות הנובעים מכך. זה חלק מהאדם, אך אינו פותר את רוב הבעיות. מי שמנתח את פעולת האנושות רק באופן של שגשוג או עוני, ועל רקע זה רואה את המהפכות והמלחמות, אינו מבין את אופי הזהות הרוחנית של האדם, וצודק באופן חלקי בלבד. מי שמבין את הדת על רקע הבורוּת של האדם הקדמון ומייחס לה רק את פעולת ההרגעה, אף שיש בדבריו משהו, את העיקר הוא לא קלט. גדולי האנשים יוצרי הדתות לא היו נוכלים, אלא שאפו לגדולות ועוררו נקודה חבויה זו גם בנפשות מיליוני אנשים, גם על רקע מצוקה חומרית. ביהדות, הקדוש הוא השולט על החומר ולא נכנע לו ולנסיבותיו.[260] כך בנויה ההיסטוריה האנושית, מתוך תהפוכות הרוח ולא מהחומריוּת. דברים אלה הניתוח המרקסיסטי לא יכול לפתור, ולכן הוא מתעלם מהם. לכן גם החכם או הסופר המתאר בגאוניות את מצבי החיים השונים, גם הוא המוני, ארצי ומעשי, כי כל מעיינו למצב הנוכחי וכאשר המצב חולף אין מקום לאותו הניתוח היפה. כפי שהספרות המרקסיסטית מיותרת כיום בעולם המערבי. לעומת זאת, במשליהם של נביאי ישראל יש ביקורת חברתית וכלכלית מאוד נוקבת שגם היום היא רלוונטית וחשובה.
לעומת החכם והסופר ההמוני, אֲבָל הַטִּפּוּס הַשָּׁלֵם שֶׁל גִּבּוֹרֵי הָאֲצִילוּת מַאֲצִיל עַל גִּבּוֹרֵי הַגַּשְׁמִיּוּת ישנה אינטראקציה בין אנשי החזון לאנשי המעשה: מתוך האצילות הרוחנית גיבורי הרוח מאצילים על גיבורי הגשמיות אֶת הוֹד קָדְשָׁם, עַל־יְדֵי קַרְנֵי זֹהַר הַמּוֹפִיעִים מֵהֶם. עולם המעשה יכול להיות מרתק, סוחף ומושך בעת המעשה עצמו. אולם לאחר שהוא נעשה, נוצר חלל ריק. כעת עליו להתמלא במשמעות המעשה. את זאת נותנים גיבורי האצילות, אנשי החזון. תוך כדי המעשה יש המון אתגרים פנימיים – שהכל יתפקד, יפעל כראוי ויצלח, והנה כאשר באמת המכונה עובדת כראוי מתעוררת השאלה מהי משמעותה. האם היא תיטיב עם אנשים, בעלי חיים וצמחים או להפך. אנשי המעשה המתוחכמים ביותר, המדענים הדגולים שחברו לפרויקט יצירת הפצצה האטומית בארצות הברית, מן הסתם היו מאוד שבעי רצון מהעבודה המוצלחת על יצירת הפצצה. אולם לאחר שהפצצה הוטלה וגרמה לכל נזקיה, הם עמדו כילדים משתוממים ותהו על משמעותה של פצצה זו. האם היא מיטיבה עם האנושות? מה תכליתה? תהיות אלו היו מן הסתם בהכרתם גם בתהליך היצירה של הפצצה, אך מכיוון שתהליך היצירה היה כה מרתק וממלא, שאלות אלה לא זכו להתייחסות אצלם. לכן הסכימו מייצרי הפצצה עם אינטלקטואלים שבאו אליהם לאחר מכן ואמרו שזה מעשה נורא. חסרים היו הוד קודש וקרני זוהר המופיעים מהם. על משה רבנו נאמר שקרן עור פניו (שמות לד, כט) – אלו קרני הזהר. איש הקודש, גיבור האצילות ירד מהר סיני והאיר את כל המחנה, נתן לו משמעות ומגמה. מכיוון שמחנה ישראל היה אחר חטא העגל, היה צריך להסוות את הקרינה, אך היא עודנה הייתה. זהו ההבדל בין עולם חסר רוח לעולם שיש בו רוח – הבירור האם בתוצרי העולם החומרי יהיה חיבור למגמה האלוהית. זו המשימה החשובה והעיקרית של אנשי הקודש, שאינה יכולה להיעשות על ידי אחרים, גם אם הם חתני פרס נובל.
הַגָּלוּת לֹא הָיְתָה יְכוֹלָה לְהוֹצִיא אֶל הַפֹּעַל טִפּוּסִים שְׁלֵמִים. לֹא הָמוֹן גִּבּוֹר, בגלות לא יכול להיווצר טיפוס מלא שכולו נטוע בארציות ובתוקף התחושה הברורה של יישוב העולם ועוצמת החושים, מפני הגזירה שהיא עניין מובנה בתוך הגלות – כִּי הֲלֹא מִקּוֹל עָלֶה נִדָּף מֻכְרָח הוּא לִהְיוֹת נִרְעָד, כפי שהתורה אומרת: "וְהַנִּשְׁאָרִים בָּכֶם וְהֵבֵאתִי מֹרֶךְ בִּלְבָבָם בְּאַרְצֹת אֹיְבֵיהֶם וְרָדַף אֹתָם קוֹל עָלֶה נִדָּף" (ויקרא כו, לו). גם מי שבגופו גיבור, ברוחו אינו יכול להוציא אל הפועל גבורה זו, כי כל מערכת השיקולים משתנה: לעומת שיקולים של עם שהוא רוב בתוך ארצו, מדובר בקהילה יהודית מצומצמת שהיא מיעוט בארץ גלותה. לכן גם אנשים שניחנו בכישרון ואופי שבנסיבות אחרות יכלו לקחת תפקיד מיוחד, בגלות הגזרה היא שמוכרחים להיות נרעדים מכל עלה נידף.
ומנגד, גם הטיפוס השלם האחר – וְלֹא חֲכָמִים קְדוֹשִׁים בְּרוּם עֻזָּם, איש חזון המתנשא בגאוותו שחקים בחיבורו אל המקור העליון להיות מבשר בשורת מוסר ואידאל לעולם – גם הוא לא יכול להיות בגלות כֵּיוָן שֶׁנִּסְתַּלְּקָה הַנְּבוּאָה וְסָר רוּחַ הַקֹּדֶשׁ. מה שנותן את העוז זה לא רק הכישרון, שגם היה בגלות. מה שנותן את היכולת להתוות חזון זו נבואה, גילוי שכינה. מקור העוז והתוקף. בגלות זה לא יכול להיות בגלל הסתר הפנים. למרות שמדברים בשם אלוהי ישראל, מדברים על דברים שהיו פעם – ולא רואים היכן כל זה כעת, בחשכת הגלות. ואפילו גַּם שְׂרִידִי הַקְּדֻשָּׁה שֶׁנִּשְׁאֲרוּ – צְפוּנִים נִיצוֹצֵי גְּבוּרָתָם בְּקִרְבָּם פְּנִימָה כְּגֶחָלִים עוֹמְמוֹת. זה לא מקרין החוצה לקריאה לסדר עולם אחר, למנהיגות רוחנית בעלת בשורה, אלא נותר פנימה. קיימים סיפורים מפליאים שונים, אך ניסים של ריפוי מחלה או פקידת עקרות מתמזערים לחלוטין אל מול הדברים הקשים שפקדו את עמנו ואת כלל האנושות. המציאות היא כזו שלמעשים הגדולים של אנשי המופת שהיו בגלות אין כל משקל בהשפעה על כלל המציאות. הגלות היא מצב אובייקטיבי שלא מאפשר לתכונות הטבעיות, העזות, לבוא לידי ביטוי. זהו ריסוק, הפרטה לפרטים קטנים, שלמרות שלכל אחד מהם יש חשיבות, הם אינם מתגבלים לכלל שמשפיע ומשנה סדרי עולם.[261] לכן מצד אחד אנו מעריצים את אותם צדיקים וחכמים שהיו במשך הדורות, אך מצד שני אנו רואים שהגלות כמצב אובייקטיבי לא מאפשרת לפרוש כנפיים.
כעת הרב אומר שהמצב היסודי הגלותי הולך ומשתנה, וממילא גם המבט על התכונות הנפשיות ועל האישים צריך להשתנות: כָּעֵת כְּבָר הֵקִיץ הַקֵּץ, זו אמירה ברורה והחלטית, לא מסופקת. בִּיאָה שְׁלִישִׁית הוּחַלָּה, הַטִּפּוּס שֶׁל זֶרַע בְּהֵמָה הוֹלֵךְ וְנוֹצָר לְעֵינֵינוּ, כאשר מביטים באותם חלוצים שבאים לארץ ומשתרשים בה רואים את אותה ארציות איתנה, השינוי העמוק ביותר שבאנשים אלה – סר הפחד, כמו בביטוי המפורסם שכתב בעל ה'אור שמח'[262] אחר וועידת סן-רמו: "שסר פחד השבועות" (מובא בספר 'התקופה הגדולה' עמ' קעה), הפחד שלא לעלות ארצה ולהקים מדינה כנגד רצונם של אומות העולם. פחד זה שהיה מכל עלה נידף, מכל גוי שיכור, כבר לא מצוי בארץ. כנגד שודדי הקרקעות והצאן הערבים הוקם ארגון שמירה – 'בר גיורא', שידע גם להשיב מלחמה שערה בערבים. היהודי החדש יכול לאחוז בנשק ולרכב על סוס. יהודים כאלה בגולה בדרך-כלל הצטרפו לגויים, כי במסגרת החיים היהודיים לא היה להם מקום.
אֲבָל לֹא יוּכַל לָבוֹא לִשְׁלֵמוּת גְּבוּרָתוֹ גבורה היא התנהגות יותר עוצמתית. אך זה עדיין לא שלם. פה מדובר על שְׁלֵמוּת גְּבוּרָתוֹ – אמונה בצדקת הדרך. כאשר אדם מותקף ומשיב אפיים זו גבורה. אך לא תמיד הוא צודק, אולי היה ראוי להתקיף אותו – אולי עשה דבר שאינו בסדר, גנב או רימה. לכן בסופו של דבר, אדם שהיה אשם בדבר מסוים והותקף בצדק, לא יתמיד בתגובה של גבורה. כאן מצטרפת האמונה בצדקת הדרך. ישנם אנשים אלימים שיודעים שאינם בסדר, אך שלמות הגבורה הוא באמונה בצדק שבמעמד הקיים.
הרב כתב דברים אלו לפני יותר ממאה שנה. מאז, מבחינה חומרית, העם היהודי שבארץ ישראל ומדינתו התעצמו אלפי מונים. נראה שגם הרב לא יכול היה לשער לעצמו שאלו יהיו הממדים בזמן כה קצר. אך ככל שהתעצמות זו יותר ויותר בולטת, יותר ניכר עד כמה אמונה זו בצדקת הדרך היא גורם חשוב בהופעת הגבורה של מדינת ישראל כלפי אויביה ומבקריה. במדינת ישראל קיים כיום 'הפרדוקס של החזק': החזק יכול להרשות לעצמו להשיג הרבה מטרות שלא יכול להשיג כאשר לא היה חזק, אולם הוא לא בטוח האם הוא עדיין מאמין שראוי וכדאי להשיג מטרות אלה. היינו יכולים לקדם את התיישבותנו בארץ, את חיזוק רוח היהדות הכללית, להיות מבשרי החזון הגדול כלפי עולם ומלואו מבחינה מוסרית. אולם איננו מספיק בטוחים בצדקת דרכנו. ההתקפות נגדנו אינן רק של גבורה צבאית, אלא טענות של מוסר וצדק. אנו רואים כמה לאמונה ולערכים יש עוצמה, שלא יכולה לבוא אלא מאותם חכמים קדושים שיודעים להציב חזון, להפיח את הרוח הגדולה בהמוני העם, עם הארץ שעושה תפקיד חשוב וקדוש בארציות.
לא רק כדי להגיע לשלמות הגבורה נצרכים תלמידי החכמים המציבים חזון, גם, וְקַל וָחֹמֶר – כדי לִסְפֹּג רוּחַ עֲדִינוּתוֹ הַפְּנִימִית. הגמרא דורשת את המילים "עֲדִינוֹ הָעֶצְנִי" (שמואל ב' כג, ח) על דוד המלך, שכאשר היה עוסק בתורה היה מעדן עצמו כתולעת, וכשהיה במלחמה היה מקשה עצמו כעץ (מועד קטן טז, ב). אך גם בתוך המלחמה יש מקום לעדינות. יש מוסר שמנוסח במשפט, כללים וחוקים. זה מוסר חשוב הסולל דרך ושם גבולות במקום שצריך. אולם יש גם מוסר שנובע מרוח העדינות, לא מתוך יעוץ הלכתי או משפטי. מתוך תחושה פנימית המורה מה ראוי ומה לא, נטייה לראות את הדברים באהדה, עין טובה. גם כאשר מדובר באוכלוסייה עוינת, יש ילדים, זקנים ואנשים שאינם חורשי רעה. המשפט אמנם לא יכול להבדיל וחייב לתת גבולות, אך בתוך גבולות אלה יש אפשרויות רבות לאופן ההתנהגות הראוי כלפי בני אדם. אמונה בצדקת הדרך אין פירושה אכזריות, אדרבא, אמונה כזו שיוצרת גבורה גם נותנת את העוצמה להיות נדיב ועדין. כדי להיות עדין צריך להיות בעל עוצמה, עדינות שבאה מתוך פחדנות זו חולשה, כאשר אדם אינו מעז זו אינה צדקות. כאשר גם בסערה אדם יודע להתגבר על יצרו, הוא באמת עדין. כך כלפי אויב ועל אחת כמה וכמה כאשר מדובר בחברה היהודית. הלכות שונות נאמרו לגבי אופן ההתנהגות בקרב ובתוך מחנה צבא, הלכות אלה מלמדות על העדינות הפנימית הנצרכת גם תוך כדי מלחמה. אין לעקור עצי פרי במדת האפשר, אין להתנהג בגסות בתוך המחנה ויש כללים לגבי היחס לשבויים. עוצמת האמונה היא הקובעת את הגבורה, שלמותה, ומנגד, גם את העדינות, מכיוון שאדם מאמין שמתאמץ להוציא אל הפועל את עיקרי אמונתו, כפי שהוא מתאמץ להיות גיבור, כך הוא מתאמץ להיות עדין. ומי שמפיח רוח עדינות זו אל הנפשות אלו החכמים, אנשי הרוח והקודש הנותנים את המופת והדוגמא לאותה עדינות עוצמתית שבתוך הגבורה השלמה.
בנוסף לעדינות הפנימית שעבורה יש צורך שאנשי הרוח שיעצבו חזון, אנשי הרוח נצרכים גם עבור מְגַמַּת חִבּוּרוֹ לְהַעֲמִיד גּוֹי אֵיתָן. חיבורם של אנשי המעשה להתלכדות כללית, להיות חבורה, לא יחידים הלוקחים את גורלם בידיהם. איננו בתחרות מי יותר גיבור, כולנו חיילים בשירות אותה מטרה לאומית – שהגוי יהיה איתן. שיהיו אנשי אומנות ומדע, מנהל ומלאכה, אלה שבמלחמה של שירות החוץ ואלה שבמלחמה כלכלית, כל אלה גוי איתן שיש לו מטרות לאומיות גדולות של חיזוק הלאומיות. אברהם אבינו שהיה עשיר ומכובד בקרב גויי הארץ, מכוּנה "אֵיתָן הָאֶזְרָחִי" (בבא בתרא טו, א ע"פ תהלים פט, א), הוא יודע לקחת את חניכיו למלחמה ולסייע לעמיתיו, ועם זאת, אינו לוקח אף שרוך נעל שמציעים לו (בראשית יד, כג). זהו גוי איתן – גבורה שלמה, עדינות רוח והחיבור הנכון בין האנשים והכישרונות השונים כדי להעמיד גוי איתן.
כל זה לא יכול להיות כִּי־אִם עַל־יְדֵי זֶרַע אָדָם, שֶׁהֵם קְרוּאִים לְהִוָּצֵר עַל־יְדֵי גְּדֻלַּת עֹז קֹדֶשׁ, אנו רואים שנוצר זרע בהמה בתהליך תחיית האומה, אך זרע אדם עוד לא נוצר, והרב קורא לו להיווצר. באותה מידה שהמוני ישראל התאגדו לחיבת ציון תוך קשיים עצומים בגבורה אדירה, כך צריך להיות גם אצל לומדי התורה, שאיפת גדוּלה, עוז קודש, רוח הקודש ונבואה. זו המשימה שהרב כותב עליה בכמה מקומות ועדיין לזה אנו קרואים להיווצר. הרב מסמיך קריאה זו לפסוק – "הִנֵּה אָנֹכִי וְהַיְלָדִים אֲשֶׁר נָתַן לִי ד' לְאֹתוֹת וּלְמוֹפְתִים בְּיִשְׂרָאֵל" (ישעיהו ח, יח). אות ומופת, נבואה ורוח הקודש, המודעות שכישרונות אלו שניתנו אינם סתם, אלא צריכים להיות לאותות ומופתים בישראל. אין כאן רק דברים פרטיים, פלפול מבריק או התנהגות יפה, אלא אות ומופת שיוכלו להציב חזון ולגלות את השכינה, וכך לפעול למען כל עם ישראל. זוהי גדולת עוז קודש. זו אינה סתם עזות, כי הקודש הוא הנותן את הגבורה והעוז, וגם את הקודש עצמו יש להופיע בגבורה.
