בדברים אלה, הרב מתייחס במפורש לאחת השאלות הקשות שנשאלה כבר בזמנו, ולא פחות מעסיקה אותנו גם כיום: מהו היחס שבין ישראל לעמים, בין רוח ישראל לתרבויות העמים, בין הקודש ובין החול. האם החול זהה עם הטומאה וחונק את הקדושה, או שהקדושה יכולה לחוּל על החוֹל שיצטרף אליה.
הרב אומר שלשתי גישות אלה יש מקום. הגישה המרחיבה שרואה בכל סוג של קשר בעיקר את החיובי והמוסיף מן החול אל הקודש, מתאימה כשעם ישראל במצבו הבריא, התקין. במצב כזה אין דבר חיצוני שיכול לאיים עליו, להרע לו. אדרבא, כל דבר שמחוץ למסורת ישראל לעת עתה, הוא אתגר להיכרות והבנה, העמקה ותיקון, צירוף ושכלול, כפי שאדם בריא מתבונן בסביבתו ומזהה בכל דבר אפשרות לסייע לו לממש את תכניותיו. זאת כאשר יש לו הכח לכך. אולם כאשר האדם חולה, כל אבן בסביבתו היא אבן נגף, כל עץ הוא מכשול, כל טיפת גשם היא גורם לדלקת ריאות וכל קרן שמש להתייבשות. לאן שלא יפנה הוא רואה סכנות, צרות ובעיות. זו לא אבחנה שגויה, מצב של חולי הוא מצב של סכנה ואז כל סוג של שוני מאיים על הקיום השברירי.
הרב מפרט מהי הבריאות ביחס לישראל: כְּשֶׁכֹּחַ יִשְׂרָאֵל גָּדוֹל וְנִשְׁמָתוֹ מְאִירָה בְּקִרְבּוֹ בְּהוֹפָעָה הנשמה תמיד מאירה בקרב כל אדם, אך לא תמיד זה מופיע בפעולותיו ובמחשבותיו. גם ברשע יש נשמה, אך הוא מסתיר ומצמצם את הארתה. וַעֲנָפָיו הַמַּעֲשִׂיִּים מְתֻקָּנִים, בְּסִדּוּר מָלֵא, מהצד הפנימי, העצמי של נשמה, הרב עובר לצד החיצוני על ידי משל – כפי שיכול להיות עץ עם שורשים וגזע טובים, אבל בענפיו יש מחלה, איזה רקב או מזיקים ששולטים בהם, ואינם מחזיקים מעמד, כך גם בעם ישראל, גם ענפיו המעשיים צריכים להיות מתוקנים ומסודרים. בִּקְדֻשָּׁה בְּיִחוּד וּבִבְרָכָה, אלה שלושה מושגים שיש בהם עיסוק נרחב בתורת הסוד:[204]
קדושה היא תודעת הייחודיות. קדוש הוא מיוחד למשהו, נבדל. במצב בריא כל אדם צריך להיות מודע לאופיו הייחודי וכשרונו וכך לפעול בעולם בצורה המיטבית. הענפים המעשיים, הפעולות, צריכות להיות מתוך אותה תודעת הייחודיות. על אחת כמה וכמה כשמדובר בעם שלם – במצב התקין עם ישראל מודע לייחודיותו, אופיו המיוחד ותפקידו. קדושה זו נובעת מהקשר המיוחד שיש לעם ישראל עם הקב"ה, העם היחיד שזכה להתגלות אלוהית ומתן תורה לעיני ששים ריבוא. עלינו להכיר בכך לא כדי להתנשא על אחרים, אלא כדי להבין מה הם הכישורים והתכונות שלנו.
יחוד הוא הסממן החיצוני של הקדושה. צריך להופיע את הקדושה באופן מיוחד. המקובלים מייחדים דברים בתפילה ובמעשים, מכוונים בפעולה מסוימת שצריכה לפעול דברים מסוימים. אין אצלם פעולה שהיא סתמית. אמנם רוב האנשים בעולם לא מכוונים כוונות על כל פעולה, אולם במדרגה גבוהה "כל נשימה ונשימה שהוא נושם צריך לקלס להקב"ה" (ילקו"ש תהלים תתפט), אפילו הנשימה, שהיא פעולה בלתי רצונית, צריכה להיות מתוך כוונה אידאלית. זה כמעט בלתי אפשרי, אבל אפשר להתקרב למדרגה זו מסתמיות גמורה, דרגה אחר דרגה. אפשר לכוון במצוות ולאחר מכן גם בכל מעשה טוב, ובהמשך בכלל המעשים. מבחינת הבסיס ההלכתי צריכה להיות מודעות כללית בקיום המצוות שאנו עושים אותן לשם המצוה, להטבה (עי' ברכות יג, א; משנ"ב סי' ס, סק"ט). כך מייחדים דבר.
ברכה היא קדושה וייחוד גם יחד. כאשר יש מודעות לייחודיות והופעתה בפועל, המעשה לא נשאר לבדו כפי שהוא, אלא יש ממנו תוצאות, ריבוי. כל פעולה צריכה להיות מתוך תודעה של קישור אל הקודש, צריכה להיות מיוחדת בעת עשייתה וצריכה להיות כזו שבעצמה מצמיחה דברים טובים.
כעת הרב עובר לרובד הגלוי יותר במצבו התקין של עם ישראל: בְּמִקְדָּשׁ על כל הפעולות הרבות הנעשות בו. בית המקדש נותן ביטוי לשקיקה אל האלוהי שיש בעם ישראל, ביטוי שבלעדיו מצבו של עם ישראל אינו תקין. וּמֶמְשָׁלָה, שלטון שדואג לסדרי החיים המתוקנים בעם ישראל בחברה, כלכלה, יחסים עם עמים אחרים וכל הנצרך במדינה מתוקנת. בִּנְבוּאָה וְחָכְמָה, שתי הופעות מרכזיות של נשמת ישראל שאינן קשורות במקדש ובממשלה. נבואות האבות, משה רבנו ועוד נביאים שהיו אחריו, היו קודם בניין הבית הראשון, ולאחר שפסקה הנבואה, בימי הבית השני החל עידן החכמה שממשיך להתקיים גם לאחר חורבן הבית השני.
כאשר כל אלה מתוקנים בסידור מלא, כלומר בקדושה, ביחוד ובברכה, זהו המצב שכח ישראל גדול ונשמתו מאירה בקרבו בהופעה, ואָז הַהִתְרַחֲבוּת לְצַד הַחֹל, היא חיובית. והרב מפרט את אותה ההתרחבות: לְעִנּוּגֵי הַחוּשִׁים הָרוּחָנִיִּים וְהַגַּשְׁמִיִּים, כל סוגי האומנויות וכל סוגי המדע השונים, גם המדע הטהור, לא רק במובן הפרקטי שלו, היישומי, אלא מדע שהעיסוק בו נובע מתוך הסקרנות לדעת. גילוי החוקיות שיש בעולם יוצרת סוג מסוים של תענוג רוחני. לַהֲצָצָה חֲדִירִית וּפְנִימִית לְתוֹךְ חַיֵּיהֶם שֶׁל הָמוֹן עַמִּים וּלְאֻמִּים שׁוֹנִים, כדברי חז"ל: "אם יאמר לך אדם יש חכמה בגוים – תאמין… יש תורה בגוים – אל תאמין" (איכה רבה ב, ט). לכן יש ללמוד חכמה מעמים אחרים, אך למידה שאינה חיקוי שטחי שלעיתים קרובות נראה מגוחך ומגושם, אלא חדירה לפנימיות הדבר שגם מאפשרת להבחין מה כדאי לאמץ ומה לא, ובאיזה אופן.
יש שטועים לחשוב שאין מה ללמוד מהגויים. גם לא את חכמתם. אולם גם חכמי ישראל שחיו בחשכת הגלות התנגדו לתפיסה זו. אמנם, בגלות המינון צריך להיות שונה והלימוד צריך להיות יותר מסויג, אבל עצם הלימוד אינו פסול כלל, אלא דווקא חשוב ומבורך. את דברי הגמרא האוסרת ללמוד חכמה יוונית (מנחות צט, ב; סוטה מט, א) מבאר המהר"ל שהחכמה הנאסרת ללימוד היא "מליצה או משל, וחכמה זאת אין לה שייכות כלל אל התורה…" ולעומת זאת, "החכמות לעמוד על המציאות וסדר העולם בודאי מותר ללמוד" (נתיב התורה פרק י"ד), וכפי שכתב הרמב"ם – "קבל האמת ממי שאמרה" (הקדמה למשנה מהד' הרב שילת, עמ' רכז'). תפיסה זו באה לידי ביטוי בספרו 'מורה נבוכים', הרצוף בדברי אריסטו, אפלטון ועוד מחכמי אומות העולם.[205]
הרב מפרט מהו 'תוך החיים' של אומות העולם, שבו יש להתבונן: לְמִפְעֲלֵיהֶם המדינות שהקימו על המוסדות השונים הקיימים בהן, וְסִפְרִיּוֹתֵיהֶם, התרבות, הסיפורת והשירה שמימי קדם ואילך, תפיסות העולם שאצורות בספרים השונים. אי אפשר לומר שכל זה לא שווה כלום, אלו דברים עם עומק ורגשות שמהדהדים בנפשות בני אדם. אפילו המיתוס, שבאופן שטחי הוא עלילות של כל מיני אלילים, באופן עמוק משקף תפיסות שונות ויש מה ללמוד ממנו.
הִתְגַּבְּרוּת עֹז הַחַיִּים הַטִּבְעִיִּים, החיוניות הטבעית שהתפיסה הדתית הגלותית רואה בה מכשול ופיתוי היצר. ענפי הנופש, טיולים, ספורט מסוגים מסוימים, שהתפתחו והתמסדו באומות העולם. דברים שמרחיבים את דעתו של האדם, אך כמובן כאשר הם בגבול המוסר. היכולת לחוש ולינוק את הכוחות השונים שיש בנו ובסביבתנו, ועל ידי כך לחוש טוב יותר, להיות בריאים ונינוחים.
הרב מסכם: כָּל אֵלֶּה טוֹבִים הֵם וּמְסֻגָּלִים לְהַרְחִיב אֶת אוֹר הַטּוֹב. כשהתנאים המקדימים קיימים, כשכח ישראל גדול ומעשיו מתוקנים וְהַתְּחוּם אָרֹךְ הוּא: י"ב מִיל כְּמַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל כֻּלּוֹ, הַכּוֹפֵל כלומר – כולל בֶּאֱמֶת אֶת כָּל הָעוֹלָם בְּאֵיכוּתוֹ, "יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". על פי גודלו של מחנה ישראל במדבר מתעצבים כל גבולות העמים, כל עם בייחודיותו, גבולו ומפעליו. מחנה ישראל יכול להכיל בתוכו דברים שלקח מתוך תרבויות העמים השונים ולהחיל עליהם את הקודש, ללא חשש שזה יזיק לו.
כעת הרב מתאר את המצב בו ההתרחבות לצד החול היא בעייתית. כאשר אנשים נמצאים במקום זר להם, כשהעולם סביבם קר ומנוכר, באופן טבעי כולם מתקבצים יחד כדי להרגיש בחום והגנה מהסביבה הבלתי מוכרת. ההרחבה עלולה לגרום שילכו לאיבוד, ולכן הם לא זזים ממקומם: מִשֶּׁחָשַׁךְ הָאוֹר, מִשֶּׁגָּלְתָה שְׁכִינָה, מִשֶּׁנֶּעֶתְקוּ רַגְלֵי הָאֻמָּה מִבֵּית חַיֶּיהָ, הֵחֵל הַצִּמְצוּם לִהְיוֹת נִתְבָּע. כָּל עֹז חִלּוֹנִי עָלוּל לִהְיוֹת לְרוֹעֵץ, כָּל יֹפִי טִבְעִי וְחֶשְׁקוֹ עָלוּל לְהַאֲפִיל אֶת אוֹר הַקֹּדֶשׁ וְתֹם הַטָּהֳרָה וְהַצְּנִיעוּת, כָּל מַחֲשָׁבָה שֶׁלֹּא נִתְגַּדְּלָה כֻּלָּהּ בְּמַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל יְכוֹלָה לַהֲרֹס אֶת סֵדֶר הָאֱמוּנָה וְהַחַיִּים הַיִּשְׂרְאֵלִיִּים, כָּל שְׁמֵנוּת קְטַנָּה מְבִיאָה לִידֵי בְּעִיטָה. מִכָּאן בָּאוּ הָעֹצֶב וְהַסִּגּוּף, הַקַּדְרוּת וְהַפַּחְדָנוּת. זהו תיאור המצב בגלות, המעמד השפל של היהודים מבחינה חומרית, שהשפיע גם על המצב הרוחני. בגלל הריחוק ממקור החיים, מהמקום הטבעי לעם ישראל, הכוחות הרוחניים התרבותיים של עמים אחרים היו עלולים להאפיל על הכח של ישראל, שהיה כח המועתק ממקומו. לכן באופן כללי באה ההוראה להסתגר ולהתגונן מפני החשש מהשפעה שאינה ממקום מוכר. אמנם אין וודאות בכך שבגלות מי שיפתח ספר שלא נכתב בבית המדרש מיד יכפור ויתנתק מעם ישראל, אולם יש בכך איזו סכנה. תנועת הרוח הכללית שהייתה לעם ישראל בעודם בארץ יכלה לעכל לתוכה דברים רבים ולהפיק מהם מה שצריכה, ובגלות תנועת רוח זו שינתה את כיוונה הכללי. "מיום שחרב בית המקדש אין לו להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד" (ברכות ח, א), ארבע אמות זהו תחום המרחב של אדם יחיד. המינימום שמספיק כדי להתקיים, הדברים שנשמרו במסורת ותו לא. תהליכים אלה התעצמו במשך הגלות, ככל שנמשכה הגלות הוראת הצמצום הלכה ונעשתה יותר ויותר חמורה. דברים שפעם היו יותר נזילים, יותר פתוחים, הלכו ונעשו יותר קשוחים ומוגדרים. דברים שבדורות קדומים הייתה בהם איזו יצירה, התחדשות תמידית, הלכו והתקבעו, נערמו זה על גבי זה מבלי שנותרה יכולת לבחור. בעת החדשה, תהליך ההצטמצמות וההתקבעות הביא להתפרצות של כוחות שלא יכלו להסתפק בגבולות מצמצמים אלה. כך נוצרו תנועות של פריצת גדרי המנהג וההלכה, עד להתבוללות והשתמדות מרצון. תהליכי ההסתגרות לא היו מתאימים לכוחות הנפשיים של עם ישראל, שבדור האחרון נמצא בתהליך של הבראה. כמו חולה ששנים רבות היה מרותק למיטה, וגם כשהוא מרגיש מעט יותר טוב לא מאפשרים לו לצאת ממנה. לכן צריכה להיות הנהגה שגם שמה לב למפנה ההיסטורי וגם מתאימה את השינויים החיוניים ליכולת ולמצב. ההנהגה הרוחנית ראתה בעיקר את הסיכון ולא את הסיכוי. ממילא מי שכן ראה סיכוי, עשה דברים שלא על דעת ההנהגה, שחלקם היו מזיקים באופן חמור. זו התוצאה של מארת הגלות.
וּבְיוֹתֵר מִמַּה שֶּׁפָּעֲלוּ אֵלֶּה עַל הַחַיִּים הַגַּשְׁמִיִּים פָּעֲלוּ עַל הַחַיִּים הָרוּחָנִיִּים, עַל רֹחַב הַמַּחֲשָׁבָה, עַל תְּעוּפַת הַהַרְגָּשָׁה. יש פחדנות רוחנית, סיגוף של רעיונות ומחשבות, קדרות רוחנית של הרגשת האפסות, התחושה שהשמחה בעולם הזה מדומה. אדם שגילה שבנו מוכשר, מבין דברים לעמקם ובמהירות, חשב שהוא צריך עוד יותר להסתיר את בנו עמוק בגטו היהודי, שלא יימשך לחכמות שצמחו בתרבות זרה.
עַד אֲשֶׁר יָקִיץ הַקֵּץ, שֶׁקּוֹל קוֹרֵא בְּכֹחַ: הרב היה מיחידי הסגולה ששמו לב לסיכוי שהתגלה בתקופתו, ששמעו בעוצמה מרובה את הקול החדש שנשמע באוזני הרוח של מי שהקשיב לקולה של ההיסטוריה.[206] משמעות הדבר היא שלצד המאמץ הקודם של ההנהגה הרוחנית, שהיה בו הרבה מן המושכל – לשקול היטב את הסיכונים והקשיים, בנוסף יש לעשות מאמץ חדש של הערכת הסיכויים וניתוב הכוחות המתאימים להם. "הַרְחִיבִי מְקוֹם אָהֳלֵךְ, באופן פעיל, וִירִיעוֹת מִשְׁכְּנוֹתַיִךְ יַטּוּ, כלפי חוץ, על יותר ויותר שטח, אַל תַּחְשֹׂכִי, העצה הטובה עבור מי שאינו יודע לעשות עסקים, היא שיחסוך. אך מי שיודע לעשות עסקים יפסיד רווח אם יחסוך. כעת, אומר הרב בשם הנביא, אל לנו לחסוך ולהצטמצם כמו בגלות. כמובן שיש לעשות זאת בחכמה, לחשוב כיצד להתרחב, אך זה הכיוון הכללי. הַאֲרִיכִי מֵיתָרַיִךְ וִיתֵדֹתַיִךְ חַזֵּקִי, אי אפשר להרחיב את האוהל ללא הכשרת המיתרים והיתדות. יש להכין את הקרקע – להתעמק בקודש אותו ירשנו, בעקרונות המוסריים, הפילוסופיים והתיאולוגיים, ולא להסתפק בהמשכת המסורת ללא מחשבה. רק כך אפשר להאריך את המיתרים על ידי הוספה של ידע, שיקול וסברה, ולרומם את המציאות מתוך התורה. כִּי כלומר – כאשר, וגם נימוק; אי אפשר שלא להרחיב את הגבולות – יָמִין וּשְׂמֹאול תִּפְרֹצִי וְזַרְעֵךְ גּוֹיִם יִירָשׁ, היעד הוא לפרוץ את הגבולות, לא באופן של מרדנות והרס הקודם, אלא מתוך הערכה וכבוד למסורת העתיקה, להוסיף עליה מן החדש באופן המותר, הנכון והראוי. כך עם ישראל יתעצם ויוסיף ברכה לעולם כולו. וְעָרִים נְשַׁמּוֹת יוֹשִׁיבוּ" (ישעיהו נד, ב-ג). פשט הפסוק הוא יישוב ערים שוממות, אחרי שעם ישראל חוזר מהגלות. אך זה גם מזכיר את הנשמה; הנשמה מאירה בהופעה כפי שכתב הרב בתחילת הפרק, כאשר מתיישבות שוב הערים החרבות.
וְהַתְּחוּם שֶׁל אַלְפַּיִם אַמָּה הַקָּצָר הוֹלֵךְ הוּא וּמִתְרַחֵב, כְּמִדַּת יְשׁוּעָתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, לפי מדת התקדמות הישועה כך מתרחב הגבול. מה שהיה אתמול מסוכן, היום יכול להיות כשר ואף נצרך. כמובן שזה לא בבת אחת, מדובר בתהליך שאורך שנים, אך זה לא פוסק. הגאולה שֶׁהוֹלֶכֶת וְאוֹרָה קִמְעָא קִמְעָא הולכת ומתבהרת לעינינו, עד שאיננו יכולים להכחיש אותה.[207] הרב כותב דברים אלה כאשר אלפים בודדים של יהודים נמצאים בארץ, ובכל זאת מאמין שהגאולה קרובה לבוא. קל וחומר שכיום עלינו להאמין בכך, כאשר נמצאים למעלה מששה מיליון יהודים בארץ.
