פרק זה יכול לשמש הקדמה מצוינת לדרך התייחסותו של הרב אל בעיות הזמן ופתרונן. מספר בעיות הונחו לפתחו של העולם היהודי בעידן החדש. ישנם ערכים שבעולם הקודם לא ניתנה עליהם הדעת, במובן האידאי של המילה, ובעולם החדש דברים אלה הפכו למרכזיים, ואף יש להם תשתית אידאית ומדעית. ערכים אלה ניכרים בהתפתחויות ובמפנים שהיו בתחום המבנה החברתי, הכלכלה, המדע, האסתטיקה והאמנות בכללותה. שתי תגובות ניתנו למהפך ביחס לערכים אלה. האחת שייכת לשמרנות הקיצונית – "חדש אסור מן התורה", חדש חשוד בדברים לא טובים ואין צורך בדברים שאינם מוכרים. זו עמדה שיש בה הרבה מן האמת, כי דבר חדש שאינו מוכר פותח אפשרויות לכל מיני סיכונים שאיננו יודעים להתמודד עמהם. התגובה השנייה הייתה הכלה. גם בה יש אמת, מפני שעל אף הסיכונים שיכולים להיות בדברים חדשים, בעיקרם הם לא באים להרוס אלא להועיל. על גבי שתי גישות אלו הרב מתאר גישה שלישית שיש בה קצת מן הקודמות לה, אך זו לא הרכבה פשטנית שלהן: הרב נוטה ללכת אל העומק התשתיתי של הדברים, התכלית האלוהית שבמציאות, ועל פיה להציב עמדה שלא שוללת מראש ולא מחייבת מראש. עמדה זו לא נגררת אחר המציאות וסכנותיה, אלא מעצבת עמדה אידאית שיודעת לברר את הטוב ולהעצימו ולברר את הלא-טוב ולהסתייג ממנו, באותה מידה של אומץ ועוז.
המלאכה מאפיינת את העידן החדש בצד מסוים: ישנו שינוי חברתי-כלכלי של מעבר מוקד הכח ממעמד האצילים בעלי הקרקעות אל מעמד אחר, חדש, המתחלק לשניים – תעשיינים ומעמד העובדים. המסחר בתוצרי התעשייה הופך להיות מקור העושר החברתי ומוקד המחלוקת החברתית כיצד תתבצע החלוקה באופן המיטיב ביותר לחברה. עידנים שלמים נראה היה לרבים, דבר שלעתים נשמע שוב בדור האחרון, שהמלאכה והמלאכותיות אינם טובים. מוטב לאדם להשתלב בטבע ולחיות ממה שהוא מפיק. כמו שבעלי-חיים מצויים בהרמוניה עם הסביבה הטבעית, כך ראוי לאדם. קשה מאוד לחיות כך באופן מלא, אך אפשר לצמצם את המלאכה למינימום, לחרוש, לזרוע ולקוות שהשדה יצמח. מחשבה זו נובעת גם מיראתו והערצתו של האדם לטבע, ליופיו ולגדולתו, וגם מחוסר ביטחונו העצמי של האדם בהתמודדות עם הטבע. בעולם העתיק היו דברים שנחשבו לפלא עצום, כמו הפירמידות, משום שעמדו בפני הטבע. במאה השמונה-עשרה נוספה לזה תפיסה המאדירה מקצוע שכמעט לא מתנגש עם הטבע – רעיית צאן, בו האדם חי בהרמוניה עם הטבע. כך תמיד ציירו גם את גן העדן: גן יפה שיש בו פירות טעימים, צל עצים, אקלים נוח ובעיקר – מנוחה, אין צורך במלאכה. כיום ניתן לראות את השכלול של תפיסה זו בארגוני ה'ירוקים' למיניהם, הטוענים שהאדם מפריע לטבע. האדם מחורר את שכבת האוזון, כורת עצים, מפיק את המחצבים וגורם לנזקים עצומים. אולם העולם המודרני בכללו בנוי על המלאכותיות, התגוננות מפני איתני הטבע ורתימתם לצורך האדם. בעידן החדש, המצב בו תשעים אחוזים מהחברה ישבו בכפר ועסקו בחקלאות, התהפך. העיר היא סוג שונה של חיים, תפיסה שונה של החברה והיחיד. מחד, זו צפיפות אדירה וישנו חיכוך רב עם המונים באופן מתמיד, ומאידך, ישנה תחושת בדידות בתוך ההמון, אי-יחס אישי.
כמובן שמהפך זה עורר את השאלה מה טיבו, האם חיובי הוא או שלילי, שאלה שאינה רק כלכלית אלא גם מוסרית. ביקורת רבה נמתחה על שינויים אלה מהצד השמרני. מנגד, היו שעודדו את השינויים משום שיש בהם תועלת, תוחלת החיים ואיכות החיים עולות, ישנן יותר זכויות לכל יחיד, שפע של הנאות וריגושים לכל. הרב מדבר על רקע העמדה הרווחת ביהדות המסורתית – השמרנית, שהייתה מסתייגת וביקורתית. הוא אינו שולל את הביקורת, אלא את מסקנתה, שהכל לא טוב. הרב מבאר שאמנם יש סיכונים אבל יש גם סיכויים, ישנם אתגרים שצריכים תיקון, ולצורך זה הרב נוגע ביסודות העמוקים ביותר.
במחשבה פשטנית, הרשעים הם אלה שנמשכים לדברים החדשים, משום שהם המחפשים הזדמנויות להרחיב את שלטונם ולכן מתמקדים בנקודות התורפה שבמציאות. אם הכל טוב אין מה לחדש, החידוש נמצא בנקודות התורפה. אולם הרב מתייחס אל החדשנות מצד תפיסת עולמו של הצדיק, במובן המודרני של המילה, כלומר – אדם המורם מעם לטובה: דָּבָר פָּשׁוּט הוּא שֶׁהַצַּדִּיק עוֹשֶׂה כָּל מַעֲשָׂיו בִּקְדֻשָּׁה, וְכָל פְּעֻלּוֹתָיו הַגַּשְׁמִיּוֹת עוֹלוֹת הֵן לְתִקּוּנוֹ שֶׁל עוֹלָם, וְזֹאת הִיא אַהֲבַת הַמְּלָאכָה, שֶׁכָּל־כָּךְ שָׂגְבָה מַעֲלָתָהּ מִצַּד עַצְמָהּ וְשֶׁנִּתְּנָה בִּבְרִית כְּמוֹ שֶׁתּוֹרָה נִתְּנָה בִּבְרִית.[208] בצדיק ישנה מדת האהבה: הוא אינו עושה את המלאכה מפני ההכרח, אלא מפני שהוא אוהב אותה, כי היא עולה לתיקון עולם, ובזה הוא ממשיך את פעולתו של ה'. לכן מעלתה של המלאכה כל כך שגבה. מאז ומעולם המלאכה שהייתה דבר הכרחי לגבי רוב הבריות, אצל הצדיק נעשתה מאהבה. הצדיק מבשר את העידן החדש. פעם, רק אצל הצדיק נמצאה מדה זו של אהבת המלאכה, כי הוא התעלה מעל ההכרח ורצה להמשיך את פוֹעַל ה' במעשה בראשית. התפיסה המתנגדת למלאכה שמתערבת בטבע, נובעת מהתפיסה שהטבע כשלעצמו מושלם והאדם רק מפריע לו. ואילו הצדיקים מאז ומעולם ידעו שהעולם אינו מושלם, שהארץ חטאה,[209] ועל האדם מוטל "לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ" (בראשית ב, טו). לתקן ולהעלות את העולם. מכאן שפעולתו של האדם בעולם צריכה להיות מושכלת, כדי להתאים את העולם למגמות האנושיות שבעמקן הן אלוהיות, כיוון שהאדם נברא "בְּצֶלֶם אֱלוֹהִים" (בראשית א, כז). המלאכה היא הדרך לכך. אצל צדיק זה נעשה מתוך קרבת אלוהים וכוונה לתקן את העולם, ואצל ההמון, שכוונות כאלה פחות מצויות בו, זה נעשה מתוך הרצון הטבעי להעלות את רמת החיים, לשכלל את העולם. האדם מתפתח, יותר ויותר מעצים את רוחו לעומת גופו המשועבד לחוקי הטבע, ובכך מפעיל אחרת את גופו, משתחרר מעול השעבוד לחוקי הטבע, ואפילו משנה את התנהגות הטבע כך שתתאים למגמות היותר מזוככות ועליונות. זהו התהליך הכללי של המציאות, והצדיק מודע אליו.
על כן, כיוון שישנו יסוד קדוש למלאכה – וּמֵעַתָּה אֵין סָפֵק שֶׁתִּקּוּן עוֹלָם מָלֵא וְהִתְרַחֲבוּת אוֹר הַקֹּדֶשׁ נִמְצָא בֶּאֱמֶת בְּכָל מְלָאכָה: כָּל תְּנוּעָה שֶׁמַּצֶּלֶת אֵיזֶה חֵלֶק מִן הַהֲוָיָה מִן שְׁלִיטַת הַתֹּהוּ, – דָּבָר גָּדוֹל וּכְלָלִי יֵשׁ כָּאן. 'תוהו' הוא מלשון תהייה, סתמי שנע אל המשמעות. אם נשים לב, זאת הפעולה הראשונה של אדם בגן עדן: הקב"ה מעביר לפניו את בעלי החיים והוא נותן להם שמות (בראשית ב, יט-כ). קודם לכן, יצורים חסרי משמעות התהלכו והתעופפו. ודאי שהבהמה עצמה לא מבחינה אם קוראים לה שור או פר, אך כיוון שמבחינת האדם, היצור הזה כבר אינו סתמי ללא שם, נוצרה לו משמעות. משמעותו היא על פי יכולת התפקוד שלו באינטראקציה עם האדם: פר – שפרה ורבה, שור, שחורש שורות-שורות. זו המלאכותיות הראשונה. על פי שמות אלה אנו מצעידים את החיים הלאה. כאשר האדם נותן לבעל החיים שם, הוא מקשר אותו אליו, אל תפיסת המרחב והזמן שלו, בעל החיים תופס מקום בתוך המערכת הכללית של המושגים וההבנות. כל מלאכה שמוציאה מן הסתמי אל המשמעותי מַּצֶּלֶת אֵיזֶה חֵלֶק מִן הַהֲוָיָה מִן שְׁלִיטַת הַתֹּהוּ, אל התיקון, זה תיקון העולם. עולם התוהו קודם לעולם התיקון. עולם הצדיקים הוא עולם התיקון.
אָמְנָם הַנַּעֲלָה מִכֹּל מבין המלאכות השונות הִיא הַהַצָּלָה הַכְּלָלִית שֶׁל הַכְשָׁרַת הַחַיִּים הַפְּנִימִיִּים שֶׁל הַמְּצִיאוּת, לְהוֹצִיאָם מִידֵי גָּלְמוּתָם וּלְתַקְּנָם בְּתוֹר כֵּלִים שְׁלֵמִים הָעוֹשִׂים אֶת תַּפְקִידָם יָפֶה. כאן כבר לא מדובר בתוהו, אלא בשלב הבא – הגולמיות, חומרי הגלם. זה מקרב אותנו לממשות המלאכה, שימוש בחומרי הגלם כדי להפיק מהם מוצרים שונים. הרב לא מדבר על התעשייה הרגילה, אלא על הַכְשָׁרַת הַחַיִּים הַפְּנִימִיִּים שֶׁל הַמְּצִיאוּת – מה שחבוי בתוך החומר הגולמי, האנרגיה הצבורה. הפסל רואה כבר בחומר הגלם את היצירה הסופית, ורק מסותת אותה. הוא רק מראה לכולם מה יש בפנים, פוסל את המיותר. פעולה זו של חקירת התכונות הפנימיות של כל דבר היא משמעות המונח הקבלי 'העלאת ניצוצות', בדרך של מלאכה, על ידי בעלי חכמה, תפיסה אסתטית, כדי לדעת מה גנוז בחומר הגולם ולהוציא זאת אל הפועל. לשחרר מכבלי הגלמיות.
בתפיסה הפשוטה, ישנם הצדיקים הפועלים לתיקון העולם, להעלות ניצוצות, וישנו ההמון שלא חושב על תיקונים אלה. בניגוד לכך הרב אומר: אֲבָל הַמַּחֲשָׁבָה שֶׁל גְּדוֹלֵי הַדַּעַת מִתְאַחֶדֶת גַּם עִם הַנְּטִיָּה הַהֲמוֹנִית וְקַל וָחֹמֶר עִם נְטִיַּת אַהֲבַת הַמְּלָאכָה וְהָעֲבוֹדָה הַמַּמָּשִׁית, שֶׁהִיא כְּבָר נְטִיָּה שֶׁל שְׁאָר רוּחַ, מחשבתם של גדולי הדעת, ההבנה העמוקה של מגמת העולם ותנועתו לתיקון, מתאחדת עם הרצון של ההמון להיטיב את חייו. ההמון נכנס למערכת יחסים עם הטבע גם מתוך הכרח וגם משום "שהידיים עסקניות הן" (שבת יד, א) – אדם הוא יצור סקרן, ועל כן נטיית ההמון למלאכה היא גם לאהבת המלאכה והעבודה הממשית. זו האידאולוגיה של העידן החדש, שמרוממת את המלאכה. א"ד גורדון,[210] שעמו הרב נפגש כמה פעמים, טבע את המושג 'דת העבודה' – אדם לא מנצל את הטבע, אלא מפתח אותו. וְרוּחַ אֱלוֹהִים חוֹפֵף עָלֶיהָ. אלוהים הוא בעל הכוחות הבורא והעושה, והמלאכה מוציאה מן הכוח אל הפועל. בכל תהליך הבריאה, רק השם 'אלוהים' מוזכר – מדת הדין, המוציאה דברים מהתוהו לצדק. לכן רוח אלוהים חופף על נטיית אהבת העבודה – האידיאולוגיות הסוציאליסטיות לסוגיהן שמרוממות את העבודה והמלאכה.
לסיכום, שלושה עקרונות ישנם כאן: האחד – כל מעשיו של הצדיק לתכלית מרוממת, גם פעולותיו הגשמיות עולות לתיקונו של העולם, ולא רק שימורו במצב הקיים. העיקרון השני – הדבר הנעלה שבמלאכת ההצלה מן התוהו הוא ההצלה של החיים הפנימיים, כוונת תיקון העולם והעלאתו בכל הפרטים. גם אם המלאכה נעשית באופן יעיל ומדויק, היא עדיין לא מגיעה למדרגה הנכונה של הצלת החיים הפנימיים מגולמיותם, מחוסר המשמעות. אפשר לסתת חתיכת אבן, לחקוק עליה מילים, זו גם הוצאה מגולמיות, ואפשר גם להבין ולהעלות את משמעות האבן מתוך משמעות הבריאה בכללותה. זו הכשרת החיים הפנימיים של המציאות. העיקרון השלישי הוא התאחדות מחשבתם של גדולי הדעה עם נטיית ההמון למלאכה, וקל-וחומר אהבתו אליה. אהבת המלאכה המופיעה בהמון מבליטה את המשמעות המיוחדת של האדם כיוצר. התכונה האנושית האצילית ההופכת אדם מפסיבי ונצלני, לאקטיבי המשכלל את המציאות, היא תכונת אהבת המלאכה. מחשבתם של גדולי הדעת מתאחדת עם תכונה זו.
הרב מרחיב בביאור העיקרון הקודם: וּכְשֶׁיֶּשְׁנָם צַדִּיקִים בַּדּוֹר, שֶׁאוֹר ד' מוֹפִיעַ עֲלֵיהֶם תָּמִיד, התפיסה העממית של הצדיקים היא אלו שמדקדקים במצוות, מתענים ומקפידים לטבול במקווה לעתים תכופות. דברים אלה יכולים להיות טובים, אך הם כשלעצמם אינם הגורמים לצדיקות. עיקר הצדקות הוא שֶׁאוֹר ד' מוֹפִיעַ עֲלֵיהֶם תָּמִיד, רוחניות מיוחדת מאפיינת את הצדיקים, הם אנשי מוסר שאור ה' מופיע על ידם, הֵם מְאַחֲדִים נִשְׁמָתָם עִם נִשְׁמַת הַכְּלָל כֻּלּוֹ, עם התקופה, העם, האנושות וְהָגוּת לֵב הַפְּנִימִי שֶׁל הֲמוֹנֵי בְּנֵי־אָדָם עוֹשֵׂי הַמְּלָאכָה מִתְאַחֶדֶת עִם הָגוּת לְבָבָם. הצדיקים יודעים לברר בכל דור מה הוא השלב שלו, מהי דרכו כעת לתיקון העולם. היו תקופות בתולדות ישראל שבהן בלטו הייסורים, הגבורה ומסירות הנפש על קידוש ה'. התקופה שהרב מדבר עליה – התחייה, ההתפתחות המדעית והסוציאלית, מתאפיינת בעקרונות אהבת המלאכה, בה האדם מעצב את הסביבה באופן שלא היה כדוגמתו בעבר. ישנה הדגשה על גדולת האדם כיוצר, הוא עומד במרכז ההוויה.
וְצַד הַמְּאֵרָה שֶׁיֵּשׁ בַּמְּלָאכָה שֶׁהִיא בָּאָה מִצַּד קִנְאַת אִישׁ מֵרֵעֵהוּ, וּמִצַּד שִׂנְאַת הַבְּרִיּוֹת הַיּוֹנֶקֶת הַרְבֵּה מִמִּלְחֶמֶת הַחַיִּים בְּצוּרָתָהּ הָאֲרוּרָה בָּעוֹלָם הַיָּרוּד, כשמתחילה תנועה של יצירה ומלאכה ממילא מתעוררת גם תחרות, ותחרות מביאה גם לשנאה. זוהי מִּלְחֶמֶת הַחַיִּים. את צמד מילים זה הרב שואל מן הדרוויניזם – יסוד הדרוויניזם הביולוגי הוא שתמיד ישנה תחרות בין המינים על אותם המשאבים. העידן החדש מעלה את ערך העבודה ואתו גם את תחושת התחרותיות. אנשי העלייה הראשונה היו קפיטליסטים. לא היה לעובדים כל משאב אחר מלבד שרירי ידיהם, ועובד שחלה פוּטר לאלתר. מדובר בתקופה בה העובד היה עושה את עיקר הרווח, ואז את הרווח היה צריך לחלק באופן כזה שהעובד לא יהיה מופקר. כיוון שכך, התחוללו אז מאבקים קשים כדי להבטיח זכויות אלה. אולם המלאכה, הֲרֵי הִיא הוֹלֶכֶת וּמִתְפַּכַּחַת, וְיוֹצְאָה הִיא מִכְּלַל אָרוּר וּבָאָה לִכְלַל בָּרוּךְ. כי היא מביאה עמה ברכה רבה, שפע, שבסופו של תהליך מקל על כולם. בעקבות המאבקים היו תיקונים ראויים של זכויות העובדים: מחד, שוּפר המעמד הכלכלי, ומאידך, הקפיטליזם הוכיח את עצמו ככזה שיכול להביא רווחה גם לפועלים הפשוטים ביותר. יותר מזון ובגדים, יותר מכשירים שמקלים על החיים. ואז נותרה שאלת המשמעות: בשביל מה כל זה, מהי תכלית הנוחות והשיפור ברמת החיים?
האדם לא מסתפק בנוחות, אלא תמיד מוסיף ומחפש משמעות. לכן האידאולוגיות הגדולות כבשו את ליבם של ההמונים, כי הן יצקו משמעות לחיים. ללא משמעות ישנה התפוררות. ישנה דרישה פנימית של האנושות בכללותה למשמעות עמוקה, מלכדת, שהחיים לא יהיו רק פרק זמן של שמונים שנה שעובר ללא כלום. חיים כאלה הם אבסורד, חוסר פשר כחוויית המציאות. לכן תמיד האידאולוגיות היו במרכז הזהות, ולכן פעולת הצדיקים ביציקת המשמעות חשובה ביותר.
אחרי מלחמת העולם השנייה העולם המערבי מאס באידאולוגיות. אצל כמה אומנים ואנשי רוח שנטלו את ערך החירות אל הקצה, נוצרה התפיסה הפוסטמודרנית – חירות במקום אמת. אמת זו טענה לאיזה סדר, ערך ומשמעות אובייקטיבית מחייבת, וחירות היא חווית הסובייקט המשוחרר מכל כל סוג של הגבלה, לכאורה. אולם לא די בכך, משום שחירות צריכה להיות נחלת הכלל ולטובתו. אחרת זו רק הפקרות, בה אין חוקים ושייכות, אין הזדהות עם שום דבר. אמנם נראה שהגבול בין חירות להפקרות הוא דק, אך הוא משמעותי ביותר. על-אף שהפוסטמודרניזם תמיד היה נחלת מעטים, וגם כיום הוא מאפיין בעיקר קבוצה מצומצמת בקרב אומנים ואקדמאים במדעי הרוח (וקצת במדעי החברה, אך אף פעם לא במדעים המדויקים), אי-אפשר להתעלם מכך שדברים מסוימים ממנו חלחלו לתודעת ההמון. על כן אנו יכולים לשמוע במקומות רבים את אותן הקלישאות שחלחלו מהעולם הפוסטמודרני: 'כל אחד והאמת שלו', 'כל אחד והנרטיב שלו שבו הוא יוצא טוב'. דברים אלה חלחלו וחברו לתפיסות שקדמו לתפיסה הפוסטמודרנית המגובשת – תפיסת היחסיות שנבעה מתפיסת האבסורד. אם אין פשר ממילא הכל יחסי, ולכל אחד ישנו הפשר שלו. היו אידאולוגיות שטענו לאמת גדולה – הפשיזם, הנאציזם, הקפיטליזם והדתות, ואט אט, כאשר אידאולוגיות אלה נשברו מפני שאכזבו, התפנה המקום למה שהיה פעם בשוליים – האקזיסטנציאליזם שהתחבר עם השאריות של האידאולוגיות האחרות. למשל – סארטר,[211] שהמציא את המונח אקזיסטנציאליזם, הכניס בו את השמאלניות המרקסיסטית.
אנו עומדים כיום בפני משבר קשה. ניתן לראות כיצד אירופה המערבית נבוכה מול ההתקפה המוסלמית, לא רק בגלל המעשים הקשים, אלא גם בגלל האידאולוגיה העומדת מאחורי זה. לאירופה יש אידאולוגיה אחרת: חוסר אידאולוגיה – הפוסטמודרניזם. אמנם הפוסטמודרניזם הבליט ערכים ראויים, אך הם אינם עומדים בפני-עצמם, זה צריך להיות כלול בתפיסת עולם הרבה יותר מעמיקה. העולם המערבי מבין מה רב הפוטנציאל הנוראי שבעולם המוסלמי להתלקחות איומה בצד האלים. מצבורי נשק, עשרות מיליוני אנשים הפזורים בעולם עם אותה אידאולוגיה. כמה אירוני שדווקא ב'יום הבסטיליה', חג החירות הצרפתי, נרצחו בצרפת קרוב למאה אנשים בפיגוע דריסה. לא ניתן להתעלם מהתסיסה העמוקה שישנה כעת ולומר שאלו דברים של מה בכך. מי שיבחן את תנועת הטרור שהייתה ברוסיה, יראה שכך היו פני הדברים גם שם. כעת נצרך בירור מעמיק לגבי הזהות והמשמעות. תקופה זו יכולה להיות ארוכה ולהתפרס על כמה דורות, תהליכים היסטוריים לא קורים בשעה אחת. מבחינה מסוימת העולם המערבי עומד באותה נקודה שעמדה האימפריה הרומית בתחילת הנצרות. מחזור זה של אלפיים שנה מגיע אלינו כיום, ולא בכדי בפעם הראשונה מאז, ישנה ציפייה מעמיקה מה יהיה בארץ-ישראל, איזו בשורה תצא מכאן לגאולת המשמעות, גאולת האדם כצלם אלוהים. מה תחדש היהדות מתוך דבר ה' המונח ביסודה. זהו האתגר הגדול שלנו, האם נוכל הפעם לומר כראוי את אותה הבשורה, שלא כמו לפני אלפיים שנה, שאז יצא מאתנו איש שהביא ברכה מחד, אך גם צרות רבות מאידך.
עניינם ותכליתם של המלאכה והעיסוק ביישובו של עולם, הוא שיהיה לאדם נוח לחיות, להתפרנס, לחוש שאינו שפל ומבוזה. בנוסף לכך, המלאכה היא התחברות למגמה האלוהית של תיקון העולם. כאן הרב מוסיף שלא רק בעולם הזה אפשר להתחבר למגמה האלוהית, אלא אף לִפְעָמִים יֵשׁ כֹּחַ בַּצַּדִּיקִים לִתֵּן אוֹר קְדֻשָּׁה בְּעַצְמוּת הַמְּלָאכָה עַד שֶׁיִּהְיֶה בָּהּ כֹּחַ מֵעֵין שֶׁל תּוֹרָה, לְהָבִיא לְחַיֵּי עוֹלָם־הַבָּא וּלְתַקֵּן אֶת הַפְּגָמִים וּלְהָשִׁיב בִּתְשׁוּבָה גְּמוּרָה אֶת עוֹסְקֶיהָ, המלאכה היא מעין תורה, כי גם בתורה יש 'חיי שעה' ו'חיי עולם'. המצוות שעליהן נאמר "וָחַי בָּהֶם" (ויקרא יח, ה), בעולם הזה, מיטיבות את המציאות האנושית בהווה, ולכן שייכות ל'חיי שעה' – השעות מתחיות על ידי החיבור למגמה האלוהית. בנוסף לכך המצוות מביאות את האדם לחיי העולם הבא. מלאכה רגילה מתקנת את הפגמים שבטבע, מכשירה את המציאות כך שתהיה ראויה למגורי האדם בצורה נוחה. בנוסף, המלאכה גם מתקנת פגמים עמוקים שבנפש האדם, מבחינה מוסרית – שלא יהיה נצלן ועצלן שאינו מעריך פעולה, שיודע להודות, וכך האדם נעשה חרוץ, מעמיק ומתאמץ. רובד נוסף בחשיבותה של המלאכה הוא חשיפת היות האדם נברא "בְּצֶלֶם אֱלוֹהִים" (בראשית א, כז) במובן של יצירת העולם. הרמב"ם מסביר שצלם אלוהים שבאדם זה השכל (מו"נ ח"א פ"א), שמאפשר לאדם בחירה חופשית, יכולת יצירה ועיצוב פני המציאות. האדם אינו רק משתלב במציאות על ידי התאמתה לעצמו, אלא גם יודע להציב חזון ומטרה לעצמו ולמציאות ולהצעידה בנתיב מסוים. אמנם לא בקלות, יש מגבלות וקשיים, ואף על פי כן, האדם מצעיד את המציאות בכללותה. תיקון פגמים מוסריים הוא תנאי לכך שהכישרון היצירתי יהיה באופן נכון, אחרת, אם האדם יהיה ללא כישרון התיקון המוסרי, הוא יוכל גם להרוס את העולם. אדם הראשון נענש על חטאו ש"בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם" (בראשית ג, יט) – העצים לא יוציאו גלוסקאות וכלי מילת בעצמם,[212] אלא האדם יצטרך לעבוד כדי שיצמח משהו. אותו העמל, זעת האפיים, היא המלאכה שתגרום לחזרה בתשובה גמורה, כי תכלית כל עונש בתורה הוא התשובה ולא איזו 'נקמנות אלוהית'. על ידי המלאכה האדם נטהר, נעשה מודע למגבלותיו, וכך מגיע לתשובה גמורה – לחיות בהתאם לבריאתו בצלם אלוהים המעצב ומשכלל את העולם. "אֲשֶׁר בָּרָא אלוהים לַעֲשׂוֹת" (בראשית ב, ג) – כדי שהאדם יעשה. לכן "גָּדוֹל הַנֶּהֱנֶה מִיְּגִיעַ כַּפָּיו יוֹתֵר מִיְּרֵא שָׁמַיִם". (ברכות ח, א), כי הוא נהנה לא רק מהפרי המוחשי ולא רק מזה שהוא מתיישר מבחינה מוסרית, אלא גם מכך שמתגלה בו הכישרון המופלא של היותו נברא בצלם אלוהים, ואם כן זו לא רק יראת שמיים, אלא גם אהבה וקרבת אלוהים.
בזמנו של הרב, הישוב הישן בירושלים הטיל חרם על מי שישלח את בנו ללמוד בבית הספר 'אליאנס', שם למדו צרפתית. כאן הרב מתייחס לנקודה זו: וּכְשֵׁם שֶׁיֵּשׁ כֹּחַ לְהַמְשִׁיךְ אֶת הַקְּדֻשָּׁה וְהָאוֹר הָאֱלוֹהִי הַפְּנִימִי בְּכָל הַמְּלָאכוֹת וּלְהוֹצִיאָן מִכְּלַל אִתְלַטְיָא, כֵּן יֵשׁ כֹּחַ לְהַמְצִיא[213] אוֹר קֹדֶשׁ בְּכָל הַלְּשׁוֹנוֹת וּבְכָל הַחָכְמוֹת שֶׁבָּעוֹלָם, וְצַדִּיקִים הַגְּדוֹלִים צְרִיכִים לְהִתְפַּלֵּל שֶׁיִּתְמַשֵּׁךְ אוֹר נֹעַם ד' בְּכָל הַחָכְמוֹת וּבְכָל הַלְּשׁוֹנוֹת, בְּאֹפֶן שֶׁמִּכָּל מָקוֹם יוֹפִיעַ כְּבוֹד ד' וּמִכָּל מָקוֹם יָפוּצוּ קַרְנֵי אוֹרָהּ שֶׁל תּוֹרָה, הנביא מתאר בחזונו מציאות אידאלית אוניברסלית: "כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה' לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד" (צפניה ג, ט). כאשר תתפתח היכולת לתקשר והערכים יהיו מוסכמים. האנושות צריכה להתקדם למצב בו כל עם יתקיים לפי צביונו הייחודי, אך במקום שהשוני בצביון יגרום לאיבה ומלחמה, תהיה הבנה הדדית ואחווה. ברור שזה לא יכול להיות בלי תשתית ערכית מוסכמת. כיום ישנם כאלה שרוצים לקפוץ ישר למציאות האחווה האידאלית, על ידי ההכרה שכולנו יצירי אותו מקור, אך זה נעשה בלי אור ה' המאחד. מתקיימים מפגשים של אנשי דת שונים, של יהודים וערבים, וכך מצפים שתיווצר אחווה. אך זה לא פשוט, דווקא במפגשים כאלה מתגלים ההבדלים הקשים. תפלתם של הצדיקים היא ההכוונה לטובה של רצונות אלה להתקרבות בין העמים השונים. כמו כל דבר, גם דבר זה יכול להיות מנוצל לרעה – ידיעת השפה של הזולת יכולה להיות פתח לניצולו, למלחמה יותר מתוחכמת. לא בכדי בכל חילות המודיעין של כל הצבאות יש מומחים לשפות זרות. כדי שזה יביא לטובה נצרכת תפלת הצדיקים שתביא תשתית ערכית מוסכמת.
התורה התבארה בשבעים לשון (משנה סוטה ז, ה) כי היא ראויה לכל העמים. אמנם, לא באותו האופן שהיא נצרכת לעם-ישראל, כי לכל עם, לפי אופיו הייחודי, נצרכים מסרים מוסריים, פילוסופיים ותיאולוגיים אחרים. לכל שפה אופי משלה, וכאשר מתרגמים משפה לשפה חייבים להכריע בעד משמעות מסוימת. אם מתרגמים באופן מילולי בלבד זה נעשה לא מובן. תרגום מצריך פירוש, יש להתאים מילים של שפה אחרת, צריך לפעמים לכתוב שתי מילים או שלוש במקום מילה אחת, וצריך לחשוב לְמה הייתה הכוונה בכל מילה, איך לארגן זאת כמשפט יפה. מעצם התרגום לומדים המון. מנגד, התרגום מחסיר הרבה מן המקור. חז"ל אומרים שתרגום התורה ליוונית גרם לשלושה ימים של אפילה (מגילת תענית על חודש טבת). אמנם, ברוח הקודש כולם תרגמו במקום "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלוֹהִים" – "אלוהים ברא בראשית", כנראה כי בשפה אחרת, בסוג אחר של חשיבה, אפשר להבין שיש איזו ראשית עלומה שהיא הבוראת את אלוהים. כדי שלא יחשבו קוראי התרגום שזו התפיסה היהודית, כתבו כולם "אלוהים ברא בראשית". זו דוגמא מעמיקה לכך שכאשר יש לתרגם לשפה אחרת נתקלים בשאלות שונות, וממילא מבינים את המושגים באופן הרבה יותר מעמיק.
לכן מלאכת התרגום עצמה היא אמנות גדולה, מתרגם טוב הוא גם אומן גדול. כל עם מגלה כוחות ופן מסוים של הנהגה אלוהית לפי אופיו הייחודי, לכן "חכמה בגוים – תאמין" (איכה רבה ב, ט), כי חכמה היא אופן הגילוי. הכלי לביטוי ערכים ודרכי חשיבה. ואילו "תורה בגוים – אל תאמין", כי היא התכלית העיקרית שיכולה להגיע רק מעם-ישראל. לכן על-אף שבעברית יש יתרונות רבים, לכל שפה יתרונות משלה. איננו רוצים לוותר על יתרונות אלה בתרבות הרוחנית הכלל-אנושית. שלא כמו הפשטנות הדתית או האידאולוגית המקובלת, המחייבת את כולם להיות אותו הדבר, התפיסה היהודית אומרת שאין צורך לגייר את כולם. היא מדברת על אמת שהיא כה עליונה, עד שיש לה שבעים פנים (במדבר רבה יג, טו). בכל שפה יש גילוי מיוחד שצריך להוציא לאור, ולכן החזון הוא של אחווה והשלמה, לא אחידות וביטול השוני הקיים בין אנשים פרטיים או בין עמים ותרבויות. כמובן, רק במסגרת השמירה על אותן שבע מצוות בני נח, אותה תשתית משפטית מעשית.
הרב מודע לסכנה בכך שעם קטן המפוזר בין האומות יפתח יותר דלתות אל התרבויות האחרות. אך יש שלב שבו אי-אפשר יותר להתנגד, כאשר ידיעת השפות, כמו המלאכה, כבר אינה עניין פרטי של יחידים שניתן לדחותו, אלא עניין כללי של כבוד ה'. אותם יהודים שאינם יודעים את השפה המדוברת כראוי נעשים בזויים בעיני הבריות. יש לזכור שזו מהפכה איומה, במשך רוב הדורות היהודים הוערכו כחכמים, ולפתע, לפני כמאתיים שנה, החל מהפך שהותיר מאחור את היהודים שומרי המצוות. פעם ראשונה התהווה מצב בו יהודים מסורתיים, שהמשיכו לחיות במסגרת הקהילה היהודית הרגילה, הפכו להיות בזויים בעיני הבריות, מפני שלא ידעו את השפה ולבשו בגדים מיושנים, התנהגו שלא לפי הנימוס המקובל. ואז מלבד המשטמה שהייתה כלפי היהודים עוד קודם, נוספו לזה הזלזול והבוז וההכרזה על היהודים כיסוד הנכשל בחברה. בגלל החשש מהתבוללות, חלק מהיהודים נשארו במסגרות הקודמות, שלא הותאמו למצב החדש, ובכך גזרו על עצמם עוני – לכל היותר יכלו להיות פועלים פשוטים. לכן מנדלסון[214] כותב שאסור להשאיר את המצב שילדים בתלמוד תורה לא יודעים את שפת המדינה, כי זה ביזיון. את נימוק זה אימץ לעצמו רש"ר הירש,[215] כשבבית הספר שייסד התקיימו שיעורים בצרפתית ואנגלית – יהודי צריך להיות המופת לכבוד ה' בעולם, מפני שליהודים ישנו התפקיד הנעלה – להפיץ את המוסר והיושר בין הגויים, ולכן עליהם להיות המעולים ביותר שאפשר, מבחינת מוסרית ואינטלקטואלית. כך נהג גם הרב הילדסהיימר[216] בברלין, כאשר ניסה במסגרת בית-המדרש להנחיל את השפה הגרמנית.
וּתְפִלָּתָם שֶׁל צַדִּיקִים וְהֶאָרַת רְצוֹנָם עוֹשָׂה רֹשֶׁם נִמְרָץ עַד אֵין קֵץ וְתַכְלִית. התפילה אופיינית לכל יהודי שיש לו קצת מסורת. עיקרה זו הבקשה. מצד עצמו, די לצדיק בקב חרובים מערב שבת לערב שבת, ובזכות זאת כל העולם כולו ניזון (תענית כד, ב) – כדי שתהיה לצדיק מנה המספיקה לו, צריך להתקיים כל המאזן האקולוגי. ממילא, הצורך הפרטי של הצדיק הוא בעד כלל העולם. לכן תפלת הצדיק[217] עושה רושם עד לאין קץ ותכלית.
בְּיִחוּד צְרִיכִים לְהַפְנוֹת לָזֶה אֶת הַתְּפִלָּה בְּעֵת שֶׁרוֹאִים שֶׁהַנְּטִיָּה גְּדוֹלָה לְשָׂפוֹת וּמַדָּעִים, וְאִי־אֶפְשָׁר לְהִלָּחֵם עִם כָּל הַפּוֹנִים אֲלֵיהֶם, וְהַזְּמַן וְאוֹתוֹתָיו מַרְאִים אֶת הַהֶכְרֵחַ, לא תמיד מוכרחים לממש את כל האפשרויות הקיימות במציאות, יש אזורים של יערות ענק שרגל אדם לא דרכה בהם. אולם תחום הפעילות האנושית הולך ומתרחב. כך הוא בתחום ידיעת השפות והמדעים – בעבר לרוב האנשים תחום זה לא נגע, ואילו כיום הגענו למציאות כזו שידיעת השפות והמדעים אינם רק עניין לשעשוע אינטלקטואלי, מותרות של יחידי סגולה. משום שהמסחר והכלכלה בכלל מראים את ההכרח שברכישת שפות ומדעים אלה. הם נעשו נחלת רבים ואי אפשר להילחם בכל המעוניינים בהם. כיוון שכך יש לחשוף את הפן של הקודש שגנוז בהם, להפנות לזה את התפילה כך שהדבר יעשה בצורה ראויה. אָז קָמִים צַדִּיקִים פְּנִימִיִּים לִתְשׁוּעָה, בַּעֲבוֹדָה שֶׁבַּחֲשַׁאי, הצדיקים מתפללים על זה, כי ההיפתחות לשפות ולמדעים עלולים לנתק את האדם מהחיבור לקודש. בעבר לא היה ליהודי הפשוט בעולמו אלא פרשת שבוע, קצת מוסר והלכה, אך כעת יש כל-כך הרבה זמן ועניין במדעים, בשפות ובתרבויות שונות, ויוצא שהקודש נדחק. ואם בשעת חרישה חורשים ובשעת זריעה זורעים, תורה מה תהא עליה? (עי' ברכות לה, ב). אם ילד ילך לבית הספר וילמד מדעים ושפות, מה יהיה על בית הכנסת ובית המדרש, המצוות ולימוד התורה. זו שאלה אמתית וקשה. על כן רבים מהמנהיגים הרוחניים לפני מאתיים שנה התנגדו לכך. לעומתם הרב לא מתנגד לכך, אך אומר שהצדיקים צריכים להתפלל שזה יצליח ולא יכשיל. חלק מעבודת הצדיקים לתשועה מסכנות נעשה בחשאי, בתפילה. התפילה כוללת שני עניינים, האחד – בקשה מאת הבורא להשלים את החסר בעולם, ועניין יותר עמוק – הרצון לעצם הקשר עם אלוהים. על ידי כך אנו מבינים את השורשים העמוקים של כל החכמות והלשונות. כי כל לשון היא ביטוי לצורך, לשאיפה ולגעגוע, וכל חכמה מבין החכמות היא הרצון להכיר ולהשיג את המבוקש, הן הנצרך והן הנשאף.
וּבִגְדֻלַּת נֶפֶשׁ חַיָּה יְחִידָה, בכל המדרגות הרוחניות של הצדיק הוא צריך להושיע מהסכנה, לא רק בגדולת הגוף וההנהגה. הוא צריך להיעזר בחלקים העליונים של נשמתו – ה'חיה' וה'יחידה' המשיקים לשורשים של ההוויה כולה. בָּאִים וּפוֹתְחִים אֶת הַצִּנּוֹרוֹת הַסְּתוּמִים, הצדיקים פותחים את הצינורות שנסתמו, את הצמצום שנעשה לתורה שמלכתחילה ניתנה לעם-ישראל כדי שישאבו ממנה בשורה לכלל האנושות, ובכך הם גורמים לָשׂוּם סוֹד ד' בְּלִמּוּדָיו, מלבד ריבוי הדעת והרווחה שעל ידי המדעים, המועילים וודאי לאנושות, מונחת בהם המגמה האלוהית העמוקה של רווחה נפשית, רוחנית ונשמתית, שדבר ה' יחדור עד אפסי ארץ. את פעולת לימוד השפות והמדעים כדי להפיץ את בשורת התורה לאנושות הרב מכנה סוֹד ד', כי זה לא יוצא במישרין מהקודש. כל סוגי השיטות הפילוסופיות לא יצאו מבית המדרש, כל זה קורה במציאות כאילו בלי קשר לתורה. לכן זהו סוד, כיצד ישנה השראת שכינה בדברים אלו. סוד זה מבואר יותר בדברים שיוצרים בפועל תיקון בעולם, שמיטיבים עם האדם: וְלִמּוּדֵי ד' הֵם כָּל מַה שֶּׁבָּעוֹלָם, וּבְיִחוּד כָּל מַה שֶּׁיֵּשׁ בּוֹ מִשּׁוּם תִּקּוּנֵי הָעוֹלָם, כל סוג של מדע הוא לִמּוּדֵי ד', אין דבר במציאות שאינו מלימודי ה', כי לכל דבר יש רבדים שונים של הבנה ולימוד. וזה מתגלה בפועל בדברים שמביאים לתיקון העולם, ליותר רווחה ובריאות, צדק ויושר.
דבר נוסף הצדיקים עושים – וּמְעוֹרְרִים הֵם אֶת הַקֹּדֶשׁ שֶׁבְּכָל לָשׁוֹן יש להעמיק בלשונות השונים כדי לראות את היסודות של הבנת משמעות השראת השכינה ומגמת העולם, כפי שהם מתבארים לאור מושגי היסוד שבכל תרבות ומאירים אותם. משמעו של מאמר חז"ל "תורה בגוים אל תאמין" (איכה רבה ב, ט) הוא שאין ללמוד את הגותם שטוענת שהיא ניתנה מאת הא-ל כאלטרנטיבה לתורה. אך כל חכמה אחרת, אין לה גבולות. לכן יש להתאמץ לחשוף את עומקיה של השראת השכינה גם במה שנדמה כדבר זר. יש חכמה רבה בבודהיזם למשל, אף שכלל אינה שווה לתורה. הצדיקים עושים זאת דווקא בְּכֹחוֹ שֶׁל יוֹסֵף, יוסף חשף את אחת התכונות המפורסמות של היהודים בגלות – להיות יועץ ושר שמועיל לכל העולם כולו, כי הוא מסוגל להתחבר לאופי של כל לשון ואומה ולהושיע אותה לפי דרכה.[218] אפשר היה לטעון כנגד הפתרון הכלכלי של יוסף, מדוע שפרעה יקבל את כל התבואה, וכי דמו סמוק יותר מדמם של האיכרים הפשוטים? שיתחלקו שווה בשווה בתבואה! אולם יוסף ידע שבמצרים זה לא היה עובד. עלול להיווצר הרושם שיוסף נהג שלא במוסריות כאשר שיעבד את כל אזרחי מצרים, אך בהתאם לאופי של המדינה המצרית זה היה מתאים ונכון. יוסף הצליח לייעל את זה כך שהועיל לכולם, דווקא בזכות שהעמיק את השעבוד הוא הציל ממכת הרעב. כך היהודים בכל מקום נהגו לפי האופי המקומי וכך יכלו לתת עצות טובות.
כוחו של יוסף הוא שֶׁכָּלַל הַכֹּל בָּאוֹת ה' שֶׁבּוֹ נִבְרָא הָעוֹלָם־הַזֶּה שֶׁנִּתְוַסֵּף עַל שְׁמוֹ, תוספת איננה שינוי מהותי, אלא ריבוי של הנתון כבר. זו דרגתו של יוסף. העולם הזה בדרך כלל מתנהג באופן כזה של התווספות, התפתחות טבעית. לעתים ישנן גם מהפכות מהותיות בהן השינויים כאילו לא קשורים למצבים הקודמים. בזה מיוחד יהודה, שהוא משנה את המציאות באופן מהותי. משיח בן יוסף מחזק את המנהג, את התיאום והסדר, ואילו משיח בן דוד משנה הכל. דוד שינה ויצר מלכות אחרת, בנה עיר אחרת ומקדש קבוע, משום שייעול לפי המצב הקודם לא הספיק. משיח בן יוסף קודם למשיח בן דוד, מפני ששינוי מהפכני שלא יוצר נזקים חייב בסיס איתן, ומשיח בן דוד צריך לשנות באופן מהפכני דווקא מתוך מציאות טובה. כאשר משנים מציאות מקולקלת באופן מהפכני, עושים זאת מתוך יאוש, כי ישנה פחות הבנה של מהות עוצמת החידוש. יש עולֶה שמגיע ארצה כי היה לו רע בארץ מוצאו, זהו שינוי מתוך הכרח ולא רצון. אך הראוי ביותר הוא שאדם יבוא לא מפני ששם רע, אלא מהסיבות החיוביות. זהו ההבדל בין אדם שרץ למקום לזה שברח ממקום. מדינת ישראל צריכה להיות מסודרת ומצוינת, והשינוי צריך לבוא מתוך בקשת הקודש, לא מפני שההווה רע.
יוסף מדגיש לפרעה שאלוהים מדבר עמו, זהו הקודש שבכל לשון, וּבְכֹחוֹ שֶׁל הַדִּבּוּר שֶׁבְּסִינַי שֶׁבָּא לְהַרְבּוֹת אוֹר גָּדוֹל יוֹתֵר וְיוֹתֵר מִזֶּה, כאן יש נבואה לכלל העולם על ידי עם שלם: "ד' אֱלוֹהִים יִתֶּן אֹמֶר הַמְבַשְּׂרוֹת צָבָא רָב" באומר זה יש בשורת צבא רב – שֶׁנֶּחֱלַק כָּל דִּבּוּר לְשִׁבְעִים לָשׁוֹן, לא רק שבעים תרגומים טכניים. לכן ישנם שבעים פנים לתורה, כי בכל לשון יש פן מסוים אחר שמתבאר.
וְכֵן בֵּאֵר מֹשֶׁה אֶת הַתּוֹרָה הֵיטֵב, וכי בדרך כלל משה היה מתרשל? וְהֵיטֵב זֶה הַיְנוּ שֶׁמָּצָא עֵרֶךְ הַטּוֹב הָאֲמִתִּי שֶׁבְּכָל לָשׁוֹן, ההיטב הוא הטבה. כל הבנה היא הטבה נוספת על פני המשמעות הראשונה שנאמרה. הַכֹּחַ הַמַּאֲצִילוֹ בְּהוֹד קֹדֶשׁ, הלשון משתלשלת, השפה שנאמרת מואצלת בהוד קודש, בהארה של קודש פנימי, עצמי לאותה תרבות. וְאָז הוֹלֶכֶת הַשָּׂפָה וּמִתְבָּרֶרֶת, זהו תהליך של התבררות השפה. האדם בדרגת מדבר: מחד, השפות הן כלי תקשורת, מאידך ריבוי שפות הוא מכשול בין האנשים הגורם לפירוד בין אנשים. פעמים רבות הקצר שיש בין אנשים הוא קצר של שפה. וכשהולכת ומתבררת השפה, כאשר היא נלמדת ונעשית יותר מובנת, יותר קל לתקשר בין אנשים באופן נכון. בדור הפלגה התודעה האנושית הייתה בוסרית וממילא האחדות הייתה טכנית מדי, כדברי חז"ל ש"כנוס לרשעים רע להן ורע לעולם" (משנה סנהדרין ח, ה), כי הם מחזקים זה את זה – כיוון שהתודעה האנושית הייתה בוסרית, היה טוב יותר שלא יבינו זה את זה, עד שכל עם יתפתח במקומו. וְשָׂפָה בְּרוּרָה הוֹלֶכֶת וּמִתְהַפֶּכֶת אֶל כָּל הָעַמִּים לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ד'. אין צורך בהתאחדות כל השפות לשפה אחת, משום שהשפה העיקרית אינה רק סט צלילים, ניתן להכיר בייחודיות שפתו של כל אחד ולנצל שוני זה לטובת כל הצדדים. שֵׁם זה ביטוי לשפה. אדם הראשון נצטווה לקרוא שמות לבעלי החיים, ובכך לצקת להם משמעות, שֵׁם ד' זו המשמעות הנשגבה ביותר, בה האדם כבר לא מאותגר מהמציאות מתוך הכרח, אלא פונה לקשר עם ה'.
בתחילה הרב דיבר על חכמות ולשונות בהקשר לאהבת המלאכה. לאחר מכן, בהקשר לעבודתם של צדיקים שצריכים לברר את השורש הקדוש של כל לשון וחכמה, ואת היסודות של הרצון להתבטא ולדעת על ידי התפילה. כעת הרב עובר למדרגה מקבילה, השייכת לכלל ישראל בארצו: הצדיקים הם האנשים שריכזו את כל הכישרון והמאמץ הנפשי לדבוק בקודש, ועל כן בהם מתגלה הקודש. ארץ ישראל נבחרה על ידי הקב"ה שיופיע בה הקודש, שתשרה בה שכינה בגלוי, כשם שבחר בישראל. בשאר ארצות ישנה 'טומאת ארץ העמים' (עי' גיטין ז, ב) המסתירה את הרצון האלוהי שמקיים אותן. כשם שישנה השראת שכינה בגלוי אצל הצדיקים המגלים את הקודש בעבודתם, כך ביחס לארצות השונות שורה שכינה דווקא בארץ ישראל, ארץ הקודש, ולכן כָל הַמְּלָאכוֹת יָאִירוּ בְּאוֹר הַחַיִּים עַל־יְדֵי מְלֶאכֶת הַקֹּדֶשׁ, כלומר – המלאכות שנעשות בארץ הקודש, שהן מלאכת הקודש, יאירו את המלאכות כולן.
כעת הרב מפרט: וְכָל מַה שֶּׁמִּתְוַסְּפוֹת מְלָאכוֹת וַעֲבוֹדוֹת גַּשְׁמִיּוֹת בְּאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל, תֵּצֵא עַל־יְדֵי יִשְׂרָאֵל בִּיסוֹדָהּ הַמְּלָאכָה וְהָעֲבוֹדָה מִשִּׁפְלוּתָהּ הַמְּאָרְרָה, ארץ ישראל משפיעה על כל שאר הארצות. כמובן, השפעה זו לא חלה אלא כאשר יעבדו בה ישראל, שגם הם אלה שנבחרו לגלות את הקודש ולהם ניתנה הארץ לנחלה. על כן עבודה גשמית בארץ ישראל היא מלאכת קודש, ועל ידה תצא המלאכה מִשִּׁפְלוּתָהּ הַמְּאָרְרָה. כאשר אדם נצרך למלאכה רק כדי לקיים את עצמו זו שפלות. הוא עבד למלאכתו, משפיל את צלם אלוהים שבו, כמו פושט יד לפני הטבע שמקווה שהטבע יענה למאמציו ויפיק את צרכיו. פעמים רבות אדם מוותר על שאיפות נשגבות למען פרנסתו, מחוסר ברירה.[219] לכן הרב אומר שהמלאכה תצא משפלותה עַל־יְדֵי יִשְׂרָאֵל בִּיסוֹדָהּ צדיק מזוהה עם ספירת 'יסוד':[220] מה שבארץ ישראל נעשה מתוך אותה כוונה, אותו הכרח, ונותן אותם פירות – הוא גם קידוש ה'. מכיוון שזה גם קידוש ה', הברכה שרויה. אנו רואים בעינינו כיצד ארץ ישראל נותנת פירותיה בעין יפה, כי היא מצפה לבניה, ולא רק נענית לחיזורים ופשיטת היד המשפילה של הגויים שהיו פה בזמן הגלות (עי' סנהדרין צח, א). מארץ ציה ומדבר, ביצות וקדחת, ארץ ישראל נעשתה בזמן קצר של דורות אחדים לאחת הפנינות בעולם, מכל הבחינות. עם ישראל משגשג בה, ביכולותיו, כוחו וריבויו. אם כן, גם אם המלאכה מתחילה מהכרח הפרנסה, היא יוצאת מהשפלות המאררה והופכת להיות התשתית המיטיבה עם האדם ומאפשרת לו להיות צלם אלוהים, ולא עבד. זה תהליך ארוך, שזו מגמתו.
וְכָל מַה שֶּׁתִּגְדַּל הַשְׁפָּעַת לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ בָּעוֹלָם, השפעת לשון הקודש בעולם יכולה להיות בדרכים שונות: השפעה ראשונה, שאנו יכולים ללמוד כבר מימי קדם, זו התפרסמות כתבי הקודש ותרגומם לשפות אחרות. בנוסף לכך היה גם המאמץ של אנשים ממקומות אחרים ללמוד את לשון הקודש, כדי להבין את כתבי הקודש שחשובים גם להם. יהודים שעלו ארצה מעשרות ארצות למדו את לשון הקודש, הביאו אליה את שפתם, והביאו את לשון הקודש לשפות זרות. זו השפעת לשון הקודש בעולם במובן הישיר. וְכָל מַה שֶּׁיַּעֲלֶה כֹּחַ הַתּוֹרָה וְהַתְּפִלָּה הַטְּהוֹרָה, ככל שיתבלט היסוד הרוחני והאמוני של לשון הקודש. העברית היא לשון הקודש, משום שיש בה השראת שכינה. כח התורה והתפילה הטהורה נובע מתוך לשון הקודש, אף שהן יכולות להיאמר בכל לשון (משנה סוטה ז, א). הַמְאַמֶּצֶת לְהַרְחִיב אֶת אוֹר הָאֲצִילוּת הָאֱלוֹהִית בָּעוֹלָם, כלומר, את החכמה והמוסר שממקור הקודש – התורה ודברי חז"ל, שמתחילים להיות מובנים גם לאומות העולם, ומאצילים עליהם את הקשר לקדושה. כיוון שעוד יש יהודים בחוץ לארץ, מתרגמים למענם ספרי קודש רבים, סידורים, ברכות, ספרי הלכה והגות. בנוסף, אנשים מדתות שונות בעולם משתוקקים להבין את המקורות היהודיים הקדושים. כמה שזה מפליא, התנ"ך הוא הספר הנמכר בעולם, למרות שיש יותר מוסלמים מנוצרים. התנ"ך מרתק, גם בקרב המקבלים אותו כקדוש, וגם בקרב אלה המקבלים אותו כאחת היצירות רבות ההשראה ביותר. לְבָרְרָהּ וּלְהוֹדִיעַ לִבְנֵי־אָדָם הֲדַר כְּבוֹדָהּ בְּכָל דַּרְכֵי הוֹדָעָה וּבְכָל דַּרְכֵי בֵּרוּר וְהַסְבָּרָה, לשון הקודש הופכת להיות המקור שגם אם רק מתרגמים אותו, ואפילו אם לא מבינים את חלקו, התרגום מברר ומודיע ויוצר כבוד והדר לגילויי הקודש דרך לשון הקודש. כיום זה בממדים בלתי רגילים לעומת מה שהיה בעבר. במיוחד על ידי הימצאותו של עם ישראל בארץ ישראל, שזו עובדה ההופכת להיות אחת העובדות המרכזיות בהוויה האנושית בכללותה בעולם כולו, המרתקת אל העם והארץ מיליארדי בני אדם, לטוב ולמוטב. אם כן, ככל שהלשון תהיה יותר מבוררת ומודעת באופן רוחני ותרבותי – כֵּן יוֹסִיף הָאוֹר לְהִגָּלוֹת עַל כָּל שָׂפָה וְלָשׁוֹן וְעַל כָּל חָכְמָה וּמַדָּע, וְקַל וָחֹמֶר שֶׁיָּחוּל אוֹר ד' עַל כָּל דְּבָרִים שֶׁבְּטַעַם, בְּיֹפִי וּבְשִׁירָה, בַּהֲלִיכוֹת דֶּרֶךְ אֶרֶץ וּבְאָרְחוֹת הַנִּימוּס, עידון ההתנהגות האנושית וַאֲפִלּוּ בְּקִשּׁוּטִים וְהִדּוּרִים וְאָפְנֵי הַהַנְהָגוֹת וְהַנִּימוּסִים הַיּוֹתֵר מוֹדֶרְנִים, כַּמּוּבָן הַמֻּבְחָרִים וְהָעֲדִינִים שֶׁבָּהֶם, הרב מדבר על אותם ענייני תרבות, קונצרטים ומוזיאונים, שאינם הכרח, אך בהשקעה בהם המדינה מפתחת את רוח אזרחיה. השפעה מתמשכת זו, המגמה של התבררות לשון הקודש, המלאכה והחכמה, הכל הוא כדי שבתרבות אנושית לגווניה, גם היותר מודרנית,[221] וּבְכֻלָּם יָחֵל אוֹר ד' לְפַעֵם.
המשפט האחרון הוא הסיכום של תהליך ההשפעה מהקודש על החול: וְהָרַעְיוֹן הַמְקַשֵּׁר אֶת הַכֹּל אֶל הַטּוֹב וְהַיֹּשֶׁר, אֶל הָעֵדֶן וַאֲצִילוּת הָרוּחַ, אֶל אַהֲבַת הָעֲבוֹדָה בַּהֲדַר הַבִּטָּחוֹן הָאֱלוֹהִי, אהבה ולא הכרח ההשתעבדות לעבודה, כאשר מעבדות משפילה היא הופכת לעבודת קודש, וְהָאַהֲבָה הָעֶלְיוֹנָה הַמַּשְׁפִּיעָה אוֹר וְחַיִּים בְּכָל נְשָׁמָה, אהבת הבורא שאינה רק יוצרת את הנשמות אלא ממשיכה ומשפיעה אור וחיים בכל נשמה יִגָּלֶה וְיֵרָאֶה בְּכָל הָעֲנָפִים הָרְחוֹקִים הַלָּלוּ, רעיון קישור הכל לטוב ולישר יִגלה ויֵראה בכל התחומים הנראים שפלים. וְחַיֵּי עוֹלָם וְחַיֵּי שָׁעָה יִתְקַשְּׁרוּ בְּחוֹבֶרֶת אַמִּיצָה, יְקַבְּלוּ דֵּין מִן דֵּין, הנצחיות והרגע יקבלו זה מזה וְיָאִירוּ כָּל הַפְּרָטִים כֻּלָּם בְּאוֹר הַכְּלָל, הנצח יאיר בכל שעה, כשם שהיופי מאיר בכל זווית של היהלום המלוטש.
וְכָל הַהוֹפָעוֹת הַמַּעֲשִׂיּוֹת וְהַשִּׂכְלִיּוֹת שֶׁבָּעוֹלָם – מֵאוֹרָהּ הָעֶלְיוֹן שֶׁל אוֹר תּוֹרָה אֲשֶׁר הֵאִיר אַב הֲמוֹן גּוֹיִם אֵיתָן הָאֶזְרָחִי, שֶׁהֵעִיר מִמִּזְרָח צֶדֶק,[222] יש תורה מפורטת שקיבלנו בסיני, ויש תורה של אברהם אבינו שכליותיו למדוהו, תורה המוטמעת בטבע, תורה של טוב ויושר. בני נוח אינם צריכים אלא שבע מצוות, הנובעות מטבע האדם, שלא כמו ישראל שצריכים תרי"ג מצוות בהתאם לאופיים המיוחד. אור זה של התורה יִקְרָאֵהוּ לְרַגְלוֹ, לרגל ההופעה. אותה הקריאה כאן, משמעותה – להוליך, להניע את התרבות האנושית כולה בכיוון זה: "וְהִנֵּה כְּבוֹד אֱלוֹהֵי יִשְׂרָאֵל בָּא, מִדֶּרֶךְ הַקָּדִים, וְקוֹלוֹ כְּקוֹל מַיִם רַבִּים, וְהָאָרֶץ הֵאִירָה מִכְּבֹדוֹ" (יחזקאל מג, ב).
וַאֲפִלּוּ הַתְּכָנִים הַיּוֹתֵר נְפוּלִים יִתְרוֹמְמוּ וְיִתְקַדְּשׁוּ, בתחילה כבוד ה' מופיע רק בכלים שראויים לכבוד, ולאחר מכן אף בתופעות הנפולות, גם שם יתבררו אותם שרשי הקודש, כוחות החיים. גם כאשר מדובר בדברים שנראים לנו כנחותים, גם שם יש כוחות חיים, רק פראיים יותר שמופיעים באופן לא עדין. אין תופעה שאין בה שורש של קודש. "וּמַעְיָן מִבֵּית ד' יֵצֵא וְהִשְׁקָה אֶת נַחַל הַשִּׁטִּים" (יואל ד, יח). אף בנחל השיטים –השיטים נמצאים במקום הכי נמוך. נחל השטים הוא מין אפיק שבינתיים הוא נפול, נמוך מפני הקרקע. אך כשיצא מעיין מבית ה', כשיצאו כוחות הקדושה כראוי, אז ישקו הם את נחל השטים, את כוחות החיים הפראיים והשפלים ביותר שאנו בושים בהם, כי גם בהם יש כוחות חיים. נכון שאפשר להשתמש בכוחות אלו באופן לא נכון, אולם כוחות אלו כשלעצמם אינם דבר שאנו מתייחסים אליו כרע במהותו. לכן הוא רק צריך את השקייתו של המעיין היוצא מבית ה', את תהליך ההתחיות של הקודש עליו הרב מדבר בפרק זה. כאשר ישראל חוזרים לארצם מעיין זה נחשף יותר ויותר, וממנו נמשכים כוחות חיים לכלל ההוויה – מחכמות ולשונות ודרך ארץ, עד לכל תופעות הרוח והחומר.
