פרק יד

התורה מציגה פעמיים את סיפורו של אליעזר עבד אברהם המגיע ללבן. לעומת זאת, הלכות שונות שנוגעות לאיסורי תורה נלמדות מתוך רמז, לפעמים ב'בנין אב' או ב'גזרה שווה' – בכללים שהתורה נדרשת בהם.[193] מכאן הסיקו חז"ל: "אמר רבי אחא: יפה שיחתן של עבדי בתי אבות מתורתן של בנים" (בראשית רבה נח, ח). שתי השוואות יש בדברי חז"ל אלו – גם עבדי אבות לעומת בנים, וגם שיחה לעומת תורה. המונח 'תורה' הוא נעלה, מחייב, יש לדקדק בו. שיחה לעומת זאת, היא דבר שהולך לו מעצמו, נוח, לא מחייב. בפרק זה הרב מסביר מדוע עדיפה שיחת עבדי האבות מתורת הבנים: שָׂרִיד קָטָן מִדָּבָר גָּדוֹל הוּא יָקָר וּמְעֻלֶּה מִדָּבָר קָטָן שָׁלֵם. כמובן שגם לכלל זה ישנם יוצאים מן הכלל; מבחינה שימושית למשל, כוס חרס פשוטה, שלמה, מועילה יותר מתחתית כוס כסף ששווה הון עתק. אך בעניין הציור האידאלי של המציאות, הגאולה, הכלל הזה חל. אפילו שריד קטן של עניין נשגב מסמן מה יכול וראוי להיות העולם, גם כשהעולם נוח מבחינה שימושית. השריד הקטן מַכְוין מהו האופק, מהי מגמת ההתפתחות.

נִיצוֹץ אֶחָד מֵאוֹר חַיֵּי הָאָבוֹת, מִקְּדֻשָּׁתָם וּגְבוּרַת אֱלוֹהִים הָעֶלְיוֹנָה שֶׁבִּגְדֻלָּתָם, הרב מסמן שתי תכונות עיקריות בחיי האבות. האחת – קדוּשה; הקדוש הוא נבדל,[194] פרוש מהמציאות הפשוטה ומייחד את עצמו לקרבת אלוהים. האבות הצליחו לבדל את עצמם מהחברה למען מטרות טובות, גם כשהיו בודדים בכך.[195] השאלה המכוננת בחיי האבות לא הייתה כיצד יסתדרו מבחינה חומרית, מה יאכלו ואיך יחיו בנוחות עם משפחותיהם. שאלות אלה לא נעדרו מחייהם, אך הן היו משנִיות. מה שהעסיק את מחשבתם של האבות היה החיפוש מיהו "בעל הבירה" כלשון חז"ל,[196] הבירור מה היחס בין הבורא לבריאה והמשמעות שיחס זה נותן לכל שאר השאלות שבחיי היום-יום. שאלות אלה תקבלנה את משמעותן ומשקלן על ידי ההתייחסות לשאלה המכוננת, מחוללת כל.[197] זוהי הקדושה העצמית של האבות. ממילא הם נתבעים לצאת ממקומם וללכת אחר צו אלוהים שהוא גם צו מצפונם – כליותיהם שנעשו להם כשני רבנים (ילקו"ש תהלים צ).

התכונה השנייה שהייתה לאבות, אותה הרב מציין, היא גבורת אלוהים. כל אחד מהם הגיע לסוג של גדולה בעיני הבריות. יכול להיות אדם מורם מעם בגלל עושרו או פקחותו, אולם האבות היו כך בגלל תפיסת המושג האלוהי שהייתה להם. כפי שאמרו בני חת על אברהם אבינו – "נְשִׂיא אֱלוֹהִים אַתָּה בְּתוֹכֵנוּ" (בראשית כג, ו), הדבר שאפיין אותם בעיקר היה שהם רוממו את המושג האלוהי, וזה מה שהקנה להם את מעמדם הרם. מתוך כך הם היו גם עשירים ובעל מעמד חברתי. כל מה שהיה לאבות – רכושם, מעמדם, שלטונם, לא סתר את קרבת ה' שלהם, אלא אדרבא – היה כלי להופעת האמונה. לכן הרב מוסיף שגבורה זו הייתה בִּגְדֻלָּתָם; ישנן תפיסות דתיות שעל פיהן אפשר להעמיד את גבורת אלוהים רק על ידי שפלותו של המאמין, לגאול את נפשו רק על ידי וויתור על העולם. אז באמת העושר החומרי הוא רק מכשול. בתפיסות אלה, אם האדם חזק, עשיר ושמח, הוא לא יכול להגיע לקרבת אלוהים. אך לא כך היה אצל האבות – הם לא וויתרו על רכושם הרב, השלטון והמשפחה שגידלו, ודווקא כך הגיעו לקרבת אלוהים. גדולתם האישית הייתה חשובה להם דווקא מפני שהם ראו את יעודם בגאולת העולם, לא בפרישה ממנו. אצל האבות התקיימו שני הממדים: מצד אחד הייתה להם נכונות לצמצום וחיי דלות אם צריך, מה שהתבטא בתקופות הנדודים שהיו להם, ההישמעות לצו האלוהי, ומצד שני הייתה לאבות נכונות לעושר וגדולה, לגבורה ואף לוויכוח (בראשית יח, כג-לג), והכל מתוך קרבת אלוהים.

אותו הניצוץ מחיי האבות, קורותיהם המופלאות והערכים שלאורם חיו: הַהוֹלֵךְ וָאוֹר בְּאַחֲרִית הַיָּמִים לְהָשִׁיב לִתְחִיַּת עוֹלָמִים אֶת יִשְׂרָאֵל, וְעִמּוֹ יַחַד אֶת הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, עַל־פִּי סֵדֶר וְהַדְרָגָה. בשנות הגלות היו יהודים רבים שניסו לתקן את העולם כולו, אך תוך התעלמות מיהדותם, מעם ישראל. הרב אומר כאן שגאולת ישראל קודמת לגאולת העולם. זה לא שרירותי, רק בסדר זה אפשר יהיה לגאול את העולם. כאשר היהודים יֵצאו משעבודם זו תהיה המדרגה הראשונה של הגאולה, ורק אז, כאשר מעמדם הכללי יהיה כמעמדם של העמים האחרים, תוכל להתממש הגאולה בשלמותה.

הוּא נַעֲלֶה וְנִשְׂגָּב מִכָּל הַקְּדֻשָּׁה הַגְּלוּיָה שֶׁבַּתֹּכֶן שֶׁל אֱמוּנָה וְיִרְאָה, תּוֹרָה וּמִצְוָה, שֶׁל הַהֶמְשֵׁךְ הַמֻּעְתָּק מִסְּפִיחֵי סְפִיחִים שֶׁל בָּנִים. הבנים הם ההמשך הישיר של האבות – הדורות שבהם עוד הייתה השגחה אלוהית גלויה, כאשר עוד הייתה נבואה, ואף לאחר שפסקה הנבואה, על ידי החכמה שהחליפה אותה והסמיכה שעברה מדור לדור. אולם משפסקה הסמיכה נותרו רק ספיחים. ספיחים אלה צמחים שגדלו מעצמם, החקלאי לא זרע אותם באדמה באופן מכוון כדי שיצמחו. במקרה התפזרו כמה זרעים ומכך צמחו הספיחים, המסתפחים לשדה שנזרע במכוון. כך הוא המצב של ההנהגה הרוחנית ללא הנבואה וללא הסמיכה. כשם שההלכה מגדירה את מעמדם של בתי הדין הרבניים שבגלות כשליחים של בתי הדין שבהם עוד הייתה סמיכה (עי' גיטין פח, ב). בשביל להיות דיין צריך הסמכה, צריך להיות ראוי להשראת השכינה, ואילו השליח רק צריך להיות אדם נאמן וישר שיעביר את הכרעת הדין כפי שהיא. זהו מעמד הקדושה הגלויה שבדורות אלה, לאחר שפסקה הסמיכה: הקדושה המסותרת בעינה עומדת, והקדושה הגלויה היא כמו העטיפה שעוטפים בה את מה שהשליח מביא. כיוון שהתוכן הפנימי חשוב, העטיפה צריכה להיות נאה ומכובדת, השליח צריך להקפיד להביא את כל התוכן בדיוק כפי שנמסר לו, ובדיוק למי שצריך למסור לו, אבל כל זה בטל לגמרי לעומת התוכן הפנימי. מה שמעניין את מי שעוטף את הספר הם הממדים הפיזיים של הספר, המשקל שלו וזוויותיו. לכן למרות חשיבותה הרבה של השליחות, היא כלל לא מבטאת את התוכן הפנימי. הקדושה הגלויה, הנמשל, היא סוגי הפרשנות וההבנות השונות שעוטפות את התוכן המסור מימי קדם. ממילא נוצר פער שהולך וגדל במשך הדורות בין התוכן הפנימי שבולט בחיי אבות, שם הערכים והמגמות הם העיקר, לבין תורתם של בנים ועל אחת כמה וכמה תורתם של ספיחי הספיחים של הבנים, שבה עיקר שימת הלב היא לפרטי הפרטים הקטנים. יש ערך רב לשימור ולדיוק, לכל הפרמטרים הטכניים, כי באופן אחר אי אפשר למסור את התורה מדור לדור. אך זה רק אמצעי, ואין לשכוח את העניין העיקרי שבתורה – שתהיה כתובה על לוח ליבו של אדם, כפי שיהיה בעתיד לבוא: "וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת אָחִיו לֵאמֹר דְּעוּ אֶת ה' כִּי כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם" (ירמיהו לא, לג). תקופה זו מתייחדת בכך שאנו סוף-סוף רוצים לעמוד על תוכן המסורת, על המטרה. דורות על גבי דורות טיפחו את האמצעים במסירות רבה, ואנו מוקירים זאת הוקרה עצומה, אך החוצפה שמתרבה בדורנו, חיפוש הפשר והמשמעות, הכל מכוון למטרה זו.[198] חיי אבות מסמלים את המטרה בהתממשותה בחייהם עצמם, זה הדבר הנעלה בהם.

"יָפָה שִׂיחָתָן שֶׁל עַבְדֵי אָבוֹת כלומר, סיפור חייהם של האבות, יוֹתֵר מִתּוֹרָתָן שֶׁל בָּנִים". משום שחיי האבות הם היסוד לתורה כולה. אי אפשר להבין את התורה, על כל מצוותיה ופרטיה, אם לא מבינים את היסודות של מה שקדם לה, את מה שהכשיר את העולם לקבלתה. כדברי חז"ל – "תנא דבי אליהו ששת אלפים שנה הוי עלמא: שני אלפים תוהו, שני אלפים תורה, שני אלפים ימות המשיח" (סנהדרין צז, ב) התורה אינה התכלית הסופית של העולם, היא רק מכשירה אותו לימות המשיח. האבות לא הסתפקו בפרק זה של קיום העולם, הם רצו את התורה כדי לגאול את העולם. לכן שיחה זו יותר חשובה מהרבה דינים, כי זהו החזון.

וְשִׂיחָה זוֹ הִיא מְחַיָּה דּוֹר אַחֲרוֹן השיחה מוסיפה את הפן האישיותי, גואלת את האדם ואת העם כקבוצה מן הסתמיות הסטטיסטית, שיש רק מספר חובות ומספר זכויות המוגדרות מראש. בכך השיחה מחזירה לדור האחרון את התוקף של התוכן העצמי, את המשקל והערך של תנועת הנפש שאותן יש לחפש בתורה. יש משמעות להבקיע רק את הצד המשפטי המכליל ולמצוא בו את הערכים והמגמות הקרובות לכל אדם כאדם, בתנועת הרוח הפנימית. בְּאַהֲבָה מְסֻתֶּרֶת, בדור האחרון הסמוך לגאולה האהבה מסותרת, כי היא מגיעה בצורה של מהפכנות נגד האמונה והמסורת, בבוז ומשטמה לקודש הגלוי שעליו יהודים מסרו את נפשם במשך דורות, אך יש לה מקור עליון – תכונת הנפש של האבות. הבנים המתחצפים, המהפכנים, הם צאצאיהם של אותם האבות שיצרו מהפכנות זו נגד העולם האלילי שבו הם חיו.[199] בָּהּ מִתְגַּלֶּה הַתֹּכֶן הַכַּבִּיר שֶׁל "זוֹכֵר חַסְדֵי אָבוֹת וּמֵבִיא גּוֹאֵל לִבְנֵי בְנֵיהֶם" האבות חיו בתקופה שקודם נתינת התורה, המכוּנה 'תוהו'; הבנים בתקופה שלאחר נתינת התורה, המכונה 'תורה'; ובנוסף לבנים ולתורתם, יש את בני בניהם, הנכדים שבאים אחרי תורתם של בנים – זוהי תקופתנו, המכונה 'משיח' (סנהדרין שם). הבנים ממשיכים את מסורת התורה, אולם חסדי האבות מגיעים לנכדים. לצורך המעבר משנות התורה לשנות המשיח צריך קישור לחסדי האבות, כפי שאנו רואים, שלא מספיקה תורתם של בנים. לכן הגאולה יכולה לבוא רק מחסדי אבות. "לְמַעַן שְׁמוֹ" בכך מתיישמת המגמה האלוהית של גאולת העולם, "בְּאַהֲבָה" זה נעשה מתוך אהבה, למרות שיש בנים שרומסים את תורתו, את הקודש הגלוי, הקב"ה מביא את הגאולה באהבה.

נִדְחִים הֵם הָאוּרִים הַקְּלוּשִׁים, הקדוּשה הגלויה של אמונה ויראה, תורה ומצוות של ספיחי ספיחים, נדחית בדור בני הבנים הסמוך לבוא המשיח, כי היא מורגשת להם כמו "שְׁרַגָּא בְּטֵהֲרָא", נר קטן שאין בו כל צורך באור השמש הגדולה של מהפכנות האבות, של הרצון לגאולת העולם (עי' חולין ס, ב). בעוד החלוצים מוסרים את נפשם על ישוב הארץ, תחיית האומה ובניין עולם טוב יותר, הם רואים את שלומי אמוני ישראל דואגים למצה שמורה ואתרוג מהודר, ובזים לזה. וודאי שיש לדקדק בכל פרטי התורה, אך צריך גם להכיר ביחס הנכון שבין הדברים. הרב מסמיך זאת לדברי חז"ל – "בעקבות משיחא חוצפא יסגא" (משנה סוטה ט, טו): הַחֻצְפָּא מְגָרֶשֶׁת אוֹתָם וּבְתוֹכָהּ רוּחַ ד' נוֹסֶסֶת. אפשר לדרוש את הביטוי "חוצפא יסגא" – החוצפה עצמה תהיה סגיא, תהיה נשגבה, לא מתוך נהנתנות וחמדת היצר השפל, אלא מתוך שאיפה למצב עליון. כמובן שזה מצב מורכב מאוד, מכיוון שמצד אחד גירוש השטחיות, הקטנוניות והדבקות היתרה בדין מבלי לראות את התמונה הכוללת, זה דבר נכון ורוח ה' נוססת בו, כי וודאי שזה מתאים לחזון הגדול שבבריאת העולם. אולם מצד שני, יש להיזהר מאופן הזיכוך, חלילה לחשוב שהקודש הגלוי מנוגד לגמרי לחזון הגדול. לכן תהליך זה קורה בדור מורכב, שהרב מגדיר אותו[200] על פי דברי הזהר: "טוב מלגאו וביש מלבר" – טוב מבפנים ורע מבחוץ. הוא מאוד לא יפה מבחוץ, זו כפירה וחוצפה שיוצרת נזקים איומים, אך יש בכך גם טוב פנימי גדול.

אנו עדים לתהליך גדול, למפנה, ואלה שצריכים להבין את המפנה הזה הם גְּדוֹלֵי קְדוֹשֵׁי עוֹלָם. בכל דור יש יחידי סגולה כאלה, גם בדור של ספיחי ספיחים כשרבים מטפלים רק בצד הטכני של ההלכה, יש יחידי סגולה שנוטים אל התוכן הפנימי, אל חיפוש המשמעות והישועה הכללית. הם יַכִּירוּ אֶת הָרָז בגלל המראה החיצוני הרע של דרישת החזון הגדול, שהוא "ביש מלבר", הטוב הגנוז בו הוא סודי, לא קל לזהות אותו. לכן רק קדושי עולם יודעים לברור ולזהות את הקודש שבתוך הקליפה החיצונית – יַצְדִּיקוּ קֹדֶשׁ. רק את הקודש, ולא את המכלול כולו. הצדקת הקודש אינה סנגוריה פשטנית, אלא עבודת בירור עמוקה, שמבודדת את היסוד הקדוש כדי לבנות עליו את המציאות הבאה. צריך לבדוק כיצד ייבנה החזון הגדול ולא לבעוט בקודש הגלוי. יש לברר מה לתקן, מה להבליט, מהו הדבר שעליו אפשר לבנות מציאות חדשה.

הֵם, בְּתֻמָּתָם הָעֶלְיוֹנָה, יש תום של אנשים פשוטים, תמימות שנובעת מטיפשות חביבה. לעתים זה יפה, אך זה עדיין לא התום העליון. לגדולי קדושי עולם יש תמימות כמו תמימותו של יעקב אבינו, שנקרא "אִישׁ תָּם" (בראשית כה, כז) – "שאינו חריף לרמות"(רש"י). יעקב היה חריף דיו כדי לראות הכל, אך הוא לא השתמש בכך לרמאות, לצורך קיצורי דרך שאינם ישרים. אותם קדושי עולם יְחַבְּרוּ אֶת תּוֹרַת הַבָּנִים לְשִׂיחַת הָאָבוֹת וְעַבְדֵיהֶם, זו הדרך הישרה. לא לבטל את כל הדיוקים והמנהגים, אלא אדרבא, לחבב אותם מתוך ההכרה שבכל אלה יש תוכן שצריך לגלות ולראות כיצד הוא מתחבר לשיחת האבות, למגמות העליונות. חז"ל דורשים על הפסוק "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם" (ויקרא יח, ה) – "ולא שימות בהם" (יומא פה, ב). בתפיסה פשטנית אפשר לדרוש הפוך – "וָחַי בָּהֶם" – רק בהם, ואם לא, שימות. אך לחז"ל יש העדפה ברורה של תוכן מוסרי, של העדפת החיים והטבתם. כמובן שצריך לדעת כיצד לחיות, לא כל סיפוק מיידי או איזה סוג של הנאה הוא אושר. החיים מלמדים דבר זה יפה מאוד. לעתים באמת עדיפה המיתה על פני חיים שפלים של גילוי עריות, שפיכות דמים או עבודה זרה, אך המטרה הראשית היא חיים של יצירה, שמחה וטוב לבב. כך מחברים תורת בנים עם כל פרטי הפרטים שבה, כל העטיפות והדקדוקים הקטנים, עם שיחתם של אבות.

וְתוֹרָה מְעֻטֶּרֶת תורה שיש לה כתרים, עטרה, מגמה וכיוון, בְּכָל הוֹד, ספירת 'הוד' היא מקור נבואתם של הנביאים,[201] ומתוך כך כל סוג של הארה ורוח הקודש. וּבְכָל גְּבוּרָה, שיש בה אומץ, מוסר ודיוק. עשר הספירות שבחכמת הקבלה מתחלקות לשלושה קווים: ימין – חסד, שמאל – דין, ואמצע – רחמים. ספירות 'הוד' ו'גבורה' שייכות לצד הדין, וכעת הרב עובר לצד החסד – בְּכָל חֵן חן זו הארה יותר גלויה מאשר הוד, החן ניכר לעיני המתבונן ואילו ההוד הוא יותר מופשט. וּבְכָל תִּפְאָרָה, ספירת 'תפארת' כוללת את כל ספירות ה'מידות'.[202] תרכובת כזו של 'חסד', 'גבורה', 'תפארת' ו'הוד', לא יכולה להופיע בעטיפה החיצונית של דקדוקי ההלכות כשהם ללא התוכן הנשגב של התורה. תורה זו המאירה את מצבי החיים השונים, תִּתְגַּלֶּה למרות שעכשיו היא עוד גנוזה, בעתיד היא תראה לעין כל, לִהְיוֹת "לַעֲטֶרֶת צְבִי וְלִצְפִירַת תִּפְאָרָה לִשְׁאָר עַמּוֹ" (ישעיהו כח, ה). 'צבי' הוא כינוי לכמה דברים: לעם ישראל, לארץ ישראל וגם לאיזה יופי מיוחד שמתגלה במציאות. התורה תתגלה להיות לכתר עבור עם ישראל בארצו, לאותם הנשארים אחרי הגלות הארוכה, וכך יתגלה יופיים המיוחד. זו תורת הגאולה.

כעת הרב מחזק את אותם אנשים שחוששים שאולי עוד לא הגיע הזמן לשינוי המהפכני במציאות, ואולי תחיית האומה שאנו רואים לעינינו אינה אלא תעתוע דמיון, חזיון שווא: חִזְקוּ אַל תִּירָאוּ! אוֹר מָשִׁיחַ מִתְנוֹצֵץ, גְּאֻלַּת עוֹלָמִים מוֹפִיעָה מִכָּל הַחֲרַכִּים, מֵחֹשֶׁךְ הָרִשְׁעָה וְהַכְּפִירָה הַמְנֻוֶּלֶת, הַבְּזוּיָה וְחִדְלַת אִישִׁים, בכפירה אין אישיות. היא לא מרוממת את מעמד האדם אלא מבזה אותו. הכפירה כביכול יוצאת נגד אלוהים, מכחישה את השגחתו ורצונו, אך למעשה היא יוצאת נגד האדם כי נגד אלוהים אי אפשר להילחם. כמו שילד קטן מנסה לבזות איש דגול שאינו תלוי בדעת הקהל, אך בפועל הוא מתבזה בעצמו. על אחת כמה וכמה אלוהים. כך הכפירה מרוקנת את האדם מכל תוכן, מנוולת את אישיותו.[203] אף על פי כן, אפילו מהדבר הזה – בּוֹא יָבוֹא אוֹר עֶלְיוֹן, כשם שהנפט משמש כיום למקור אנרגיה למכונות ענקיות ומפרנס מדינות שלימות, והוא למעשה חומר אורגני הנראה כמו בוץ מצחין, שנדחס במעבה האדמה במשך מיליוני שנים ונרקב בה. כך מריקבון הכפירה יבוא אור עליון, אֲשֶׁר יַעֲמִיד בַּמֶּרְחָב רַגְלֵי יִשְׂרָאֵל וִירוֹמֵם בְּכָבוֹד קֶרֶן עַם יוֹדְעֵי אֱלוֹהָיו, יָאִיר אוֹר עַל כָּל מַחֲשַׁכִּים וִיעוֹדֵד קַדִּישֵׁי עֶלְיוֹנִים בִּישׁוּעַת אֱמֶת, רַק חַסְדֵי אָבוֹת יִשָּׁאֲרוּ, וְכָל עַנְוֵי לֵב, אֲשֶׁר יֵדְעוּ אֵיךְ לִהְיוֹת בְּעֵינֵיהֶם דַּכָּאִים וְגִבּוֹרִים יַחַד, גם לקבל עול מלכות שמים בענווה ולא לבעוט בקודש הגלוי מדורי דורות, וגם להאיר את התורה כולה באור חדש – אֵלֶּה הֵם אֲשֶׁר יַכִּירוּ אוֹר הַתּוֹרָה הָעֶלְיוֹנָה הַנּוֹבַעַת מִשִּׂיחָתָם שֶׁל עַבְדֵי אָבוֹת, שֶׁהִיא גְּאֻלָּתָם שֶׁל בָּנִים. עד עת הגאולה הייתה רק תורתם של בנים, ללא ממד הגאולה בתורה, מה שגרם לכפירה ולריחוק מהתורה. על ידי חיבור לשיחתם של עבדי האבות, למגמות הגדולות שגנוזות בפרטים הטכניים הקטנים, תורתם של בנים תהיה לגאולתם של בנים, שאינם מסתפקים בתורה, אלא רוצים גאולה.