פרק ז

בעידן המודרני מתחולל משבר רב מערכתי עבור העם היהודי: ישנו מפנה רוחני, סוציולוגי וכלכלי אדיר, התפוררות של כל אופני הקיום וצורות החיים שהיו במשך דורות על גבי דורות והחזיקו את העם היהודי בתוך כל הבעיות והקשיים. הולכת ונמחקת שכבה אדירת ממדים של צורות חיים ומנהגים בעם ישראל, אופני היחסים שבין אדם לחברו, בין אדם לאלוהיו ובין אדם לעצמו. הנפש משתנה. הכוחות השונים שמופיעים בתוך האדם, אצל היחיד ואצל הרבים, אינם מוכרים. בפרק זה הרב מברר שתי שאלות עקרוניות ביחס לאותו המשבר: האחת – מאין יבוא הכח להתגבר על המשבר וההתפוררות של האופי היהודי המוכר מזה שנים, והשנייה – האם החיסרון שבמחיקת החיים הקודמים לא יותר גדול מהיתרון שבחיים החדשים.

לשתי שאלות אלו נִתנו תשובות שונות. ביחס לשאלה הראשונה, מנין יהיה הכח להתמודד ולהמשיך, היו שאמרו שאכן לא יהיה יותר כח והגיע קיצו של העם היהודי. גם כך הוא עתיק מדי, ואף ששרד דברים שעמים אחרים לא יכלו לשרוד, כעת, כיוון שמדובר במשבר רב מערכתי העם לא יוכל להתמודד עמו. במונחים רפואיים זה נקרא 'קריסת מערכות כללית', כל מערכות הגוף מפסיקות לתפקד, כך שאי אפשר עוד לשרוד. אלה שהתייחסו כך למצבו של עם ישראל ראו עצמם כריאליסטים ומפוקחים ביותר. ביחס לשאלה השנייה, האם החיסרון שביציאה ממשבר זה אינו יותר גדול משכרו – ענו אותם אנשים שוודאי שהחיסרון הוא הגדול. במונחים רפואיים זה כמו אדם שלאחר שיצא מתרדמת, 'קומה', אישיותו וכל זיכרונותיו נמחקו. כעת חייו אינם חיים, בלי כל הזיכרונות, כל הניסיון המצטבר, תכונות האישיות, הזיקות והקשרים לכל קרוביו ואוהביו – לא בטוח שכדאי להתעורר מהתרדמת. אחת המסקנות המעשיות של תשובות אלו, הייתה שיש להקדים תרופה למכה, להתבולל לתוך אומות ומדינות אחרות ולהשתלב בהן. ההתבוללות הייתה תכנית ויתור על הקיום הלאומי, התרבותי והרוחני הקודם, מתוך הבנה מסוימת של הנתונים בשטח.

היו שנקטו בעמדה יותר הישרדותית – הם קראו לאחוז בכל האמצעים בצורות החיים הישנות, אפילו אם יהיה בכך ויתור על רוב היהודים. זו הייתה התשובה החרדית הקלאסית. האות המבשר לתשובה זו היה כבר אל מול המשבר הרוחני שהיה במרכז אירופה אל מול הרפורמים, ברעיון הפרדת הקהילות. ויתור על האחריות הכוללת, מתוך תפיסה שאי אפשר להציל את כולם. אם יהיו בודדים שאיכשהו ירצו לחזור הם יתקבלו, אך ככלל העמדה הייתה שיש לברוח בסירת הצלה קטנה מן האנייה הטובעת – רוב העם היהודי שמאבד את מסורתו, ולשמר בקהילה הנפרדת, המצומצמת, את העבר. להחלטה זו היו אופנים וצורות שונות; יוזמי הפרדת הקהילות בגרמניה למשל, ניסו בכל אופן לקחת איזה 'מנוע חשמלי' ממחסן האנייה, בדמות ההשכלה שהתקבלה גם בחלק השמרני של יהדות גרמניה. אך ההלכה הייתה גבול הים, שמי שעובר אותו ימצא את עצמו במים, לא בסירת ההצלה המצומצמת. במקומות אחרים קצת יותר רחוקים ממרכזי התרבות, כמו הונגריה וסלובקיה, הפרדת הקהילות הייתה ללא כל 'מנועים חשמליים', ללא אימוץ של כל השכלה או רעיון חדשני אחר.[110]

על רקע גישות אלו[111] הרב מציב את שיטתו. בתוך מצב המשבר וההתפוררות, קריסת כל המערכות הקודמות, אי-אפשר להסתפק בכלים בהם השתמשה מסורת ישראל עד כה. אמנם כלים אלה הוכיחו את עצמם מאות שנים בכך שאפשרו להתקיים באופן סביר, אך הם מאבדים את יעילותם על רקע המפנה האדיר שמתחולל בעם ישראל. ישנם חן, תמימות וטהרה בתפיסת התורה במובן הנמוך של התפקוד היומיומי, ההתנהלות בתוך המשפחה, בתוך המטבח ועם השכנים – אך תפיסה זו אינה עומדת בפני רוח הסערה החדשה. ולכן הרב אומר שדווקא מִמַּעֲמַקֵּי הַגְּנִיזָה שֶׁל הַנְּשָׁמָה נִקַּח אֶת הָאוֹר אֲשֶׁר יְחַיֶּה אֶת הָעָם כֻּלּוֹ, לְהַעֲמִידוֹ עַל רַגְלָיו. אותה קרבת אלוהים הראשונית שהייתה בבריאת העולם, וביותר מזה בשגב המזעזע של מעמד הר סיני שנועד להשלים את מעשה הבריאה. לא ניתן לחשוב שמעמד הר סיני נועד כדי לארגן בית כנסת בעיירה נידחת בפולין שיתמנו בו גבאים או חזנים טובים ככל שיהיו. חז"ל מתארים כיצד כל העולם כולו הזדעזע במעמד הר סיני,[112] וזה מלמד שיש לו משמעות אוניברסלית, של תיקון כלל ההוויה. קרבת אלוהים זו נגנזה בהמשך הדורות, כאשר צרכי החיים וקשיי ההישרדות מיעטו והשכיחו את עוצמת הקרבה. כמובן שגם באותה הישרדות של המסגרות הקטֵנות והולכות הייתה גם גבורה גדולה ומסירות נפש שראויים להערצה, אך זה לא משתווה לעוצמה של מעמד הר סיני ולא מספק אל מול המפנה האדיר שבעידן החדש.

כֹּחַ הַחַיִּים הוֹלֵךְ הוּא וּמִתְגַּבֵּר, משבר העידן המודרני לא גרם להחלשה בעם ישראל, אלא אדרבא, היהודים פורצים למרכז הזירה העולמית במדע, בתרבות ובפוליטיקה והופכים עולמות. המסגרות שאותן מציעה המסורת היהודית העתיקה אינן מספיקות לכח אדירים זה ולכן הוּא פּוֹרֵץ לוֹ אֶת נְתִיבוֹתָיו, מפורר את כל החומות הקודמות, אֲבָל אָנוּ צְרִיכִים לַחֲקֹר אֶת תָּכְנִית רוּחוֹ. כלומר, את התוכן של הרוח, מהיכן הוא נובע ומה מגמתו, ולא להתעלם ממנו או לראותו כתקלה חולפת.

הַשְּׁאִיפָה לְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ עֶלְיוֹן, ישנה רוח הקודש הרגילה, המוכרת, זו שמתגלה בתורה ובתפילה, במצוות ובאנשי המעלה. אך הרב מציין שהשאיפה היא לרוח הקודש עליון, לא המוכרת והרגילה, כפי שקודש-הקודשים עליון מהקודש. מתואר בתלמוד שכאשר ביטלו את יצר העבודה-זרה יצאה מקודש-הקודשים להבה של אש בדמות גור אריות (יומא סט, ב). מכך אנו למדים שיצר זה בשרשו הוא כה נשגב עד כדי כך שהקודש הרגיל לא יכול להכיל אותו, והוא מתגלה כיצר שלילי שעלינו לרסן, אך יש לזכור את שרשו הקדוש. כך רוח הקודש עליון – היא מעל ומעבר לקודש הרגיל, ולכן היא גם אויבת שלו. הקודש הרגיל מצמצם בסדרים שהוא יוצר, ומי שפורע אותו מקלקל, אך בעידן המודרני השאיפה היא דווקא לאותה רוח הקודש העליון. רוּחַ הַקֹּדֶשׁ הַמִּתְדַּמֶּה לְרוּחַ גִּבּוֹרִים אֲזוּרֵי כֹּחַ אֱלוֹהִים שֶׁהָיָה לָנוּ בְּיָמִים מִקֶּדֶם, בְּעֵת אֲשֶׁר הִכִּירָה הָאֻמָּה אֶת עַצְמָהּ בְּגָלוּי, הִיא מִתְגַּבֶּרֶת וְהוֹלֶכֶת.[113] כאשר לומדים בתנ"ך על עלילות הגבורה של אבות האומה, הנביאים, השופטים והמלכים, מורגש הפער שבין תיאורים אלה למציאות הגלותית, אשר עלילות הגבורה שנשמעו בה היו של כיבוש היצר כדי להקפיד על פרטי הלכות שבת וכשרות. הפרופורציות לגמרי אחרות. התנ"ך מתאר התמודדות מול כוחות החיים האדירים ביותר, בהצלחות ובכישלונות. הגלות נתקה אותנו מדברים אלה, העמידה אותנו בשגרה יומיומית קטנונית. וודאי שגם בגלות היו גילויי גבורה אדירים ומסירות נפש, אך הם נכפו עלינו, לא רצינו בהם. מלחמותיהם של השופטים, המלכים והנביאים, יציאתם נגד השליטים והמלכים הגדולים, התוכחה והנכונות להיהרג כאשר הדבר נצרך, אלה הדברים שקיימים בתנ"ך באופן ניכר יותר מאשר בחיינו היומיומיים. השאיפה כיום היא לרוח הקודש עליון, הנצרכת בשביל התמודדויות כאלה.

דֶּרֶךְ הַזְרָמָתָהּ הִיא פּוֹרֶצֶת גְּדָרִים, הִיא מוֹחֶקֶת צוּרוֹת שֶׁל תְּמִימוּת רְגִילָה וּמְאַבֶּדֶת עַל־יְדֵי זֶה אוֹצְרוֹת חַיִּים נִשְׂגָּבִים, הרב מסכים כאן עם הביקורת החרדית החריפה ביותר על המודרניזציה, בכך שהיא מוחקת את הסדר הנפשי הרגיל מזה שנות דור, את ההשלמה עם החיים הקטנים והצמצום. וְלִכְאוֹרָה נִשְׁאָר הַמַּצָּב אָיֹם, קֵרֵחַ מִכָּאן וּמִכָּאן. כמו ראש שנתלשו ממנו השערות בצדו האחד ולאחר מכן בצדו השני וכעת נשארה רק קרחת (עי' בבא קמא ס, ב) – מן הצד האחד העבר נמחק ומן הצד השני העתיד עוד לא נבנה וכך נשארים בהווה הריקני. אֲבָל אֵין זֶה כִּי־אִם מַעֲבָר, אמנם, תקופות המעבר הן הקשות ביותר בחיי האדם הפרטי, ובוודאי גם בחיי החברה, אך בעצם ההכרזה שזו תקופת מעבר יש תקווה מרובה שצפוי להגיע שלב חדש של חיים יותר טובים.

עוצמת השינויים המזעזעים, התפרקות הקהילות ועזיבת המסורת בקרב הדור הצעיר, יחד עם הרצון לעלות לארץ ישראל, ומנגד – הרצון שלא להכעיס את אומות העולם, יצרו בקרב רבים מתלמידי החכמים ואנשי הרוח מבוכה עמוקה שלא היה קל להכריע בה. לכן אצל רבים רווחה גישת "שב ואל תעשה עדיף".[114] בניגוד לכך, הרב מכריע וקורא כאן לעמדה אקטיבית: תֵּכֶף אָנוּ צְרִיכִים לָגֶשֶׁת ולא לחכות שזה יתברר לבד, כי אנו יודעים שהעתיד המתואר בחזון הנביאים טוב יותר מהעבר ויש לפעול כדי למעט בחבלי המעבר, אֶל הַהַזְרָחָה הָעֶלְיוֹנָה, אל האידאלים הגדולים הגנוזים במהפכה זו, שאם מבררים אותם ומתייחסים אליהם כראוי, הם מתגלים כאור גדול: שֶׁל אוֹר הַחַיִּים הַנּוֹבֵעַ מִמְּקוֹרוֹ הַנִּשָּׂא מָרוֹם מֵרִאשׁוֹן, מרומם מהקטנוניות הגלותית, קודם לה. מקורו של אור זה בראשוניוּת הקדומה, בגבורה המקורית שאיננה כגבורת ההישרדות ושימור המסורת שהייתה בגלות, עם כל כמה שהייתה מופלאה, אלא גבורת הכיבוש והתיקון, הטבת המציאות. הדור החדש שבחר במהפכה, מאס בשימור ובחר להשקיע את כוחותיו בחידוש פני המציאות. לכן צריכים לגשת דווקא אל ההזרחה המקורית, שהיא עוד יותר עליונה ממה שמדמים לעצמם בני הדור החדש. האור הנובע מהזרחה זו שֶׁיַּטְבִּיעַ בְּכֹחוֹ צוּרָה אֵיתָנָה, מְמֻלָּאָה בִּגְבוּרַת קֹדֶשׁ. קריאה זו של הרב לעמדה אקטיבית וחבירה לאידאלים הגדולים כדי לייצר את צורת החיים החדשה, רלוונטית כיום לא פחות ממה שהייתה אז. אם היו מקדמים אותה מספיק כבר אז, יכול להיות שהיו נמנעים אסונות פנימיים וחיצוניים רבים, אך זה לא מאוחר גם כיום. יש לברר מהי דמות היהודי הראויה. זהו אתגר רוחני, תרבותי, סוציולוגי ולאומי, שההתקדמות בו לא מספיקה. כאשר הרב נריה וחבריו התחילו לחבוש כיפה סרוגה במקום הכיפה השחורה הרגילה, הוטחו כלפיהם חרפות וגידופים מצד יהודים נכבדים. הסממנים החיצוניים של הכיפה, הביגוד, השפה והמושגים, אף שרובם חסרי משמעות מצד עצמם, היו ניסיון לעצב דמות חדשה שתחליף את הקודמת שהייתה נכונה וטובה לשעתה, אך לא לעידן החדש. לכן הניסיון לעצב דמות חדשה הוא ראוי וחשוב גם אם יש בו כישלונות, כי הוא מבטא את ההבנה שמתחולל משהו חדש שיש לנסות ולקדם אותו אל עבר המטרות החשובות, ולא רק להסתתר מאחורי הנוחות שבדמות הקודמת.

הרב מציין לגבי אותה גבורת הקודש, שהיא יוֹתֵר מִכֹּל מַה שֶּׁהַתְּמִימוּת הַבֵּינוֹנִית, שֶׁאֵינָהּ מוּאָרָה כָּל צָרְכָּהּ מֵאוֹר הַקֹּדֶשׁ הַטָּהוֹר, יְכוֹלָה לִתֵּן. כנגד המטיחים במשמרי המסורת הקנאים, שהם רשעים ואטומים,[115] הרב מדגיש שהם פעלו מתוך תמימות. אמנם זו תמימות בינונית ואפילו טיפשות, פשטנות, אולם עדיין – זו לא רשעות אלא תמימות בלבד.

בכתב היד של פסקה זו (קובץ א, יד), הניסוח היה: התמימות הבינונית והחרֵדוּת הכושלת. הייתה חרדה שמא אובדת המסורת העתיקה, אך החרדה הייתה כושלת, כי לא ידעו כיצד לשמר את המסורת. היה אפשר לצעוק ולקצוף אך זה לא עזר נגד השטף האדיר של החילוּן, משום שהחרדוּת לא הייתה מוארת כל צרכה מאור הקודש הטהור, וממילא לא יכלה לייצר צורת חיים חדשה שתספק את דרישות הדור החדש. אחד האמצעים שתמימות זו לקתה בהם, הייתה הסתגרות ובניית חומות עד כמה שהדבר היה אפשרי, בריחה במידה רבה מהמציאות וקנאות עיוורת. קנאות היא כח עוצמתי וחשוב, כי הוא מביא למסירות נפש, אך קנאות עיוורת לא יכולה להביא לתוצאות טובות, מכיוון שאין לה מטרות אלטרנטיביות. קנאות טובה יודעת לעמוד על שלה גם במחיר גבוה, אך יודעת מה היא רוצה אחר כך, יש לה דרך מוכנה. עד היום הקנאות העיוורת היא אמצעי מרכזי של אותו החלק שמקדש את השמרנות בכל מחיר.[116]

הָאִידֵאָלִים שֶׁבִּמְקוֹר יִשְׂרָאֵל אפשר לחלקם לשתי קבוצות: ישנם האידאלים הנוגעים לעם ישראל עצמו, כפי שהרב יפרט בהמשך – המקדש, הנבואה והמלכות. בשנות הגלות אידאלים אלה עלו בדעתם של יחידי סגולה צדיקים בלבד, ואילו רוב הציבור הסתפק בתחליפים – במקום בית המקדש היה בית הכנסת, 'מקדש מעט'; במקום ארון הברית היה ארון הקודש שבבית הכנסת; במקום המלכות היו שבעת טובי העיר (הפרנסים, ועד הקהילה); ובמקום הסנהדרין היו הרב המקומי ובית דינו. אך וודאי שאין כל מקום של השוואה מבחינת העוצמה והשגב של המקור לתחליפיו שבגלות. זה כמו הפער שבין אדם חי העומד לפנינו, לבין תצלום שלו. על אף שגם תצלום צריך לשים באלבום ולהיזהר שלא לקמט, מי שבכל זאת יעשה כך לא יחשב כרוצח.

קבוצה שנייה של אידאלים שבמקור ישראל הם אוניברסליים, האידאלים של גאולה כלל-עולמית, של צדק ויושר בכל, חברה מתוקנת בה יש אחווה וכבוד, ללא חלכאים ונדכאים, עולם שאין בו מנצלים ומנוצלים. העולם האידאלי הוא של חסידי אומות העולם – מה שמאפיין אותו זו מידת החסידות, הבחירה החופשית, חיים מלאים בתוכֶן שלא נובע מתוך הכרחי הקיום אלא מתוך חירות ורצון, כפי שהיה בגן עדן.

שני סוגי האידאלים הוֹלְכִים וּמִתְגַּלִּים, בעשרות בודדות של שנים, שמבחינה היסטורית נחשבות כרגע אחד, העם שבגולה מתעורר לבקש את הממשות הגדולה – את המולדת, המלכות והעוצמה הלאומית המוחשית. אצל מבשרי הציונות הייתה גם דרישה לכינון בית המקדש מחדש. הרב קלישר[117] כתב על חידוש עבודת הקרבנות – ברור היה שהכיסופים לתחייה לאומית בארץ שזורים בבניין המקדש.[118] הנבואה שיש בה דימויים, מוסר ותוכחה, נחמה וחזון לחיים מוחשיים, חוזרת להיות שגורה על לשונם של רבים, גם אצל כאלה שרחוקים מקיום המצוות בפועל.

יחד עם תחיית ישראל שבעידן החדש, אידאל תיקון העולם מופיע בשכלול המואץ המתרחש בעידן החדש. מתחוללת פריצה אדירה מבחינה מדעית, טכנולוגית וכלכלית. האדם בעידן החדש כובש, אמנם לא לגמרי אך בהחלט בצעדים מרחיקי לכת, שני תחומים שהיו רחוקים ממנו במשך כל ההיסטוריה: תחום השמים הקרובים – כיום מטוסים הם חזון נפרץ, והים – האניות האדירות והצוללות שמגיעות לעומקים. רוח האדם מתפרצת, לא מסתפקת בצרכי הקיום הבסיסיים וחותרת לכבוש עולם ומלואו ולהשביע את רעבון סקרנותה.[119]

בניגוד למשמרי המסורת במסירות נפש, המביטים בעין צרה על גילוי האידאלים, מְחַיִּים הֵם אֶת הָרוּחַ הַמּוּכָן לְקַבְּלָם בְּעֹצֶם רַעַם גְּבוּרָתָם, רוח האומה והאדם בכללו שמתרחבים בעידן החדש דווקא מחכים לאידאלים אלה, המחיים אותם. עוצמתם של האידאלים היא בכך שהם מאפילים באורם הגדול על האורות של המצוות, פרטי ההלכות והמנהגים שנשמרו במשך דורות רבים בגלות. פרטים אלה חשובים ונחוצים, אך ממד הגדולה שהיה נעדר זמן רב כל כך מחיי האומה חוזר אל החיים, ואז "שרגא בטיהרא מאי אהני" (חולין ס, ב) – נר בצהריים לא מועיל, האורות הרגילים נדמים כחסרי חשיבות ומיותרים, לעומת האור הגדול של האידאלים שבמקור ישראל. וְהֵם האידאלים דּוֹרְשִׁים אֶת תַּפְקִידָם לְכוֹנֵן עֲבוּרָם כֵּלִים, במונחים הקבליים אידאל הוא כמו אור, מופשט וחסר מימוש במציאות, שצריך כלי חומרי שיקלוט אותו אליו. האידאלים הגדולים צריכים כלים כדי לבוא לידי ביטוי בעולם המוחשי. והרב מוסיף – כֵּלִים רַבִּים, שהם נְשָׁמוֹת בְּרִיאוֹת שֶׁל דּוֹר רַעֲנָן, יוֹשֵׁב עַל אַדְמָתוֹ הרב מציין שני תנאים שנצרכים כדי שיהיו כלים ראויים לאורות של האידאלים הגדולים: הראשון – עם ישראל צריך להיות באדמתו המיוחדת לו, משום שהאדמה נותנת בריאות. כפי שכל צמח צומח דווקא באדמה מסוימת המתאימה לו.[120] בנוסף לכך, כשאדם יודע שהוא לא במקומו, אורֵח זמני, הוא לא ממצה את מלא כישרונותיו, תחושת השייכות והשורשיות חשובה מאוד. אנטישמים היו כותבים על קירות בתיהם של היהודים "לכו לפלשתינה", והיהודים ידעו שבאמת אינם במקומם, מה שמנע מהם למצות את כשרונם באופן שלם במסגרת מסורת ישראל. התנאי השני – וְאָזוּר בִּגְבוּרַת יֵשַׁע יְמִינוֹ. במקום חולשת הגלות, צריכה להיות רוח חדשה המבקשת ישע לעצמה, לעמה ומתוך כך לכלל ההוויה. זהו היהודי החדש, שמה שמאפיין אותו היא הנכונות ולפעמים אפילו המוטיבציה להתעמת עם המציאות הקשה, לשבור את המחסומים. מסירות נפש כדי לשנות את המציאות, ולא מתוך הכרח חיצוני כפי שהיה בגלות.[121]

הַמִּקְדָּשׁ, הַנְּבוּאָה וְהַמַּלְכוּת וְכָל תַּכְסִיסֵיהֶם, שׁוֹלְחִים אֵלֵינוּ אֶת קַוָּם, אֶת אוֹרָם הַזָּרוּעַ בְּאֶרֶץ חַיִּים. האידאלים הגדולים, האורות שהם עצמם גם הכלים לאורות יותר נעלים, לעוצמה רוחנית, לקשר מוחש עם אלוהים – הולכים ונעשים יותר מציאותיים בארץ ישראל. את המלכות אנו כבר זוכים לחוות בזעיר אנפין, בקיומה של מדינת ישראל. קַרְנַיִם מִיָּדָם לָנוּ, גַּלֵּי אוֹרוֹתֵיהֶם מַכִּים עַל עַפְעַפֵּינוּ, הַסְּגוּרוֹת בְּכָל מֶשֶׁךְ זְמַן הַגָּלוּת. הגלות נקראת תרדמה,[122] עם ישראל ישן דורות על גבי דורות, ורבים מבניו לא רוצים להקיץ מהשינה. אך קרני השמש הראשונות מפציעות ומגיעות אל העפעפיים הסגורות, חודרות פנימה ולא נותנות שלא להתעורר. הרב אומר שנגמרה חשכת ליל הגלות, והמציאות האמתית, המקורית, של מקדש, נבואה ומלכות, מתחילה להאיר. אנו לא שומעים תביעה מהמוני יהודים למקדש ונבואה, אך כן רואים רצון להפוך עולם, לשנות את הסדרים שנהגו מדורי דורות. רצון זה נובע מאותם הקרניים שנשלחים אלינו מהמקדש והנבואה. ישנה תחושה של חוסר באמת, בחיים עוצמתיים. הרב מציין כי הגלות מְמַסְמֶסֶת אֶת הַכֹּל. בגלל העלטה השוררת בגלות, אמות המדה של המוסר נעשות מטושטשות; התרגלו למצב הרע עד כדי כך שהיהודי בגלות כבר לא הבחין בעוצמת הרוע שבהשפלה. ברור היה שיש שפלות ואפליה, שאלו החיים הנורמטיביים. זה חלק עיקרי ממארת הגלות, כאשר אפילו החדוּת המוסרית כבר לא מורגשת.

הִנְנוּ נִקְרָאִים לְהִכּוֹן לִקְרַאת הָאוֹר הַגָּדוֹל הַזֶּה, לָדַעַת מָה אָנוּ וּמַה תַּפְקִידֵנוּ, מַה נִּשְׁמָתֵנוּ בְּכָל אֵיתָנוּתָהּ דּוֹרֶשֶׁת מֵאִתָּנוּ. כעת הגיע הזמן לברר את תפקיד האומה, לברר דברים שנקראו במשך הדורות 'הלכתא למשיחא', דברים שאין לעסוק בהם עתה, וכאשר יבוא המשיח הוא כבר ידאג להם. אי אפשר להגיד שתפקיד האומה הוא לשרוד ותו לא. החזון שבתורת ישראל צריך לתת תקווה לכל האנושות כולה, לכל צורות החיים. מקדש הוא לא רק בית כנסת גדול, נבואה אינה רק חוויה של קרבת אלוהים ותכנים מקומיים שמקבל הנביא למסור לציבור שלו ומלכות אינה רק צורת משטר אפשרית – אלו דברים שצריכים לכונן מציאות חדשה, לחשוף את היחס הנכון בין אדם לאלוהים ובין אדם לאדם, להביא גאולה לכלל ההוויה. הָרוּחַ הַגָּדוֹל וְהַנַּעֲלֶה, הַשּׁוֹאֵף לִגְדוֹלֵי גְּדוֹלוֹת, הוּא רַק הוּא מַחֲזִיק אֶת הַחַיִּים וְאֶת הָאֱנוֹשִׁיּוּת בְּהוֹדָהּ וּגְבוּרָתָהּ. ללא הרוח הגדול והנעלה, השאיפה והציפיה לעתיד שאינה מסתפקת בעבר המפואר ובהווה הסביר, לא ניתן להתמודד עם קשיי ההווה.[123]

מַתְאִימָה עִם גְּבוּרַת הַחַיִּים הַמְּלֵאִים, שֶׁמְּמַלְּאִים גְּוִיּוֹת מְלֵאוֹת דָּם בָּרִיא וְחַיִל עָצוּם, מֶרֶץ כַּבִּיר וְצָהֳלַת חַיִּים אַדִּירָה, הִיא רַק גְּבוּרַת הָרוּחַ בְּאֵיתַן עֶלְיוֹנוּתָהּ, הַזּוֹרַחַת וְעוֹלָה עַל הָאֱנוֹשִׁיּוּת בְּכֹחַ הָעֹז שֶׁל יִשְׂרָאֵל, ישראל נקראים 'עזים שבאומות'[124] ולכן ניתנה להם התורה, משום שרק התורה יכולה לכוון עזות זאת לטובה. הרב מציין שאותו העוז של ישראל – הוֹלֵךְ וּמִתְבַּלֵּט בְּחַיֵּינוּ בְּהִתְפָּרְצָם עַתָּה בַּזֶּרֶם שֶׁל הַנְּטִיָּה לְהִתְקוֹמְמוּת הָאֻמָּה עַל אַדְמָתָהּ הַהִיסְתּוֹרִית. השאיפה הלאומית בישראל היא שאיפה שלא הייתה כמותה בעמים אחרים. כמובן גם בהם יש שאיפות לאומיות, אך עמים אלה יושבים על אדמתם, גם אם תחת שלטון זר. אמנם משה הס^[125] כתב את ספרו 'רומי וירושלים', הקורא ללאומיות יהודית בארץ – בהשראת העצמאות שהאיטלקים הצליחו להשיג במלחמתם נגד האוסטרים; אך וודאי שהמקרים לא היו דומים – האיטלקים היו באיטליה, לא היו מפוזרים בכל קצוות עולם וצריכים להתקבץ יחד מארצות ותרבויות שונות. תחיית ישראל בארצו, לאחר שברובו העצום לא היה בה כאלף ושמונה מאות שנה, היא דבר כמעט דמיוני. העוז שלא רק לשמר זיכרון, אלא לנסות לממש אותו במציאות, הוא כמו להוציא זרע מהקפאה עמוקה ולנסות להחיות מזה אדם. כיום הטכנולוגיה מאפשרת את זה, אך אז זה היה דבר שלא יאמן. צריך לזה עוז פנימי, כח ושאיפה שאין כדוגמתה. העוז הזה המיוחד במינו הוא הבסיס לישועת האנושות כולה – אם אפשר לקחת אומה וירטואלית המחולקת לקהילות-קהילות, מיעוטים קטנטנים בכל מקום, בזויים ומופלים, לקבץ אותם ולכונן מדינה שכיום היא אחת המדינות המשגשגות ביותר בתוך ים של אויבים רצחניים – ניתן להאמין ולקוות לאפשרות לגאולת העולם כולו.

הרב מסיים את הפרק באזהרה: בְּאֵין מַטָּרָה לִגְבוּרַת הַחַיִּים, כלומר, אם לא יהיה חזון גדול, הכְוונה לעזות של עם ישראל, היא תֵּלֵךְ הָלוֹךְ וְנָמוֹג, חֵילָהּ יִמְעַט וְהִיא תִּתְנַוֵּן וְתִצְעַד אֶל הַבְּלָיָה, הַנְּכוֹנָה לְפָנֶיהָ בַּמּוֹרָד. "בְּאֵין חָזוֹן יִפָּרַע עָם" (משלי כט, יח), גם ההתפרצות הגדולה שהייתה בשיבת ציון ותקומת מדינת ישראל עלולה לדעוך ולהתנוון בלא שינתבו אותה לשאיפה מוגדרת. אם לא בונים כלים לאנרגיה העצומה היא מתפוררת ומפוררת. וּגְבוּרַת הַחַיִּים הָעֶלְיוֹנָה הַמְעֻטֶּרֶת בַּכְּלָל, בִּקְהַל עַם, הִיא מוֹפַעַת בְּמַטְּרָתָהּ הַנְּכוֹנָה לְפָנֶיהָ בְּחַיֵּינוּ אָנוּ, בַּחַיִּים הַתּוֹכִיִּים שֶׁלָּנוּ, לא רק בחיי המוסדות הציבוריים והארגון המדיני, אלא בחיי התוכן – חיי הרוח, התרבות, שֶׁבִּשְׁבִיל כָּךְ אָנוּ חַיִּים וְקַיָּמִים, כל ההישרדות הארוכה בגלות הייתה רק בשביל זה, נִלְחָמִים וּמְנַצְּחִים. ניצחנו את הזמן וההתנהלות הטבעית, את הפיזור, ההשפלה והריסוק הלאומי – רק בשביל אותה הגבורה האדירה, שתתממש בחיינו בגוף הלאומי ובתרבות. חיים אלה הם בשורה לאנושות כולה מבחינה מוסרית ורוחנית.