פרק ו

בפרק זה הרב דן בשאלת הקשר שבין הרעיונות הרוחניים של התורה, התכנים והמשמעויות, לבין המעשים המוחשיים – המצוות. קשר זה שבין הרעיונות והמעשים הועמד בביקורת קשה בדור בו הרב כתב את הדברים, לפני למעלה ממאה שנה. רבים קיבלו את התכנים והמגמות הכלליות שבתורה, אך חלקו על כך שמעשים מסוימים צריכים להתקיים גם בעידן החדש. היה זה דור תהפוכות, התרחקות המונית מאורח החיים היהודי. לנגד עיניו של הרב עזבו המוני אנשים צעירים את מסורת ישראל העתיקה, וכל מה שהיה נחשב לבבת עינה של היהדות, כשמירת שבת וכשרות, התחלל בראש חוצות.

ישנה תפיסה פשטנית בה התורה והמצוות הן כעין הפרשה לקרן חיסכון של אדם פרטי, עבור "חשבון הבנק" שלו בעולם הבא. אדם משקיע מאמצים מרובים בקיום המצוות, על מנת שתהיה לו "פנסיה" נאה בבית האבות הנצחי אליו מגיעים לאחר המוות. זו מחשבה שגם אם אינה פסולה לגמרי, היא קטנונית מאוד. הקב"ה לא הכריז על תכנית חיסכון לאומית לחיי נצח, אפילו שזה גם דבר חשוב שמעסיק כל אחד ואחד. התורה מיועדת לתיקון העולם הזה. הן התורה שבכתב והן התורה שבעל פה, מדברות על ערך חיי הכלל; על הקישור של כל יחיד ויחיד בתוכו אל הכלל ואל השראת השכינה, הקישור אל תוספת הקדושה שבמציאות, על הדרכת העולם לאור התורה – אלו הערכים החשובים בתורה. על כן הרב רואה את פתרון המשבר הנורא שפוקד את העם היהודי, ההתרחקות מהמסורת על כל פרטי אורח החיים שלה – דווקא בהתחדשות עמוקה של החזון הגדול שבמסורת ישראל, של הרעיונות הגדולים שהיו קרובים לליבם של אנשים רבים באותו הזמן. ממילא זה יביא גם לביטוי הממשי של האוצרות הרעיוניים הגנוזים במצוות ובפרטיהן. לא בכדי הרב הגה הרבה בטעמי המצוות, ולא רק בממד הפרטי של טעמי מצוות מסוימות המתקנות חלקים בנפש האדם, אלא דווקא בדברים הגדולים.

שאלת הקשר שבין הרעיונות והמעשים קיבלה עוד זווית ראייה כאשר היא חָבְרָה אל התנועה הלאומית, הציונות; אם בוחנים את הציונות במובן המעשי בלבד אפשר למצוא בה ממד של מרידה במסורת, מפני שהעלייה ארצה נעשתה לעתים בניגוד לדעתם של רבנים ומנהיגים דתיים רבים. היו שחששו כיצד יסתדר יהודי בלי הקהילה עתיקת היומין בה חי, בלי בית כנסת, מקווה ושוחט, מי יודע מה יש במקום החדש – מעין החשש של המרגלים בדור המדבר, שאם יכנסו לארץ יֵעָזֵב לימוד התורה (עי' שפת אמת שלח תרמ"ט; תרנ"ז). ואכן מהבחינה המעשית הייתה בציונות איזו פריצת דרך. אולם מבחינה רעיונית, מבחינת החזון, אין שום ספק שהציונות היא המשך ומימוש גמור של חזון הנביאים וחזון גדולי הדורות בתורה שבעל פה. כאשר מדגישים את הצד הרעיוני ורואים שאין ערוך לגודל הקדושה שבדבר, גם המעשים הפרטיים של כל יחיד ויחיד ושל הקהילה בכללותה, יהיו מימוש של אותם הרעיונות הגדולים.[98] הביטוי של נשמת האומה היהודית במציאות ממשית של ארץ, ממשלה וחברה על כל מוסדותיה, זוהי התשתית לגאולת ההוויה כולה.

הרב פותח, כהרגלו, דווקא בהנחת היסוד החיובית: חַיִּים אָנוּ עִם הַצִּיּוּרִים הָרוּחָנִיִּים שֶׁבַּשְּׁאִיפָה שֶׁל נִשְׁמַת הָאֻמָּה. החיים המעשיים תמיד מביאים לידי ביטוי מסוים את הציורים הרוחניים, משום שהם נובעים מתוך הדברים העמוקים ביותר שבנשמת האומה. ציור רוחני הוא אידאל רוחני.[99] ישנם אידאלים מעשיים, המשתנים לפי הזמן והמקום, ואילו אידאל רוחני הוא מושא השאיפה הקיים תמיד בנשמת האומה. לא האומה בפועל, סך האנשים החיים כעת, אלא נשמתה – האידאה של האומה, אותו מושג ראשוני, עיקרי, שמייחד אומה זו בדבר מסוים מן האומות האחרות. האידאלים הרוחניים שבשאיפה של נשמת האומה הם השאיפות לתיקון העולם, הנכונוּת למסירות נפש בשביל שינוי רדיקלי לטובה כפי שרואים כבר אצל אברהם אבינו, עד לגדולי המהפכנים היהודיים לאורך ההיסטוריה שחלקם אפילו לא רצו להכיר בכך שהם יהודים, אבל זה מה שיצר בהם את שאיפת המהפכנות.

כָּל מָקוֹם שֶׁנִּיצוֹצוֹת אוֹר הַלָּלוּ גְּנוּזִים שָׁם 'ניצוצות' זהו מושג שמקורו בדברי המקובלים; המציאות בכללה מתחלקת לשני מושגים יסודיים – 'אורות' ו'כלים'. למציאות החומרית, האנושית, אנו קוראים 'כלים'. לרצון האלוהי הבורא ומחיה אנו קוראים 'אורות'. ההוויה עברה אירוע טראומתי – הכלים לא היו מסוגלים להכיל את האורות ולכן נשברו, האורות התפזרו, וכעת ישנם שברי כלים וישנם שברי אורות – ניצוצות. מאז 'שבירת הכלים' המציאות עשויה שברים-שברים, הדברים לא שלמים, מפוזרים, והאורות שהתחלקו לניצוצות גנוזים בתוך שברים אלה ומחיים אותם. העבודה הגדולה שישנה כעת זוהי 'העלאת ניצוצות', העלאתם לכלל המשמעות הבסיסית הראשונה, לכלל האידאה האחת. הרב אומר שבמקום בו גנוזים האידיאלים הרוחניים, הניצוצות – הִנְנוּ מְקֻשָּׁרִים אֵלָיו בְּקֶשֶׁר שֶׁל נְשָׁמָה שֶׁל חַיִּים שֶׁל כָּל הֲוָיָתֵנוּ, לא קשר מקרי, חולף, כמו ברית פוליטית שמופרת כשמשתנים האינטרסים, אלא קשר אידאי, של נשמה המחיה את הגוף. בֵּין שֶׁיִּהְיֶה מָקוֹם זֶה מָקוֹם מַמָּשִׁי, מִדַּת אֶרֶץ, ארץ ישראל נשארת גנוזה בנשמת האומה כשאיפה עתיקת יומין, גם כשהאומה בממשותה נמצאת בעמקי הגלות, בֵּין שֶׁיִּהְיוּ מַעֲשִׂים שֶׁהַצִּיּוּרִים הָאֵלֶּה כְּמוּסִים בִּיסוֹדָם, בכל מיני מצוות, מסורות ומנהגים, בֵּין שֶׁיִּהְיוּ מַחֲשָׁבוֹת וְרַעְיוֹנוֹת מֵאֵיזֶה מִין שֶׁיִּהְיוּ. כלומר, כאשר האידאלים הרוחניים מתגלים כמחשבות ורעיונות שונים. כך למעשה הרב מסביר כיצד זה שהנטייה החזקה לארץ ישראל התקיימה גם בחוגים של אנשים שהתרחקו מאוד מהמסורת בפועל. נטייה זו התרחבה לשאיפה לתחיית האומה, לתחיית השפה ואפילו לתחיית המשפט העברי – אנשים שעזבו זה מכבר את המסורת רצו להחיות את היסודות המקוריים של המשפט העברי כדי לכונן משפט בישראל.[100]

מִי שֶׁבָּא לָקֹץ סְעִיפִים הַלָּלוּ, לקצץ, להסיר ממנוּ את המקומות בהם גנוזים הניצוצות – ארץ, מעשים או רעיונות, מִי שֶׁמְּמַעֵט אֶת חֵילָם, אֶת כְּבוֹדָם וַחֲשִׁיבוּתָם אֶצְלֵנוּ, הרוצים לפטור אותנו מהמסורת היהודית בחלקה או באופן גורף, ומסבירים שהיא עול כבד המעכב אותנו במהלך החיים, הֲרֵי הוּא מְמַעֵט אֶת לְשַׁד חַיֵּינוּ. משום שהמסורת מבטאת את הקודש, והקודש הוא מעיין החיים של האומה – ייחודיותה של האומה היא רק מכוחו של הקודש. אין לה קיום בלעדיו. על כן המסורת היא חלק מהזהות שלנו. אדם שמאבד את זהותו וזיכרונותיו הוא חולה מאוד, זהו סבל נוראי. ממילא, וּלְנֶגְדּוֹ אָנוּ מִתְקוֹמְמִים בְּכָל מְלֹא כֹּחֵנוּ. כל אחד יתקומם במלא כוחו אם יאמרו לו לירוק בפניו של אביו.[101] בכך הרב מסביר את עניין המחאה שמגיעה לעתים אף לקנאות כנגד חילול המסורת, כך שאפילו מי שמתקומם לא מבין את זה, לא תופס מדוע הדבר כה מפריע לו – זה בא מאותה התחושה שרוצים לנתק את האדם מזהותו. יש מצבים בחיים שבהם קשה מאוד לשמור על הזהות העצמית. קשה לסעוד קרובי משפחה חולים, להשקיע ממון ומאמץ; לעתים הילדים מביישים את הוריהם באופן מזעזע, אך ההורים ממשיכים לגדלם ולדאוג להם. אדם אינו יכול לברוח מעצמו, כמה שלא ידחיק ויתעלם, וזה גם לא מוסרי.

כעת הרב מפרט את המקום העיקרי בו מתגלה השאיפה לתיקון העולם שבנשמת האומה: בִּכְלָלוּתָהּ שֶׁל הַתּוֹרָה הַכְּתוּבָה וְהַמְּסוּרָה בצד הכללי של התורה, בהתגלות לכלל האומה שהייתה בהר סיני, "כאיש אחד בלב אחד" (רש"י שמות יט, ב). התורה לא מתחילה מחיובו של היחיד, אלא מהדברים הכלליים ביותר – בריאת העולם ואבות האומה; 'אבות' בשפה ההלכתית הם הכללים, כאשר ה'תולדות' אלו הפרטים. לא בכדי ספר בראשית קודם לשאר הספרים, בו מתוארת בריאת העולם על ידי הקב"ה, השגחתו והתגלותו לאבות עם הציווי של יצירת עם שעניינו "לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" (בראשית יח, יט). כך אנו מבינים את המכלול, מסגרת המציאות, ומתברר לנו מקומו וערכו העצמי של כל פרט (ועי' רש"י בראשית א, א). יש בתורה תפיסה כללית גדולה שנותנת את כיוון המחשבה, את קווי המתאר של המסגרת, על מה היא חלה ולאיזה אופק היא פונה, ובתוך המסגרת הזו יש ריבוי פרטים: וּבְהִשְׂתָּרְגוּת כָּל עֲנָפֶיהָ מה שיוצא מהתורה – מצוות ומנהגים. לעץ יש שורשים וגזע שמהם יוצאים הענפים הפרטיים. כאשר הפרטים מחוברים לשורש, לכלל, יש להם ערך. שם סָפוּן הַצִּיּוּר הָרוּחָנִי הַיּוֹתֵר עֶלְיוֹן וּמְקוֹרִי שֶׁל חֵפֶץ הָאֻמָּה, בתחילת ספר 'אורות התורה' הרב מתאר את החילוק שבין התורה שבכתב והתורה שבעל פה: עיקרה של התורה שבכתב הוא רצון אלוהי – בלשון אנושית, ואילו התורה שבעל פה היא חפץ האומה שנובע ומתחבר אל התורה האלוהית, מפני שהיא בעל פה – על פיו של האדם מישראל, הסנהדרין, לפי כשרונם וצרכי החיים שבאותו הזמן. ללא התורה שבעל פה אי אפשר להבין את התורה שבכתב. התקנות והגזרות של חז"ל הן נקודת החיבור של האומה אל התורה, והן עצמן גם תורה. לכן עיקרו של חפץ האומה ספון בתורה. מִצַּד מְגַמַּת חַיֶּיהָ הַיּוֹתֵר עֶלְיוֹנִים, בְּצוּרָה מְאִירָה, – בִּכְלַל הֲבָנָתָהּ וְהַרְחָבָתָהּ, בְּהֶגְיוֹנוֹתֶיהָ, בְּסִגְנוֹנֵי הַרְצָאוֹתֶיהָ, בְּתוֹצְאוֹת הַשְׁקָפוֹתֶיהָ, עַל הַהֲוָיָה, עַל הָעוֹלָם עַל הָאָדָם, עַל הַיָּחִיד, עַל הַחֶבְרָה, עַל הַטּוֹב וְעַל הָרַע, עַל הַחַיִּים וְעַל הַמָּוֶת. מפני שהתורה היא הקשר האמיץ והגלוי שבין האומה הישראלית לבין הקב"ה. על כן בה גנוז עיקר הקודש ושם גם באה לידי ביטוי הקדושה – מה שהתורה אומרת עליו שהוא קדוש, הרי הוא קדוש. אמנם וודאי שישנה קדושה במלא כל המציאות, בכל מיני הפניות והנטיות שבאדם – אבל זה חבוי, פחות ברור ועדיין צריך תהליך מורכב של תיקון והבהרה. התורה לעומת זאת, מבטאת את הרצון האלוהי באופן הגלוי ביותר, היא העמוד שעליו יישען אדם מישראל והאומה בכללה כדי להתקשר לקודש, להשפיע את הקודש ולחשוף אותו בכל מקום וזמן.

כָּל מַה שֶּׁהַהֲבָנָה וְהַהַכָּרָה הַתּוֹרִית מִתְגַּלָּה יוֹתֵר בָּאֻמָּה, מִתְבַּסֶּסֶת יוֹתֵר וְיוֹתֵר נִשְׁמָתָהּ בְּקִרְבָּהּ וְכֹחַ־חַיֶּיהָ מִתְעַלֶּה וּמִתְאַדֵּר. ההגדרה ההלכתית של החי הוא זה שנושא את עצמו (שבת צד, א), מה שמניע אותו איננו חיצוני לו. לכן החי יכול גם להניע אחרים, לפעול ולשנות את המציאות על ידי שאיפותיו ויצירתיותו. כך גם האומה – מקור חייה והמניע שלהם נובע מתוכה, מהתורה המונחת בעצמיותה, וכל כמה שאנו מתחברים יותר אל מקור החיים שבתוכנו כך אנו חיים יותר, כוחות החיים עולים על גדותיהם ואנו מתעצמים ופועלים יותר במציאות. וְהַמַּעֲשִׂים הֵם הַבְּסִיסִים הַחָמְרִיִּים, הַנּוֹשֵׂא הַמַּמָּשִׁי, שֶׁהַתֵּאוֹרְיָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת מַנַּחַת בָּם אֶת אוֹצְרוֹתֶיהָ, המעשים נותנים ביטוי לכח החיים שבאומה, מממשים את השאיפות והיצירתיות כדי לתקן את העולם המוחשי. וּכְפִי אוֹתָהּ הַמִּדָּה שֶׁתִּתְגַּדֵּל הַהֲבָנָה הַתֵּאוֹרִית, בִּגְדֻלַּת עֶרְכָּה, כֵּן יוֹסִיף לְהִתְנוֹצֵץ בְּקֶרֶב הָאֻמָּה כֻּלָּהּ הָאוֹר הֶחָבוּי אֲשֶׁר בַּמַּעֲשִׂים כֻּלָּם וְתִתְגַּלֶּה מִדַּת הַתִּפְאֶרֶת שֶׁבַּיַּהֲדוּת הַמַּעֲשִׂית בְּכֹחָהּ לֵאלוֹהִים. לא רק בכוחה הזמני החולף, אלא גם בכוחה לאלוהים, בערכה הנצחי. כדי להתחבר לאוצרות הגנוזים במעשים ולא להישאר רק עם הפן החיצוני שלהם, יש להגדיל את המודעות לגודל ערכו של האוצר בו זכינו ולהבין את האוצר עצמו. יש ללמוד את התורה ולהבין את מסריה ודרכה ולא להסתפק בעצם הידיעה שיש לנו אוצר גדול.[102]

יֵשׁ אֲשֶׁר יִכָּשְׁלוּ הַחַיִּים בְּמַהֲלָכָם וְלֹא יַעַצְרוּ כֹּחַ לָלֶכֶת עִם הַצִּיּוּרִים הָרוּחָנִיִּים, וְיִיעַף אָז הָרוּחַ הַשּׁוֹאֵף לְהַגְשִׁימָם בְּמַעֲשֶׂה. במשך דורות רבים העם היהודי נושא את השאיפה לתיקון העולם, את חזון שיבת ציון, שאיפת הקיום הלאומי המלא ומימוש היעוד להיות "מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות יט, ו). דורות רבים אלה לא היו רק זמן ממושך, אלא מלאים ברדיפות, סבל וקושי. ממילא, לעתים ישנם משברים, אכזבה מהמציאות המוחשית הרחוקה כל כך מהחזון, עד שנוצרת עייפות רוחנית – יאוש הגובר על הרצון הנעלה. אָז תִּוָּלֵד מְבוּכָה וְהַדֵּעוֹת מִתְפַּלְּגוֹת. בתקופה בה נכתבו הדברים הייתה התכתשות רבתי של היהודים זה בזה בדעותיהם, סביב השאלה מה יהיה עתידו של העם היהודי. היו שהתייאשו מקיום האומה. במאמרים שנכתבו בשפות שונות, אפילו עברית, הניחו שתוך דורות אחדים העם היהודי יעלם בהתבוללות. מנגד, היו שסברו שיש לשמור על הקיים. שמעון דובנוב[103] למשל, היסטוריון יהודי שנרצח בשואה, כינה את עם ישראל "עם עולם" – עם המתקיים בכל קצוות העולם. לדעתו, כיוון שהמצב הוא שהעם היהודי מפוזר בעולם, ובמצב זה היהודים הצליחו באופן יחסי שנים רבות, יש לבסס אותו, לפעול למען אוטונומיה לקהילות היהודיות בארצות השונות. לרב כמובן, יש דעה משלו – אַמִּיצֵי הָרוּחַ יֹאמְרוּ: אומץ רוח מתפרש פעמים רבות כסוג של קנאות או שיגעון, דברים שבלתי מתקבלים על הדעת, לכן חשוב לרב לבסס מבחינה הגיונית את אומץ הרוח, הַחַיִּים הֵם עֲלוּלֵי מַחֲלָה, אֲבָל גַּם עֲלוּלִים לָשׁוּב אֶל הַבְּרִיאוּת הַשְּׁלֵמָה. וְכָל אֲשֶׁר יְחֻבַּר אֶל הַחַיִּים יֵשׁ בִּטָּחוֹן. וכך גם מצבה של האומה. היא חולה, עייפה, אך כפי שאדם חי עלול לחלות, ואם חלה – יכול לחזור לבריאותו, כך יכול וצריך להיות בעם ישראל. כל עוד הוא חי יש לו נטייה טבעית לשוב לאיתנו, לכן עדיין יש להתאמץ כדי להבריא את רוחו ואת גופו. זהו הבסיס ההגיוני המאפשר את אומץ הרוח, התקווה והמימוש שלה.

הָאִידֵאָלִים הַיְקָרִים, הַגְּנוּזִים בְּחֶבְיוֹנֵי הַמַּעֲשִׂים, מעשה המצוות אוצר בתוכו את האידאלים והמשמעויות, את טעמי המצוות, ולכן מְחֻיָּבִים הֵם לָצֵאת אֶל הָאוֹר דַּוְקָא עַל־יְדֵי הִתְגַּלְּמוּתָם בְּמַעֲשִׂים. יש לקיים מעשים אלה, לא רק לעסוק באופן אינטלקטואלי מופשט בטעמים, כי המעשה מחבר באופן ממשי את האדם אל האידיאלים הגנוזים בו. עיסוק באידאלים ללא מימוש מעשי שלהם קיבל את הכינוי 'סלון קומוניסטים' – כאשר הקומוניזם עוד היה רעיון מהפכני, משכילים קומוניסטים אמידים היו יושבים שעות ארוכות סביב קפה ועוגה ודנים ברצינות רבה על מצבם הירוד של העניים, אך לא נוקפים אצבע מעבר לכך. כמובן שבאופן כזה גם רעיונות מוסריים יפים וחשובים מתפוגגים ללא כל השפעה. הֵם צְרִיכִים לְהָאִיר אֶת כָּל חֶשְׁכַת הַחַיִּים, וְהַחֹשֶׁךְ עֲדֶנָּה גָּדוֹל הוּא וְרָב מְאֹד, לֹא נוּכַל לֵאמֹר עֲלֵיהֶם, שֶׁכְּבָר גָּמְרוּ אֶת מְלַאכְתָּם, נִגְמְרוּ וּבָאוּ לִתְעוּדָתָם כלומר – לייעודם. רבים ראו את המצוות כעניין שהיה לו תפקיד חשוב בעבר, אך כעת תפקידו תם ואין בו צורך. משה מנדלסון[104] היה יהודי שומר מצוות ויחד עם זאת גם משכיל ופילוסוף, ולכן היה מוכר מאוד בעולם התרבותי הכללי של אירופה. פעם שאל אותו כומר פרוטסטנטי, מדוע הוא, אדם נאור ותרבותי, נשאר במסגרת היהודית ה"חשוכה" ולא מצטרף לדת האוניברסלית – הנצרות. מנדלסון השיב לאותו הכומר שתפקידה של היהדות בעולם הוא מלחמה בעבודה זרה, ומשום שעוד יש עבודה זרה בעולם ולא נסתיים תפקידה של היהדות, הוא לא מוכן לעזוב אותה, הוא שייך למלחמה זו. כך אומר כאן הרב, בניגוד לאלה שזלזלו בתפקיד המצוות. אי אפשר לומר שהגענו לאותה אחרית ימים שבה כבר אין יותר חפץ במעשים, והמצוות בטלות.[105] על כן, לֹא נַעֲזֹב אֶת הַדֶּגֶל, נִשָּׂא וְנִסְבֹּל בְּאַהֲבָה, נְגַלֵּם בְּפֹעַל בְּמַעֲשִׂים אֶת הַמַּחֲשָׁבָה הַגְּדוֹלָה שֶׁל הַנְּשָׁמָה הַיִּשְׂרְאֵלִית, כַּאֲשֶׁר הֵחֵלָּה הָאֻמָּה לַעֲשׂוֹת מֵאָז הִתְחִילָה לִרְאוֹת חַיִּים כְּלָלִיִּים שֶׁלָּהּ. כלומר, כפי שעם ישראל קיבל על עצמו במעמד הר סיני את עול התורה והמצוות – עול תיקון העולם, מבלי להתנות את הדברים בהבנתם. כפי שמתאר המדרש שכאשר עם ישראל שמע את דברי התורה מפי משה רבנו והשיב "נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" (שמות כד, ז), "יצתה בת קול ואמרה להן: מי גילה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשין בו?!" (שבת פח, א) – גם עם ישראל מתנהגים כמלאכים, כלומר – שליחים, העושים מה שמוטל עליהם בלי התניות.

וְאִם הַסֵּבֶל כָּבֵד יוֹתֵר מִשֶּׁכְּבָר הַיָּמִים, הֲלֹא כְּדָאִית הִיא הַמְּגַמָּה לָשֵׂאת בַּעֲבוּרָהּ עֹל, הֲלֹא זֶה כְּבָר יָצָאנוּ מֵהַחוּג שֶׁל עַמִּים־יְלָדִים קַלֵּי־דַּעַת, הַקָּצִים בִּפְעֻלּוֹת רְצִינִיּוֹת שֶׁאֵין הֲנָאָתָן בְּצִדָּן, הִנְנוּ מְבֻכָּרִים כלומר, מבוגרים, כמו פרי שהִבְכִּיר – הבשיל ראשון, בְּדַעַת וְרֶגֶשׁ אִישִׁי מָלֵא, יוֹדְעִים אֵיךְ לִחְיוֹת וְאֵיךְ לִשָּׂא בִּמְנוּחַת לֵב וְחֵפֶץ כַּבִּיר אֶת עֹל הַחַיִּים לְשֵׁם מַטָּרָה גְּדוֹלָה, אַף־עַל־פִּי שֶׁעוֹדֶנָּה כְּמוּסָה סוֹפָהּ לְהִגָּלוֹת. היו שאמרו שבעידן המודרני יותר קשה לשמור מצוות ממה שהיה בעבר. העמים האחרים שבקרבם חיו היהודים התפטרו מחלקים מסוימים בתרבותם הישנה, וכמעט לגמרי מהדת שלהם – כך שלהמשיך לשמור על אותה מסורת עתיקה, בניגוד לסביבה התרבותית, נעשה לדבר מוזר ומורכב. הרב לא מתווכח עם הרגשה זו. גם אם זו המציאות – אנחנו כבר לא ילדים. כשהיינו עם צעיר, היינו כמו ילד קטן שלא מבין ויש להעניש אותו; כך פעלה ההשגחה – כאשר עם ישראל מעד וחטא באו תוכחות הנביאים והעונשים עד שעם ישראל חזר למוטב. זה היה תהליך של חינוך. אולם כעת לאחר שהתבגרנו אנו מבינים שלמען מטרות גדולות באמת, למען תיקון עולם, בשורה רוחנית לכלל האנושות – אף שעוד אינן בנמצא ויש לעבור דרך ארוכה כדי שיתממשו – כדאי לשאת בעול, ואפילו אם הוא יותר כבד. אדם בוגר מבין שעליו לעבוד קשה למרות חוסר ההנאה שבדבר, כי הוא רוצה להועיל לעולם ולהתפרנס בכבוד. יַחַד עִם שְׁאִיפָתֵנוּ לַמְּגַמָּה הָעֶלְיוֹנָה וּלְהַחֲזִיק לְעֻמָּתָהּ אֶת הַיְסוֹד הַמַּעֲשִׂי, אִם יִכָּשֵׁל כֹּחֵנוּ וְהַמַּשָּׂא הַמַּעֲשִׂי, הַמְחַכֶּה לְמִלּוּי כֹּחַ בְּהִגָּלוֹת בּוֹ וְעַל־יָדוֹ הָאוֹר הָאִידֵאָלִי הַגָּדוֹל, יִהְיֶה בְּמֶשֶׁךְ הַזְּמַנִּים כָּבֵד יוֹתֵר מִדַּאי מִפְּנֵי כִּשְׁלוֹנָהּ שֶׁל הָאֻמָּה, נָתוּר לָנוּ עֵצוֹת נְכוֹנוֹת עַל־פִּי רוּחָהּ שֶׁל נִשְׁמַת הָאֻמָּה עַצְמָהּ, עַל־פִּי דַּרְכָּהּ שֶׁל תּוֹרָה בִּמְלֹאָהּ, לְהָקֵל אֶת הַמַּעֲמָסָה בְּסִגְנוֹן כָּזֶה, שֶׁלֹּא יֶחְדַּל הַצִּיּוּר הָרוּחָנִי מִפְּעֻלּוֹת שְׁאִיפָתוֹ גַּם רֶגַע בִּגְלַל הַהֲקָלָה הַמֻּכְרַחַת. אם האומה תתקשה לשאת את עול קיום המצוות לפרטיהן ובעקבות כך תפספס את מטרת-העל, והחזון הגדול יעלם בתוך סיבוכי הקיום המעשי של הפרטים – ילכו אנשי התורה והרוח הגדולים בדרכם של בית הלל ויקלו בפרטי המצוות. כפי שמבחינה אידאלית בוודאי היה רצוי לקיים את השמיטה במלואה, אפילו אם במצב הנוכחי אינה חיוב מהתורה ואולי גם לא מדברי חכמים,[106] אולם מכיוון שהמדינה תתקשה מאוד לקיימה, ובזמנו של הרב היה בכך פיקוח נפש של הישוב היהודי בכללו, בדרכה של תורה הרב הבליט את הצדדים המקלים והורה לסמוך על היתר מכירת הקרקע לנכרים בשנת השמיטה ולהמשיך לעבוד בה; החקלאים שרוצים למרות הקושי לשמור את השמיטה כהלכתה, כאילו היא מדאורייתא, עליהם נאמר "גִּבֹּרֵי כֹחַ עֹשֵׂי דְבָרוֹ" (תהלים קג, כ), ויש לסייע בידם. אולם לכלל החקלאים ישנו היתר המכירה, ישנה דרך להקל ולעבוד בקרקע גם בשנת השמיטה (ועי' להרחבה אגרות הראיה קפט; קצב; רמא). כפי שחכמי הדורות מצאו את הדרך להקל בתחומים שונים – מתקנת ה'פרוזבול' של הלל כדי שלא יימנעו מהלוואות (עי' גיטין לו, א), ועד להיתר מכירת חמץ, שללא הוא לא היה פתרון לכל הסוחרים הגדולים שהחזיקו מחסנים של חמץ (עי' 'פניני הלכה' פסח פרק ו').

אותה ההקלה אינה הפקרת התורה והמעשה או חלקים מהם, אלא דרכי התמודדות עם הקושי שבנשיאת עול התורה והמצוות שבמצבים מסוימים יכול להיות כבד מדי. כפי שחז"ל הורו שאין לגזור גזירה שרוב הציבור לא יכול לעמוד בה (עבודה זרה לו, א), אלא יש למצוא את הדרך הנכונה והראויה לקיים את המצוות מתוך התורה במלואה על כל שיקוליה, כדי שתימשך נשיאת העול הכללית של החתירה למימוש השאיפות הגדולות של נשמת האומה הישראלית.

הרעיונות והמעשים משפיעים זה על זה, פגימה באחד מהם פוגמת בשני וחזור חלילה, וגם להפך – רוממות אחד הצדדים צריכה לגרום להתבוננות יותר עמוקה ברוממות הצד השני, וכך חזור ועלֹה, כמו בסולם בו עולים רגל אחר רגל ולא קופצים עם שתי הרגליים יחדיו: כְּשֶׁפּוֹגְמִים אֶת הָרַעְיוֹן, כְּשֶׁמִּתְרַחֲקִים, עַל־יְדֵי הַשִּׁקּוּעַ בְּקַטְנוּת הַחַיִּים הָרְגִילִים, מֵרוֹמְמוּת הַמַּחֲשָׁבוֹת הָעֶלְיוֹנוֹת, הגורם לפגימה ברעיון והתרחקות מרוממות המחשבות העליונות הוא השיקוע בקטנות החיים הרגילים. החיים הרגילים הם ההתפרטות של הרעיונות הגדולים למעשים קטנים, שגרתיים, שנדמים חסרי משמעות עמוקה. כאשר דבר גדול מתפרט, איכותו יורדת, מה שמסוגל השלם לחולל שום אחד מן החלקים הקטנים לא יכול.[107] השאלה היא האם גם את המעשים היומיומיים מלווה כוונה, איזו מחשבה אידאית. לא החיים הרגילים עצמם הם המרחיקים מהרעיונות הגדולים, אלא השיקוע בקטנות שבהם. אותו מבט צר הוא המרחיק מהמחשבות העליונות שֶׁהֵן מְחוֹלְלוֹת אֶת הַמַּעֲשִׂים הַגְּדוֹלִים וְשֶׁהֵן גְּנוּזוֹת בְּתוֹכָם בִּגְנִיזָה אֱלוֹהִית עֲצוּמָה, לעומת המעשים הקטנים, ישנם מעשים גדולים. לפעמים ההבדל ביניהם ניכר – גיבור שבמעשה הֵרואי הציל עשרות אנשים, בולט בגדולת מעשהו. אך לרוב אין הבדל ניכר באופן מוחשי בין מעשה גדול למעשה קטן, משום שההבדל הוא בכוונה, באותה השאלה האם גנוזה במעשה מחשבה עליונה, השראת שכינה. מִמֵּילָא הוֹלְכִים הַמַּעֲשִׂים וְנִפְגָּמִים. עֶרְכָּם מִשְׁתַּפֵּל וַהֲדָרָם הוֹלֵךְ וּמוּעָם, הפגימה בכוונה פוגמת בערך המעשים, הן האדם עצמו והן האחרים מפרשים אותם באופן תועלתני ונמוך. ממילא, כאשר נוצרת התנגשות בין מעשה חולין שהאדם עושה למען הנאתו ורווחתו, לבין מעשה של קודש – האדם מוותר יותר בנקל על הקודש, משום שהוא פחות רואה בערכו הנעלה. עַד שֶׁהֵם מִתְגַּלִּים בְּצוּרָה קְצוּפָה הַמְעוֹרֶרֶת קְפִידָה וְשִׁמָּמוֹן, כאשר מקיימים את המצוות בגלל החובה לקיים אותן, מבלי לראות את ההדר שבהן – זה מעורר באדם איזה כעס פנימי. הוא רואה את המצוות כעול מטריד שמעכב ומונע את שמחת החיים. הקפדה היא דיוק, תשומת לב לפרטים מפני שהם חשובים, קפידה היא כאשר ההקפדה נראית מיותרת, מרגיזה, ובמקום משמעות יש שממון. מבחינת האדם שהתרחק מרוממות המחשבות העליונות, גם הדקות הספורות שהוא מקדיש למצוות הן בזבוז זמן. לכל שאר הדברים שהוא עושה יש משמעות מבחינתו, ואילו המצוות חסרות טעם וערך בעיניו ולכן הוא מקיים אותן רק כדי "שלא להסתבך עם ריבונו של עולם". אדם יכול להקפיד במצוות ולקבוע עיתים לתורה – אך להתייחס לדברים האלה כחובה מעיקה. וכל זאת, תַּחַת שֶׁהָעֹז וְהֶהָדָר הוּא לְבוּשָׁם הַטִּבְעִי לָהֶם. באופן אידאלי, קיום המצוות אמור למלא את האדם בעוז, לעשות אותו אמיץ, בן חורין ושלם עם עצמו, עם הדר – יכולת להשפיע טוב והארה גם על סביבתו. כמו אדם שחוזר מקבלת פנים על ידי המלך, בה הוא מתמלא בתחושה אצילית שאותה הוא מקרין גם לסובבים אותו, שלא היו בפגישה.

וּכְשֶׁהַמַּעֲשִׂים נִפְגָּמִים לְעֻמַּת־זֶה הוֹלֵךְ הָרַעְיוֹן וּמִתְרַחֵק, עַד שֶׁהוּא נֶהְפָּךְ לְמִין מַחֲשָׁבָה קְלוּשָׁה, נוצר ערפול סביב משמעות הקשר עם אלוהים, עד שנראה לאדם שלא סביר שיהיה בכלל כזה קשר. לכן אפילו מה שהחזיק בשלב הקודם את תחושתו של האדם לגבי הקשר עם אלוהים, איזה פחד מהקצף האלוהי – כעת אפילו זה אובד בגלל הקלישות, חוסר הסבירות והממשות שהאדם מייחס לקשר שלו עם אלוהים. הַמְעוֹרֶרֶת גַּם הִיא בּוּז מִכָּל אִישׁ־מַעֲשֶׂה מִצַּד מֶרְחַקָּהּ מִן הַחַיִּים וּמִצַּד רִפְיוֹן כֹּחָהּ לִפְעֹל עֲלֵיהֶם. הריחוק מהרעיונות המרוממים גורם להתייחס למעשים מן הצד הכמותי, הפשטני והשטחי שבהם, במקום להתייחס למהותם. ממילא, איש המעשה שעסוק בדרכים לשנות את המציאות, בז לרעיונות המרוממים, הדקים והעדינים, שאינו רואה בהם פשר שניתן לתרגם למציאות מוחשית.[108] כמובן שיש ערך גדול לצד המוחשי שבמציאות, אך אל לו להיות השיקול היחיד שנלקח בחשבון.

כְּדֵי לִמְצֹא תְּרוּפָה לְעֻמַּת מַצָּב אָיֹם זֶה, לְעֻמַּת מַחֲלָה כָּזֹאת, הָאוֹכֶלֶת אֶת שְׁתֵּי הַקְּצָווֹת אֲשֶׁר לַחַיִּים וּמִמֵּילָא נִחָר תּוֹכָם, אדם חולה נעשה מוגבל בחלק מיכולותיו. הריחוק מהרעיון העליון גורם לאדם שלא יהיה מסוגל לבחון את המציאות אלא רק באופן כמותי, שזהו דבר אָיוֹם עבור האדם, משום שבכך הוא מאבד את כל החלק הרוחני שבו. שום ביטוי כמותי אף פעם לא יוכל למצות את המהות. יש החושבים שניתן למדוד יראת שמיים לפי מספר המצוות שאדם עושה או משך הזמן בו הוא מתפלל – זו מחלה של עיוורון ביחס לכל הממדים הרוחניים, וודאי שלא ניתן לראות את כל העולם הרוחני של האדם, לראות את כל שיקוליו ושאיפותיו. כדי למצוא תרופה עבור כך, מצד אחד אָנוּ צְרִיכִים לְהִתְאַמֵּץ בְּכָל הַיְכֹלֶת בִּשְׁמִירַת הַמַּעֲשִׂים, לְחַבְּבָם וּלְאַמְּצָם, במצב של מחלה צריך להתאמץ, כפי שאמרו כל גדולי ישראל במשך כל הדורות, לדבוק בעול המצוות גם במצבים הקשים. הרב עצמו השקיע שנים על גבי שנים בעבודה ההלכתית, הנדרשת לצורך חיבוב המצוות ואימוצם – בכתיבת ה'הלכה ברורה' על התלמוד כדי להראות את שורשה של כל הלכה מתוך דברי חז"ל. זו לא רק החלטה לשמור את מה שבידינו ודי, אלא אימוצו על ידי כתיבת ספרות ענפה שתביא ממילא לחיבוב פרטי ההלכה. אולם הרב מציין שבשום פנים ואופן זה לא יכול להיות פתרון למחלה הקשה: אֲבָל לֹא לַעֲמֹד עַל תְּחוּם זֶה בִּלְבַדּוֹ. מְאוּמָה לֹא נִשָּׂא בַּעֲמָלֵנוּ, אִם לֹא נְצָרֵף אֶל רוֹמְמוּת הַמַּעֲשִׂים אֶת הַהֲשָׁבָה אֶל תְּעוּפַת הָרַעְיוֹן הָאָצוּר וְגָנוּז בָּהֶם. כפי שאדם יכול לומר על מאכל מסוים שהוא נפלא, טעים ומשביע, אך כל עוד הוא לא יטעם את המאכל, האמירה תישאר ריקה מתוכן. אפשר לדרוש דרשות ארוכות על כך שהמצוות חשובות וטובות, אך כל עוד לא עוסקים בטעמי המצוות לא מבינים מדוע הן כה מרוממות, והדברים נשארים נבובים וקלושים וכך חוזר התהליך שהרב הזכיר קודם – אִם יִשָּׁאֲרוּ הַמַּעֲשִׂים מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה, לֹא לְבַד שֶׁלֹּא יוֹעִילוּ אֶלָּא גַּם יַשְׁפִּילוּ עוֹד אֶת הָרַעְיוֹן, וְסוֹף שִׁפְלוּת הָרַעְיוֹן לְהִגָּמֵר בְּבִטּוּל הַמַּעֲשִׂים. לכן הרב עסק בטעמי המצוות במטרה לראות כיצד התורה במצוותיה ובמעשיה מכוונת אל הרעיונות הגדולים, אל אותה התשתית הרעיונית. ניתן לראות באגרות שהרב שלח לתלמידי חכמים בארץ ובחו"ל, בהן הוא מעודד את אלה שהיו להם נטיות לעיסוק בצד הרוחני של התורה אבל לא חשו בנוח בכך בסביבה הרגילה שלהם וכאשר שמעו על הרב פנו אליו. הרב ידע שעדיין רוב הניסיונות לעיסוק מרומם זה הם ניסיונות בוסר, אך בכל זאת עודד אותם כדי לבסס את עצם העיסוק בכך.

אֲבָל לֹא נִבָּהֵל כְּלָל מֵהַמַּפְחִידִים אוֹתָנוּ מִתְּעוּפַת הַמַּחֲשָׁבָה, הָאוֹמְרִים שֶׁאָנוּ מִתְאַמְּרִים לַעֲלוֹת מְרוֹמֵי שְׁחָקִים בְּאֵין סֻלָּם. לכאורה יש מקום לטעון כלפי הרב: "במופלא ממך אל תדרוש" (חגיגה יג, א) – אין לנו יכולת לדעת את המגמה האלוהית במצוות, והניסיון להשיג אותה היא כמו הניסיון לעלות לשמיים בלא סולם. על כן די לנו לעסוק בפרטי ההלכות, באופני קיום המצוות ולא ברעיונות הנעלים מהשגתנו. כנגד טענה זו הרב משיב כי לֹא כֵן, יֵשׁ לָנוּ סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמַיְמָה: והסולם אינו דברי התורה שבכתב או שבעל פה, דברי חכמים שבמדרש, דברי המקובלים או דברי בעלי המוסר הדגולים, אלא הַמָּאוֹר שֶׁבְּנִשְׁמָתֵנוּ, בְּנִשְׁמַת הַכְּלָל וּבְנִשְׁמַת הַפְּרָט, השאיפה שבנשמת האומה, אותה הזכיר הרב בראש הפרק; השאיפה לתיקון העולם הקיימת בישראל באופן תמידי. אף שלעתים הקטנוּת שבחיים משקעת ומשפילה אותנו עד כדי זניחת המימוש המעשי של השאיפות הגדולות, הן תמיד קיימות ומחכות לשעת כושר בה הן מופיעות במלא הדרן – אֲשֶׁר יִתְעוֹרֵר יָפֶה עַל־יְדֵי אוֹר גִּנְזֵי תּוֹרָה. הרב מזכיר כאן שני מושגים המקובלים בדברי חב"ד: 'האור' ו'המאור'. מושגים אלה משמשים כניסיון לבאר את היחס שבין הבורא והבריאה, המקור הנעלם – המאור, והתוצאה ממנו שאותה אנו חשים – האור. אין אקוויוולנט ביניהם, הם שונים באופן מהותי. המאור אינסופי והאור מוגבל, במאור ישנו כל מה שבכח והאור הוא ההופעה הנתונה בפועל. הרב שואל מונחים אלה ליחס שבין נשמת האומה והתורה, אפילו החלק הרם שבה – גנזי תורה; נשמת האומה היא המאור, והתורה בגילוייה השונים היא האור. אור גנזי תורה שבפועל – בספרים ובמסורת, הוא התוצאה של אותו המאור שבנשמת האומה ובנשמת הפרט בכל הדורות, ועל כן יכול לעורר בחזרה את מקורו. הכישרון הפרטי ושאיפת הנשמה הלאומית, אלו הם שיצרו יחד את כל אוצרות הרוח של ישראל המביאים את העולם לגאולתו.

הרב ללא ספק עודד את לימוד כל ספרות ההגות היהודית, מורה נבוכים וכוזרי, רס"ג ורבי חסדאי קרשקש, חובות הלבבות ומנורת המאור, אולם התשתית הרעיונית העיקרית מבחינת הרב, גם לגבי עצמו וגם בראייה כוללת, היא ספרות הסוד, הקבלה. זאת משום שהקבלה כשמה כן היא, מקובלת, יש בה יסודות מוצקים של מסורת מן הדורות הקדמונים ביותר באשר למושגי יסוד. וודאי שגם שם ישנה פרשנות, אך כמו שבהלכה מושגי היסוד מסורים ומקובלים וכל השאר אלו מופעים שונים של אותה התשתית, כך גם בקבלה. בנוסף, ספרות הקבלה זו מערכת שלמעשה מאז ראשית הווייתה לא פסקו מלעבוד בה. אמנם היו דורות שרק יחידים בודדים נשאו את המסורת, אך כל הזמן שכללו את אוצר המושגים וההתמודדות עם הכתובים בכל העוצמה הרוחנית והאינטלקטואלית שבמסורת ישראל. ישנו קושי גדול לכוון למקור ולא לפרש את המושגים הקבליים באופן מוטעה, ולכן רק יחידים עסקו בקבלה וגם מתוכם לא כולם כיוונו נכון. אך עם זאת, הקבלה היא אוצר עליו שמרו גדולי ישראל במשך הדורות משום שהיא מייצגת חשיבה יהדותית מקורית שלפי דרכה כוללת בתוכה את התחומים העמוקים והפרספקטיבות הכוללות ביותר, במונחיה הייחודיים. משום כך חוקרי הקבלה בדורות האחרונים יצרו מושגים משותפים לזרמים פילוסופיים ואחרים שהיו גם אצל אומות העולם, תוך פרשנות מסוימת לדברי הקבלה, ולמעשה גם גדולי המקובלים כתבו ופירשו בהתאם לסביבתם התרבותית. לכן הרב רואה בספרות זו תשתית גדולה להגות כוללת היוצרת השראה ומסוגלת ללמד את הכיוון המתאים, התורני והנכון של פיתוח החשיבה. זה עניינו של אור גנזי תורה, היוצר את האפשרות שהמאור שבנשמתנו יוכל להציב את הסולם להגיע לשמי הרעיונות שבמצוות.

המבנה הרעיוני העומד מול עיני הרב כאשר הוא מזכיר את האידיאל ואת המעשה, לקוח מעולמה של הקבלה, שם הקשר המיוחד בן העולמות העליונים לבין העולם הגשמי הוא מורכב ולא בהיר, אבל קיים תמיד; אחת הסוגיות הכי מורכבות בקבלה היא 'עליית מלכות לבינה': ספירת 'בינה' היא מבין שלוש הספירות העליונות, הראשונות שבעשר הספירות, ואילו 'מלכות' היא התחתונה, האחרונה שבהן. 'מלכות' מסמלת את העולם הגשמי, המציאות המוחשית. המלך יושב בארמונו, לא נמצא בכל מקום ומקום, אך חוקיו והוראותיו תקפים בכל רחבי הממלכה, המלכות שלו. הרשות המבצעת והרשות המחוקקת, הפקידים, המוסדות והמנגנונים השונים שבין המלך לבין המלכות שלו, מקבילים במשל לכל הספירות שבין ספירת 'כתר' העליונה לספירת 'מלכות'. כאשר מערכת המצוות מתקיימת כראוי מתגבר כֹחה של הבינה, של הספירות הגבוהות יותר, כפי שבמשל, כאשר אנשי המלכות, האזרחים, מקיימים ברצון את דבר המלך – כמובן שכוחו של המלך גובר. כדי שהאידאלים הגדולים והערכים הנשגבים יהיו בעלי תוקף, יש צורך במעשים שיממשו אותם, אף שהמעשה מוגבל. לכן אל לו לאדם להמעיט בערך עצמו וערך מעשיו, במחשבה שהם רחוקים ומצומצמים ביחס לאידאל העליון, משום שהם המגבירים את כוחו של המלך, של האידאל במציאות. המצוות שהן זֵכֶר למצוות שאינן קיימות כעת, כמו ענייני המקדש וקיום המצוות בגלות,[109] הן כמו מדים – אינן הוראה ישירה של המלך, אלא מעשה סמלי בלבד, זכר למצווה המקורית. יש לדעת כי גם מעשה זה מגביר את כוחו של המלך, אף כי באופן מצומצם יותר. 'פרסומי ניסא' הוא עניין חשוב בפני עצמו, חלק חשוב בקיום המצוות זו המודעות לקיום ציווי המלך, לכן 'מצוות צריכות כוונה'. כשחז"ל תקנו מנהגים כ'זכר למקדש', היו לכך שני נימוקים: האחד – מהרה ייבנה המקדש, ויש להיות מוכנים אליו, והשני – עצם המודעות. אי אפשר שלא יהיה מקדש בתודעתנו, עלינו לדעת שיש דבר כזה.

הנשמה הישראלית היא ה'בינה', מקום החזון והאידאלים. דווקא כוחה שלה מתחזק כשהאזרחים עושים את ציווי המלך, משום שתכונתה של הבינה היא ההוצאה מהכח אל הפועל, "נבון זה המבין דבר מתוך דבר" (חגיגה יד, א) – כמו פעולתה של ה'מלכות', ההוצאה מהכח אל הפועל של הערכים הגדולים. כאשר לכל מעשה יש עומק רוחני, משמעות ותוכן שאינם מצטמצמים רק באותו המקום ובאותה השעה, אלא על ידו אפשר להבין רעיונות נשגבים – אז מתרחשת 'עליית מלכות לבינה'. משום שכל מעשה גורר אחריו מחשבה, כפי שאמרו בני-ישראל: "נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" (שמות כד, ז) – לאחר עשיית המעשה מתקבלת המשמעות, הארת הרעיון שגנוז בחובו.