פרק ח

בפרק זה הרב עוסק בשני נושאים, המתחברים יחד במכנה משותף עמוק. הנושא האחד הוא היהדות בגולה לעומת היהדות הארץ-ישראלית המקורית, והנושא השני הוא טבעיות רוח האדם ותכונותיו לעומת המלאכותיות. המכנה המשותף שביניהם הוא המעבר של כנסת ישראל בעת התחייה מקיום מלאכותי בגלות, שעיקרו שמירה על הקיים, לקיום טבעי בארץ ישראל, בו יש קרבת אלוהים והתחדשות.

הַיַּהֲדוּת בַּגּוֹלָה, לוּלֵא הַיְנִיקָה שֶׁהִיא מְקַבֶּלֶת מִטַּל הַחַיִּים שֶׁל קְדֻשַּׁת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לֹא הָיָה לָהּ בָּסִיס מַעֲשִׂי בְּעֶצֶם. בכתב היד (קובץ א, לח), לפני שהרצי"ה קוק ערך את הפסקה, הנוסח היה: היהדות בגולה אין לה בסיס מעשי בעצם, כלומר – מצד עצמה. הבסיס המעשי שלה, קיום המצוות המעשיות של היהדות בגולה – אינו עצמי, משום שהיהדות בגולה משוללת ארץ ומסגרת עצמאית. היא לא שלטת על משאבי הטבע, לא על תחומי החיים השונים ואפילו לא על עצמה. כאן הרצי"ה הוסיף והבהיר[126] מה מהווה בכל-זאת את הבסיס המעשי של היהדות בגולה – הַיְנִיקָה שֶׁהִיא מְקַבֶּלֶת מִטַּל הַחַיִּים שֶׁל קְדֻשַּׁת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. יניקה זו המשכיות, יש ליהדות הגולה קשר לקדושת ארץ ישראל, והוא היוצר את הבסיס המעשי שלה. רק בארץ ישראל קיים המצב הטבעי, שבו כמו כל עם, עם ישראל מפתח את הייחודיות המקורית שלו, שפתו, מנהגיו ותרבותו. כפי שאמרו חז"ל על הנבואה, שהיא אינה יכולה להיות אלא בארץ ישראל, או בעבור הארץ, או שלכל הפחות תתחיל בארץ. יחזקאל הנביא למשל, התנבא גם בחוץ לארץ מפני שהתחיל להתנבא בארץ, או מפני שנבואתו בחוץ לארץ הייתה למען שיבת ציון, ובתוך כך הוא גם אמר דברים בעלי ערך רב על המציאות שבגולה (עי' מו"ק כה, א; כוזרי ב, יד).

את המושג 'בעצם', כלומר – בעצמיות, באר בהרחבה המהר"ל מפראג. המהר"ל חוזר במספר מקומות על כך שהגולה אינה הסדר הרגיל של עם ישראל, היא מקום מקרי, זמני, לא עצמי. אם הגלות הייתה נעשית עצמית היא כבר לא הייתה נקראת גלות. לכן מציאותם של ישראל בגולה היא עצמה ערובה לכך שהם ישובו למקומם הטבעי.[127] ואפילו אם מבחינתם של היהודים הגלות היא כן מקומם הטבעי, הגויים בעוינותם מזכירים להם שלא כך הדבר. הגאולה היא תוצאה הגיונית מזה שיש גולה, במובן זה שהגולה מעצם מהותה מוכרחת להישלל בשלב מסוים.

לדברים אלה של הרב יש מקור קדום. חז"ל דורשים על דברי הנביא "הַצִּיבִי לָךְ צִיֻּנִים" (ירמיהו לא, כ) – "אף על פי שאני מגלה אתכם מן הארץ לחוצה לארץ הוו מצוינים במצוות, שכשתחזרו לא יהו עליכם חדשים" (ספרי עקב מג, יז). זהו ההיגיון שבדברי הרב כאן – החיים המעשיים של היהדות בגולה מתקיימים רק כאימון שנעשה כדי שלא לשכוח את החיים הנורמטיביים שיכולים להיות רק בארץ.

בלא הקישור לארץ ישראל, הבסיס המעשי בגלות לא היה מתקיים כִּי־אִם עַל־יְדֵי חֲזוֹן הַלֵּב, הַמְיֻסָּד עַל צִיּוּרִים שֶׁל תִּקְוָה וְשֶׁל הָגוּת־יְקָר, מִצַּד הֶעָתִיד וְהֶעָבָר. גם זיכרונות העבר וגם תקוות העתיד שתבוא הגאולה. אך מורשה זו אינה מספיקה עבור ביסוס מעשי וחיים טבעיים בגולה, ובאמת היהודים לא התאימו את עצמם למקומות אליהם הם גלו. לוח השנה למשל, נשאר כמו בארץ, כך שבסוכות כבר יורד שלג ובפסח עדיין סופות – מה שיצר חוסר התאמה מעיק ביותר בין קיום המצוות לטבע והאקלים של הסביבה. כך קיום המצוות בגולה נעשה מלאכותי לגמרי וכמעט בלתי אפשרי: אָמְנָם יֵשׁ קִצְבָּה כַּמָּה כֹּחַ יֵשׁ בְּחֶזְיוֹן־לֵב זֶה לִשָּׂא עָלָיו אֶת מַשָּׂא הַחַיִּים וְלָסֹל בְּכֹחוֹ נְתִיבָה לְחַיֵּי עַם, וְהַקִּצְבָּה נִרְאֶה שֶׁכְּבָר מָלְאָה צְבָאָהּ. במשך הזמן הרב של תקופת הגלות, חזון הלב כבר יותר מדי התערפל. ככל שארכה תקופת הגלות יותר ויותר הקפידו דווקא בענייני הלכה פרטיים, כי זה היה הדבר המובן יותר, הגלוי והפשוט, ופחות התייחסו אל אותה ארץ רחוקה. ממילא נוצר דיסוננס של החלשת הזיכרונות והחזון, לעומת הקפדנות ההלכתית. החזון כבר לא מסוגל לשאת את כובד החיים, את קושי ההיבדלות אל מול הרוב, אל מול המציאות הרגילה והמפתָה להשתחרר מכל זכר ליהדות. היהודים בגלות הואשמו בהתנשאות, בכך שהם ממשיכים להיסגר בעצמם ואינם נוהגים כמו כולם, ודבר זה העצים את השנאה והרדיפות כנגד היהודים שהיו כבר ממילא, רק שזה יצר להן איזה סוג של הצדקה מעוותת.

עַל־כֵּן יוֹרֶדֶת הִיא הַיַּהֲדוּת בַּגּוֹלָה פְּלָאִים, וְאֵין לָהּ תִּקְוָה כִּי־אִם לִנְטֹעַ אוֹתָהּ בִּמְקוֹר־חַיִּים שֶׁל חַיִּים מַמָּשִׁיִּים, שֶׁל קְדֻשָּׁה עַצְמִית, שֶׁאֵינָהּ מְצוּיָה כִּי־אִם בְּאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל. בגלות הקדושה אינה עצמית, אלא מועתקת מארץ ישראל – כל עניינה הוא רק זיכרון, תקווה, תקנה או אימון כדי שלא לשכוח את המקום הטבעי לעם ישראל. וכאשר כבר כלו הכוחות לחיות בגולה, וודאי שיש הכרח לחזור אל המקור, משום שאין יותר תקווה ליהדות בגולה.

אֲפִלּוּ נִיצוֹץ אֶחָד שֶׁל הַחַיִּים הַמַּמָּשִׁיִּים הַלָּלוּ יְחַיֶּה הָמוֹן גָּדוֹל וָרַב שֶׁל חַיִּים חֶזְיוֹנִיִּים. אפילו אם יבואו רק מעטים, כל עוד תהיה לפחות איזו נציגות של יהודים בארץ, שוב יהיה אפשר להחיות המון רב של יהודים שנותרו בגולה. כאשר הרב הגה את חזון הקמת הישיבה המרכזית בארץ ישראל, הוא כתב שהישיבה תעמיד מנהיגים רוחניים הלכתיים לקהילות הגולה,[128] כיוון שכתשעים ושמונה אחוזים מעם ישראל לא היו בארץ, וללא כל כוונה לשנות מקום בזמן הקרוב.[129] כך נוצר צורך גדול במנהיגים רוחניים היונקים מקדושת ארץ ישראל אחרי שלמדו בה, קלטו את רוחה ויכולים להביא אותה ולהחיות את הקהילות בגולה. עד היום, על אף שלשמחתנו יש כבר יותר משישה מיליון יהודים בארץ ישראל, עדיין רוב היהודים בגולה. וכשאנו סוקרים מציאות זו, בוודאי מאז מלחמת העולם השנייה, ברור לגמרי שהיהדות שבגולה לא יכולה להתקיים בלי הקשר העמוק, המסיבי, עם היהדות הארץ-ישראלית. אפילו חסידות סאטמר, הקיצונית ביותר בשלילת קיומה של מדינת ישראל, רואה חשיבות רבה בכך שיש לה נציגות בארץ, ושהאדמו"ר מסאטמר היה הגאב"ד של העדה החרדית. על אחת כמה וכמה זרמים האחרים ביהדות. אלה שלגמרי לא קשורים לארץ ישראל באמת נמצאים בסכנה גדולה של התבוללות.

הַחַיִּים הַמַּמָּשִׁיִּים שֶׁל קְדֻשַּׁת[130] הַיַּהֲדוּת אֵינָם מִתְגַּלִּים כִּי־אִם בְּשִׁיבַת הָאֻמָּה לְאַרְצָהּ, שֶׁהִיא הַמְּסִלָּה הַסְּלוּלָה לְשִׁיבָתָהּ לִתְחִיָּה, השיבה לארץ היא גם תחייתה הרוחנית של האומה – היצירה של האומה,[131] ההגות והביטוי המעשי שלה. וְכָל הָעֶלְיוֹנות שֶׁבְּרוּחָהּ התורה והמצוות, וּבַחֲזוֹן לִבָּהּ חזון התקווה לגאולת העולם שהיה בגלות ללא מימוש מעשי, יָקוּמוּ וְיִחְיוּ כְּפִי אוֹתָהּ הַמִּדָּה, שֶׁהַיְסוֹד הַמַּעֲשִׂי יִתְפֹּס מָקוֹם לְהַחֲיוֹת אֶת הַחִזָּיוֹן הַמִּתְעַלֵּף. החיים בארץ ישראל הם ביטוי של החזון שבגלות היה מעולף ומופשט לגמרי – הזיכרונות, התקוות, תחיית השפה – דברים חשובים שהתממשו ונוצרו בזכות החזרה לארץ ישראל. הרב מתמודד כאן גם עם תפיסתם של יהודים משכילים שהחליטו שכבר אין צורך לשמור על ההלכה. ומכיוון שגדלו למשפחות דתיות הם הכירו קצת מאמרי חז"ל, וביססו את דבריהם על הקביעה: "רחמנא ליבא בעי" (ע"פ סנהדרין קו, ב), הקב"ה רוצה את הלב, ולכן כל עוד יש רצון טוב לא חשוב באיזה אופן הדברים יבואו לידי ביטוי. לא היה מדובר בעצלות, אלה יהודים שמסרו את נפשם על בניין הארץ, אך ראו את התורה והמצוות כדבר ששייך לגלות ואין בו צורך כעת. כנגד זאת הרב אומר שכעת הבסיס המעשי צריך לתפוס מקום, מפני בארץ נמצא מקומו העיקרי. רוחה של האומה וחזון לִבָּהּ לא נועדו רק לבדל את היהודים מהגויים, זו הייתה תועלת משנית מעצם היותם, תועלת חשובה, אבל לא העיקרית.

כעת הרב עובר לעסוק בחשיבות הטבעיות שצריכה להיות בחיים ובפרט בקשר שבין אדם לאלוהים, קשר שיכול להיות כראוי רק בארץ ישראל. יש להקדים ולומר שבאומות העולם האמונה והדת יכולות להיות דבר מלאכותי, עמים שונים במזרח התיכון למשל, כמו סוריה ומצרים, במשך מאות שנים היו נוצריים, עד אשר בא האסלם וכפה את עצמו על הרוב הגדול. אחרי פרפורי התנגדות קבלו אותו לגמרי, כך שהיום עמים אלה מוסלמיים לחלוטין. לבוסניה – יוגוסלביה לשעבר, הגיע האסלם מאוחר מאוד על ידי הטורקים (שכמובן גם הם היו נוצרים קודם לכן), וכיום כחמישים אחוזים מהבוסנים הם מוסלמים וטובחים באחיהם מבחינת השייכות האתנית והשפה, משום שנשארו נוצרים. בדתות אלה לא היה תהליך פנימי של בירור בתוך האומה ורוחה, מן השלב האלילי אל השלב המתקדם יותר – ההיטהרות והצירוף של העקרונות האמוניים, המוסריים והדתיים. כאשר הגיעו הרומאים הם כפו את הנצרות, וכאשר הגיעו המוסלמים הם כפו את האסלם. אך לא כן בעם ישראל, בו האמונה היא מצבו הטבעי כעם מאז ימי האבות דרך שעבוד מצרים, מתן תורה וכיבוש הארץ.[132]

כָּל מַה שֶּׁהָעוֹלָם מִתְבַּסֵּם יוֹתֵר, כלומר – יוצא מזוהמת השפלות של חיים המוכתבים לפי צרכי הקיום בלבד. כאשר המציאות מאפשרת לאדם להתבונן בצד האנושי שבו, בשְאֵר הרוח, ולא להשקיע את מרב המאמץ בסיפוק צרכי הקיום הבסיסיים, מתרבים המדע התיאורטי והנטיות האומנותיות. התרבות מייצרת מותרות, דברים שהם מותר האדם מן הבהמה, שמעבר לסיפוק הצרכים הבסיסיים-גופניים. כך כמובן גם בתפיסת הדת – כאשר העולם מתבסם הדת כבר אינה אמצעי לסיפוק הצורך החומרי של האדם כיצור פגיע וחלוש, להיות בקשר עם איזה כח עליון שיגן עליו, אלא מכניסה לחייו של האדם משמעות ורוממות, מושגים יותר מופשטים ונעלים מהמציאות הרגילה.[133]

וְרוּחַ הָאָדָם[134] מִתְפַּתֵּחַ בְּקִרְבּוֹ, לא רק שנוצרים יותר פנאי ואפשרות כלכלית וחברתית לעסוק בדברים המרוממים יותר, אלא שבתודעת האדם יש יותר ויותר משקל לצד הרוחני שבו, לדת, למדע, לתרבות ולאומנות. עמדתו של אדם מוסרי, לדוגמא, אפילו אם הוא זקן וחלש, מאוד חשובה בחברה מפותחת. מה שאין כן בשבט פרימיטיבי, בו לא נחשבת דעתו של אדם שאינו לוחם, מפני שהמשקל העיקרי של החיים זו דאגת הקיום התמידית. אפילו הצדדים הרוחניים יותר שקיימים באורח החיים של השבט הפרימיטיבי – המוזיקה, הריקוד, השמאן – משועבדים בדרך-כלל לצרכי הציד, הרפואה והפריון.

מִתְעוֹרֶרֶת יוֹתֵר הַתְּבִיעָה לִחְיוֹת עַל־פִּי הָרוּחַ הַטִּבְעִי שֶׁבְּקִרְבּוֹ, בְּקוֹל יוֹתֵר חָזָק. התפתחות התרבות יוצרת סדרים חברתיים נוקשים, נימוסים וטקסים מלאכותיים, המדכאים כוחות טבעיים שגם קיימים באדם. לאחר מיצוי של שלב מסוים בהתפתחות התרבות, נֵעוֹרים הכוחות המדוכאים, האדם היה מוכן להקרבה של חלק מכוחותיו, אך יש גבול להקרבה זו. ניתן לראות בשחר המודרנה, לאחר תקופת הרנסאנס, שהאדם האירופי מואס במוסדות הציבור השמרניים והמכבידים, בסדרים החברתיים הרגילים. כתשובה לשאלה שהציבה האקדמיה הצרפתית בשנת ה'תק"ט (1749), האם התחדשות המדעים והתרבות תרמה לרמת המוסר של האדם, ענה הוגה דעות בשם רוּסוֹ,[135] שהתרבות האנושית רק משחיתה את בני האדם. כל חייו עסק רוסו בעיצוב תיאוריה חינוכית-חברתית שנועדה להחזיר את ההרמוניה לחיי האדם, למעשה ברור שהוא כשל, אך ספריו עוררו גלי אהדה והערצה בכל אירופה. לתפיסה זו הגיע רוסו מכיוון שבתקופתו החלו להגיע תיאורים של יורדי הים שפגשו קצת שבטים רחוקים, ובצד תיאורים מזוויעים על קניבליזם ואכזריות היו גם תיאורים של הרמוניה ושלווה, ללא קנאה, שנאה ותחרות, אוטופיה של הארת פנים הדדית בין האנשים. מעין זה היה אצל ג'ונתן סוויפט[136] שכתב את הספר 'מסעות גוליבר', בו הוא מתאר חֶברוֹת דמיוניות שבהן דווקא היצורים הדמוי-אנושיים הם המושחתים. מזה התפתחה התקופה הרומנטית של יאוש מהקיים וכמיהה לאוטופי אידאלי, לא להיכנע למוסדות, חוקים וכללים שבאופן מלאכותי משנים את האדם. נוצר אידאל של חיים מאוזנים, של טבע ואושר ללא קיצוניות, חיי הארת פנים בלא שוטרים וצבאות, שהנטיות הטבעיות לאומנות, שירה ואהבה יהיו במרכז המציאות.

אך כמובן שלא היה אפשר למסד שאיפות אלה. קל מאוד לכתוב רומנים על מציאות מאושרת כאשר יושבים בבית עם משרתים שדואגים לצרכי הקיום השוטפים. שאיפה זו של חזרה לטבע אינה מושכלת ומפורטת כך שוודאי אינה יכולה לחול במציאות ואף יוצרת עיוותים קשים. כאשר מתנגדים לכל החוקים ואומרים שטבעו של האדם מעצמו יגאל את האנושות מייסוריה, המצב רק מחמיר יותר. אולם עצם התביעה לחיים טבעיים היא בעלת חשיבות רבה, ויש בה הרבה מן העומק והעוצמה. לכן הרב מציין: תְּבִיעָה זוֹ יֵשׁ בָּהּ הַרְבֵּה מִן הָאֱמֶת וְהַצֶּדֶק, וּשְׁלֵמֵי הַדַּעַת צְרִיכִים לְזַכְּכָהּ וּלְהַעֲמִידָהּ עַל מְכוֹנָהּ. על אנשי המעלה, המנהיגים ואנשי החינוך, מוטל להפריד בתוך שאיפה זו בין החלקים שעוד לא מתוקנים לחלקים המתוקנים יותר, יחנכו לזה, יזהירו מפני הסכנות האפשריות ויעודדו את המגמות הטובות. כפי שאם האדם כובל את עצמו במערכת חוקים שאינם משקפים את מלא אישיותו, הוא מדחיק נטיות טבעיות שיש בו, וכך יוצר בעצמו צביעות ותסכול ועלול להגיע לעיוותים קשים, כך גם להפך – אם האדם חי רק במשטר של סיפוק צרכיו הטבעיים-חייתיים, הוא מכפיף וחוסם את עצמו מפני הנטייה האנושית למוסר וחיפוש אחר משמעות, שלמעשה גם היא חלק מטבעו.[137] התביעה לחיות על פי הטבע במשמעות זו, היא לבסס את הקיום האנושי על התאמה לכלל מערך הנטיות והרציות שקיימות באדם, גם הצד החייתי וגם הצד האנושי, וכך לחיות באופן שלם שיביא לידי ביטוי באופן ראוי את שתי נטיותיו הטבעיות של האדם; היותו "עָפָר מִן הָאֲדָמָה" (בראשית ג, ז), גוף בעל צרכים ודחפים שיש גם לבעלי החיים, יחד עם היותו נברא בצלם אלוהים, "חֵלֶק אֱלוֹהַּ מִמָּעַל" (איוב לא, ב). יש לחתור לנקודה המרכזית של אחדות כל כוחות הנפש, כל הנטיות, כל היצרים והרציות השונות.

הָאָדָם הוֹלֵךְ וּמוֹצֵא אֶת אֱלוֹהִים בְּקִרְבּוֹ, לא רק אלוהים שמחוץ לו, הכופה עליו את החוקים ואת המידות הטובות, אלא אלוהים שבקרבו. בשלב התרבותי שהיה ברקע תביעה זו של חזרה לטבע, התחדשה תפיסה דתית שזיהתה בין האלוהות והעולם, כפי שכתב שפינוזה,[138] ההוגה המרכזי של רעיון זה: "האל או הטבע" (Deus sive natura), כלומר – הם שווים. במקום תפיסת האלוהים שהייתה בימי הביניים, בה האלוהים היה חיצוני לעולם, אימתני ומרתיע, בתקופה החדשה האלוהות נתפסה כאימננטית, שמתגלה בתוך העולם ומתוך טבע האדם.[139] בִּנְטִיּוֹתָיו הַנְּכוֹנוֹת; והרב מוסיף עוד יותר מזה: וַאֲפִלּוּ בְּאוֹתָן הַנִּרְאוֹת בָּרֹאשׁ שֶׁהֵן מַשְׁגּוֹת מִן הַדֶּרֶךְ הַטּוֹבָה הַמֻּסְכֶּמֶת מִצַּד הַהַשְׁקָפָה הָרְגִילָה, יוּכַל הוּא לַעֲלוֹת לְמִדָּה עֶלְיוֹנָה כָּזֹאת עַד שֶׁיֵּדַע לְכוֹנֵן אֶת הַכֹּל לְתָכְנִית הָעֹז וְהָאֹשֶׁר. דוגמא לכך היא הרעיון המרכזי המכונן את התקופה המודרנית – החירות. ישנן מצוות ומסגרות, איסורים וחוקים, המסדירים את הקיום האנושי. לא בכדי לפני כמאה שנה יהודי שהפסיק לשמור מצוות היה נקרא 'חופשי', לעומת זה ששמר מצוות שהיה 'חרדי'; ישנו החרד, המתיירא, וישנו החופשי מהפחד ומהחוקים. ודאי שנטיית החופש היא בסיסית באדם, אותנטית לו, אך אם נטייה זו תהיה ללא מגבלות היא עלולה ליצור בעיות חמורות. לעולם של הפקר אין סוף טוב. על כן יש לברר היטב כיצד לכונן את נטיית החירות כך שהיא תהיה לתוכן של עוז ואושר. זהו אתגר שהיה בימי הרב וקיים כמובן עד היום. כך גם רעיון השוויון והצדק, שבימיו של הרב היה אחת האידאולוגיות הדגולות ביותר. מצד אחד וודאי שיש בזה הרבה מן האמת, ומצד שני זה עלול ליצור אנרכיה, פגיעה בחפים מפשע. בסדר החברתי הרגיל יש גם הרבה דברים חיוביים, ולא בטוח שמוטב להטיל את החברה לתוך מערבולת של בוקה ומבולקה למען אותו השוויון הנכסף. על כן גם כאן יש לחשוב על רפורמות מתאימות, שבאופן מדורג יינתנו יותר אפשרויות למי שאינו בעל רכוש רב, עד שהדברים יצטמצמו לממדים סבירים. כפי שדרשו על מצוות "צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף" (דברים טז, כ) – את הצדק גם כן יש לרדוף בצדק, לא להמיט אסון על מי שלא אשם, ועם זאת לקדם את המציאות.

כְּשֶׁכְּנֶסֶת־יִשְׂרָאֵל מִתְעוֹרֶרֶת לִתְחִיָּה מוֹצְאָה הִיא בְּקִרְבָּהּ פְּנִימָה אֶת עֻזָּהּ וּכְבוֹדָהּ, וְכָל הַטֹּהַר וְהַקֹּדֶשׁ הָרָגִיל לְהִמָּצֵא בְּהַכְנָעָה וּמִשְׁמַעַת הוֹלֵךְ הוּא וּמִתְנוֹצֵץ בָּעֹז הַנִּשְׁמָתִי שֶׁל הוֹפָעַת הַגְּבוּרָה שֶׁל הָאֻמָּה, לא הגבורה שהייתה נדרשת בדרך-כלל בגלות – כבישת היצר, שזה פירוש יפה לעניין הגבורה, אך מנוגד למשמעות הפשוטה שלה, של גבורת כיבוש והכנעת האויבים הרוחניים והגשמיים הנצרכת בעת התחייה, תיקון העולם כולו בעוז וכבוד.

הנחת היסוד כאן היא שכל ההישגים של היהדות בגלות היו על ידי הכנעה ומשמעת. אך ההכנעה והמשמעת נצרכו משום שהיה חסר הבסיס הטבעי, שנשמט מחיי האומה עם חורבן הבית והיציאה לגלות. החיים בגלות הצריכו הקרבה, איפוק וצניעות קיצונית, חסימה של רגשי חיבה לאנשים, לטבע ולמקום. יהודים רבים נאלצו לסרס נטייה לפעילות חברתית וכישרונות רבים אחרים שהיו להם, משום שדברים אלה היו מסכנים את ההישרדות הקשה בגלות. לחיי הקרבה אלה היו הישגים רבים. החשוב שבהם הוא עצם ההישרדות לאורך תקופת הגלות הארוכה, ובנוסף לכך, במהלך תקופת הגלות נוצרו יצירות חשובות ברמה גבוהה ביותר מבחינה אינטלקטואלית, מוסרית וערכית. התפתחות הספרות התורנית הענפה באומה כה מרוסקת הוא הישג כביר. אולם כעת, כשכנסת ישראל מתעוררת לתחייה, חוזרת אל הנופים והשפה, לאדמה, למים, לעצים ולאבנים של ארצה – הצורך בהכנעה ומשמעת פוחת. חווית העצמאות והריבונות המתעוררת מעצם החוויה של הימצאות במקום הטבעי, המקורי, יוצרת עוז וכבוד, ואפילו כשריבונות זו קיימת באופן מצומצם כפי שהיה בימי הרב. עדיין יש שלטון טורקי, אבל המקום הוא המקום השייך לנו. זה מה שנתן ליהודים להרשות לעצמם אחר כך גם להקים את המחתרות, דבר שלא היו מעלים על דעתם לעשות בגולה.

וּבְדֵעָה טְהוֹרָה מְחַבְּרִים אֶת הָרוּחוֹת רוח המשמעת וההכנעה, שאם זונחים אותה לגמרי עלולים לחזור על הטעות הראשונה שהביאה לגלות, עם רוח הגבורה של העוז הנשמתי, העצמי לאומה. הדעה צריכה להיות טהורה, אסור שהחזון המשלב את הרוחות יחד ומעצב את היהדות בארץ ישראל יהיה משוחד על ידי אינטרסים שונים. וּמַמְתִּיקִים אֶת הַגְּבוּרָה הַמִּתְעוֹרֶרֶת עַל־יְדֵי שִׁלּוּבָם. ככל שהדעה מבררת את המהות של גבורת כיבוש היצר וגבורת כיבוש האויבים, היא ממילא מחברתן גם אל הטבעיות, אל אופיו המקורי של האדם – אל החסד. כך הדעה הטהורה מחברת את קו הדין, הגבורה, עם קו החסד, החופש של הטבעיות, ומשלבת אותם נכון.