פרק ה

בפרק זה הרב דן בדרכו ההיסטורית של עם ישראל ובוחן את יחסי העבר, ההווה והעתיד, לאור בחינת תוקף החיוב של המצוות בגלות בכלל, ושל המצוות התלויות בארץ בזמן הזה, בפרט. מתוך כך הרב מתאר את גדולת הופעתן של המצוות כאשר בית המקדש יהיה בנוי, ואת היתרון שלהן לעומת התרבות המתפתחת.

אנו תופסים את החיים סביב ממד הזמן. לא במובנו האסטרונומי, של תאריכים ושעות, אלא כהמשכיות שיש בה עבר, הווה ועתיד שכל אחד מהם מתייחד במשהו, שאם לא כן לא היינו מתייחסים אליו ככזה. מסגרת הקיום שלנו היא בהווה, אבל יש לנו קשר חזק עם העבר והעתיד: מצד אחד העבר נעלם בתהום הנשייה, אך מצד שני הוא קיים ונוכח, ואפילו פועל בהווה באמצעות הזיכרון האינטלקטואלי והחותם שהטביע בנו. באותה מידה ההווה הולך ומשתנה גם על ידי העתיד שמתממש באמצעות הרצונות, החזונות והחששות שלנו. העתיד אף יכול לשנות את מה שהוטבע בנו מן העבר, כי ההווה שנותר מן העבר עובר שינוי צורה בהתאם לציפיות ולפחדים שלנו, שהם כולם בגדר עתיד. הממשות האנושית בשום פנים ואופן לא מוגבלת רק לחפצים בעלי ממד מרחבי, אלא כוללת גם את הרצונות, התקוות והחרדות, לכן במובן מסוים גם העתיד כבר קיים בהווה.

זהו הרעיון הכללי המונח בפרק כתשתית לבחינת מצבו של עם ישראל בעת התחייה. ישנו העבר שהטביע בנו רשמים מסוימים הקיימים בהווה, אם מצד ההלכה, אם מצד הדעות ואם מצד הזיכרון הקולקטיבי הלאומי, וישנו חזון עתידי שגם הוא חלק מההווה. בהיסטוריה היהודית יש קצה אחד של התחלה, קצה שני שאפשר לקרוא לו 'ימות המשיח' או 'גאולה', ובאמצע ישנה מציאות של גלות. אם נתייחס אל הגלות כהווה ממשי מצד עצמו, היא לא חיובית מבחינת תפיסת היהדות את עצמה; היא לא אידאלית, אלא מציאות שנצרכה כדי לתקן את הפגמים שבחטאי העבר. לעומת זאת, זמן התחייה הלאומית והרוחנית מתאפיין כתקופת מעבר מן המצב המוגדר והמוכר כגלות, למצב פחות מוגדר מבחינה הלכתית ורעיונית, של הסרת שיעבוד המלכויות וגאולה.

לפני כמאה שנה הכובד העיקרי של חיי האומה, מבחינה כמותית, היה בוודאי בגלות. רק העיניים היו נשואות אל איזה עתיד מעורפל, המלווה בספקות וחששות מה הוא צופן בקרבו ומהי הדרך הנכונה לשינוי. היו רבנים גדולים והוגי דעות חשובים שראו בתנועה הלאומית הציונית המשך של תנועות מחאה שקראו למהפכות אוניברסליות או להתבוללות והשכלה. באותה המידה שהתנועה הלאומית נתפסה כמועילה למניעת התבוללות פיזית, כך היא נתפסה כמזיקה מבחינה רוחנית, מפני שהקיום הלאומי עלול להחליף ולבטל הייחודיות של העם היהודי.[55]

גם כיום שאלה זו אינה פשוטה לפתרון. בנפשנו הלאומית מתרוצצות שתי נטיות: האחת – העמדת הקיום היהודי סביב הייחודיות הלאומית או הרוחנית, והשנייה – סביב חיי עם ומדינה רגילים. לרוב נטיות אלו מתקיימות בערבוביה, ולא שמים לב שיש בהם צדדים מנוגדים. הרב מביע כאן עמדה עצמאית, הן להבנת הייחודיות היהודית והן להבנת רעיון התנועה הלאומית המדינית, שמשתלבת בדרכה המיוחדת של האומה. תפקידה של התנועה הלאומית הוא להחיות ולהבליט את הייחודיות היהודית, שבעבר באה לידי ביטוי במצבים של דוחק, לחץ וחשיכה, וכעת היא צריכה לבוא לידי ביטוי גם במצבים של רווחה ועוצמה לאומית.

דַּרְכֵּנוּ בַּחַיִּים הַלְּאֻמִּיִּים כלאום בין הלאומים וְצִדּוּדָם כְּלַפֵּי הַיַּחַשׂ הָאֱנוֹשִׁי הַכְּלָלִי הקשר שלנו עם האנושיות מצד עצמה אֲרֻכָּה הִיא מְאֹד. עם ישראל ברוחו המיוחדת עובר בתוך ההיסטוריה האנושית עם כל המהמורות, המכשולים, ההזדמנויות והקשיים ומצליח להתקיים מבלי להישחק ולהיעלם. זהו דבר מיוחד במינו, מפני שטבע האדם הוא שהשנים עושות את שלהן, הגוף והרוח, תכונות האופי, חדוות המחשבה ועצמאותה נשחקים. ככל שהזמן חולף האדם משלים מהר יותר עם הנסיבות והמגבלות, מוותר על החלומות והשאיפות ונכנע מהר יותר לדעות אחרות שתופסות מעמד יותר בולט במציאות. אולם אצל עם ישראל עִם כל הקשיים והשחיקה של הגוף הלאומי, הפיזור והתמעטות האוכלוסייה ואפילו נמיכות הקומה מבחינה גופנית – בכל זאת הרוח היהודית לא נכנעה. הייתה תחושה פנימית עמוקה של עצמאות, שאיפה, חזון ויצירה רבה. ערכים אלה מתעוררים לתחייה במהלך שיבת ציון ופותחים פתח להשפעה חדשה של עם ישראל על התרבות העולמית.

אֲרֻכִּים הֵם חַיֵּינוּ וַאֲרֻכִּים הֵם, עַל כֵּן, דְּרָכֵינוּ. אנחנו עם בעל היסטוריה עתיקה הכוללת שלבים רבים ושונים, וממילא סוגים שונים של קשרים פנימיים וגם חיצוניים ביחס לעמים אחרים. פעמים היו אלה יחסי ידידות וכבוד, ופעמים יחסי פחד ויריבות. בימי האבות, בזמן הופעת העם בכח במשפחת אברהם, יצחק ויעקב, חיינו לצד עמי המולדת בארם נהריים והתרבויות המקומיות בכנען. לאחר מכן בימי גדולתו של יוסף בשנות הרעב, גרנו בארץ גושן, פרק זמן שלאורו התורה הדריכה אותנו לתת יחס חיובי למיעוטים שגרים לצדנו. בהמשך השנים בא פרק נוסף שבו התגבשה האומה, נוצרה קנאה של המצרים בעם המתהווה וחשש מפניו, ואז היחסים היו של זרות ועבדות. כאשר העם יצא למדבר והיה נתון לגורלו, התגלו מצבים לאומיים מורכבים, בעיות שנוצרו כתוצאה מהחירות החדשה, חשש מפני הבאות, קשיי הכרעה ותחרות פנימית על המנהיגות. ההנהגה הייתה אלוהית ומופלאה, עד שהמרגלים הביעו סיפוק מן המצב הקיים, השלמה וקבלת ההנהגה האלוהית ולא רצו להיכנס לארץ, מה שנדמה היה כצדקות. מן העבר השני היו המעפילים, שרק השאיפה הניעה אותם בלי קשר ליכולת ולנכונות של כלל מחנה ישראל הנתון בבכייה ובמורך לב. "לֹא תַעֲלוּ וְלֹא תִלָּחֲמוּ כִּי אֵינֶנִּי בְּקִרְבְּכֶם" (דברים א, מב) – זו האשמה כבדה, צריך להתחשב גם במצב העם כמות שהוא. לאחר מכן, הפרק של הכניסה לארץ וכיבושה, ימי ההתנחלות שבהם יש מערכת יחסים לא פשוטה בין השבטים. על גבי זאת מתחילה תקופת השופטים, שאלת המלוכה מפי שמואל וההתלבטות האם ככל העמים בית ישראל. הממלכה מתפצלת, עשרת השבטים גולים וממלכת יהודה נשארת ולאחר כך חורבן המקדש וגלות בבל, החזרה לארץ ובניין בית מקדש השני עם המורכבויות שבקרב עולי בבל. בשלהי בית שני מתבססת תורה שבעל פה על רקע המאבקים עם הצדוקים והבייתוסים, הנוצרים ודומיהם. חורבן הבית מלווה במרידות גדולות עד הגלויות השונות. בכל פרק ופרק יש תוכן עצמי, גילוי קווי האופי של האומה, וגם מערכת יחסים חדשה ושונה עם הסביבה הקרובה והרחוקה, לפעמים מבחינה מדינית ופוליטית, לפעמים מבחינה תרבותית, רוחנית-דתית, ולפעמים מבחינה כלכלית.

גְּדוֹלִים אֲנַחְנוּ וּגְדוֹלוֹת הֵנָּה מְשׁוּגוֹתֵינוּ שגיאותינו. ישנה התאמה בין הממד הכמותי של אורך שנות הקיום לבין הממד האיכותי של גדולת התרבות. לא תמיד זה כך, העם הטיבטי למשל חי שנים ארוכות בהרים בריחוק מההודים והסינים על גווניהם השונים, ואף שזהו עם בעל תרבות משלו עדיין אין יחס בין אורך ההיסטוריה לגדולת התרבות שלו. לעומת זאת עם ישראל חי מתחילת דרכו במרכז תרבותי; החל מאברהם אבינו שבא מארם נהריים לארץ ישראל, מרכז הסהר הפורה, על פרשת דרכים מפולשת שבה אף פעם אין בדידות, מרכז הקלחת המדינית, הכלכלית, הדתית והתרבותית של עמים ולשונות שונים. וכך גם לאחר מכן, האימפריות הראשונות של אשור, מצרים ויותר מאוחר הפרסים, היוונים, הרומיים והפרתיים, וגם בתקופת הגלות בקרב תרבויות שונות בכל רחבי העולם. בכל מקום היהודים היו מעורבים והשפיעו על חיי התרבות והכלכלה. המון אתגרים, פיתויים והזיות הונחו לפתחינו כעם, כקהילה ותרבות, וממילא פעמים רבות שגינו שגיאות משמעותיות. וּבִשְׁבִיל כָּךְ גְּדוֹלוֹת הֵן צָרוֹתֵינוּ, וּגְדוֹלִים גַּם תַּנְחוּמוֹתֵינוּ. אין במציאות עם כזה שחווה את תוצאות שגיאותיו באופן כל כך חד, עד לסף הכחדה, ולכן גם היכולת לחזור למצב יותר טוב ממה שהיה היא דבר מופלא ומנחם.

כעת הרב מחבר את הדברים להקשר ההיסטורי שבדורות האחרונים, לתנועה הלאומית המודרנית – הציונות. טָעוּת יְסוֹדִית הִיא הַחֲזָרָה מִכָּל הַיִּתְרוֹן שֶׁלָּנוּ, הַחִדָּלוֹן מֵהַהַכָּרָה שֶׁל "אַתָּה בְּחַרְתָּנוּ". בתנועה הציונית בלטו גוונים שונים. מצד אחד וודאי שהציונות קמה על יסוד הגעגועים והזיכרון של חזון הנביאים לשיבה לציון. היא מחוברת בשורשיה אל עומק הזהות היהדותית הרוחנית, גם התנ"כית וגם של תורה שבעל פה. מצד שני, הייחודיות היהודית בגולה נתפסה כייחודיות של 'קרבן תמיד', כנושאת הצרות בדמות האנטישמיות הקלאסית, שנאת היהודים והיהדות, הרדיפה והאפליה. לכן בלט בתנועה הציונית גם הניסיון להיפטר מייחודיות זו והרצון הפשוט להיות עם נורמלי. בתודעתם של אנשים מסוימים משמעות הדבר הייתה לוותר על ה'אתה בחרתנו', על הכרת הייחודיות היהודית, שנתפסה כגורם לצרות ובעיות לנצח.[56] גוון זה בלט אצל רבים בתנועה הציונית, סופרים והוגי דעות – פעמים רבות לאו דווקא אלה שבלטו במיוחד בגדולת מחשבתם, אלא שלא היה להם מקצוע אחר ולכן נקראו 'הוגי דעות'. הם עסקו בזה, הטיפו לכך שאין צורך להיות תלמידי חכמים ואנשי רוח מוכשרים. מותר להיות עמי ארצות פשוטים כמו האיכרים הרוסיים והאוקראינים. ד"ר לאון פינסקר[57] כתב בחיבורו 'אוטואמנציפציה': "לא אל ארץ 'קדשנו' עלינו לשׂאת נפשנו עתה, כי אם אל ארץ 'שלנו'". הקודש הוא עניין שולי, אם תהיה זאת ארץ ישראל, מה טוב, אך העיקר שתהיה 'שלנו' בפשטות, ארץ שאפשר לחיות בה כראוי. לכן הרב מדגיש: לֹא רַק מְשֻׁנִּים אֲנַחְנוּ מִכָּל הָעַמִּים, מְשֻׁנִּים וְנִבְדָּלִים בְּחַיִּים הִיסְתּוֹרִיִּים מְצֻיָּנִים, שֶׁאֵין דֻּגְמָתָם בְּכָל עַם וְלָשׁוֹן, כִּי אִם גַּם מְעֻלִּים וּגְדוֹלִים מְאֹד מִכָּל עַם. אִם נֵדַע אֶת גְּדֻלָּתֵנוּ אָז יוֹדְעִים אָנוּ אֶת עַצְמֵנוּ, וְאִם נִשְׁכַּח אֶת גָּדְלֵנוּ אָנוּ שׁוֹכְחִים אֶת עַצְמֵנוּ, ה'אתה בחרתנו' זה עניין עצמי בישראל, סוג מיוחד של כישרון, ולכן הוא יבלוט בכל מצב. עצם המחשבה שניתן להתכחש ליסוד זה היא טעות. אדם יכול להתפטר מתפקיד או מסמכות שהיא חיצונית לו, אך לא מכישרון שטמון בתוכו. אם בכל-זאת ינסה, בכך הוא יאבד את עצמיותו וְעַם שֶׁיִּשְׁכַּח אֶת עַצְמוֹ בְּוַדַּאי הוּא קָטָן וְשָׁפָל. כדברי חז"ל: "אומה זו משולה לעפר ומשולה לכוכבים – כשהן יורדין, יורדין עד עפר וכשהן עולין, עולין עד לכוכבים" (מגילה טז, א). רַק בְּשִׁכְחַת עַצְמֵנוּ הִנְנוּ נִשְׁאָרִים קְטַנִּים וּשְׁפָלִים, וְשִׁכְחַת עַצְמֵנוּ הִיא שִׁכְחַת גְּדֻלָּתֵנוּ. אי אפשר וגם אסור להתעלם מן הגדוּלה שיצרה את דרכנו הארוכה, יש לנו רוח מיוחדת ועלינו להכיר בה. אין בזה גאווה מפני שרק על ידי אותה מודעות עצמית ניתן להשתמש בכוחות הגדולים שבנו בתבונה, באופן מוסרי וישר. ללא המודעות לגדולת הכישרון עלולות להיגרם תקלות גדולות – כדברי חז"ל: "מפני מה נתנה תורה לישראל, מפני שהן עזין […] שאלמלא נתנה תורה לישראל אין כל אומה ולשון יכולין לעמוד בפניהם" (ביצה כה, ב). ללא התורה עם ישראל היה מחריב את העולם. כח יצירה ללא הכרה עצמית, ללא ידיעת הגבולות והצבת מטרה סבירה, הוא כח מחריב. היוצר עלול לתפוס את המציאות רק כחומר גלם עבור יצירתו, ולהתעלם מכל מה שקיים מסביבו, ולכן דווקא הוא צריך ענווה גדולה, אחריות מרובה ומוסר, להציב מטרה נאותה וחזון נעלה. לא בכדי דמות המופת של האומה, משה רבנו, מתואר כ-"עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (במדבר יב, ג).

הרב מסביר מהי משמעותה של אותה הגדולה שבאומה: נִשְׁמָתֵנוּ מַקֶּפֶת עוֹלָם וּמְלֹאוֹ וּמַצֶּגֶת אוֹתוֹ עַל בְּסִיס אַחְדוּתוֹ הָעֶלְיוֹן, וּמִשּׁוּם כָּךְ הִיא בְּקִרְבָּהּ תַּמָּה וְכוֹלֶלֶת, וְאֵין בָּהּ כְּלָל אוֹתָם הַנִּגּוּדִים וְהַהַרְכָּבוֹת הַשּׁוֹנִים, הָרְגִילִים בְּנִשְׁמוֹת עַם וְלָשׁוֹן. לכן היא נוגעת בבת אחת לכל העמים, בכל הזמנים והתקופות. בכל עם יש תרכובות שונות של תכונות ואופי המועילים לבניין העולם, אך גדולתם של ישראל היא בבשורת אחדות המציאות והאנושות הנובעת מאחדות ה'. היכולת והצורך להשלים זה את זה, בשורת השלום העולמי האמתי שלא מבוסס רק על משא ומתן והסכמים משפטיים שפעמים רבות הם רק ניסיון הונאה והערמה, אלא סביב המוסר והטוּב שטמון בליבות בני האדם. גּוֹי אֶחָד אֲנַחְנוּ, אֶחָד כְּיִחוּדוֹ שֶׁל עוֹלָם.[58] למרות החלוקה לשבטים והבדלי האופי והנטיות, יסוד האחדות הפנימית חזק ומהווה דוגמא לכלל האנושות. המשמעות של היותנו עם נבחר היא במידת הכלליות, בדאגה וביכולת לכבד כל עם ועם על פי דרגת טהרתו ודבקותו בעקרונות המוסר הכלליים שבאים לידי ביטוי בשבע מצוות בני נח או בעשרת הדברות, כמו ערכי השוויון וזכויות האדם המולדות: "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ וְיִנָּפֵשׁ בֶּן אֲמָתְךָ וְהַגֵּר" (שמות כג, יב). זֶהוּ עֹמֶק טִבְעֵנוּ הָרוּחָנִי שֶׁיֵּשׁ בָּנוּ בְּכֹחַ, זו לא רק אידאולוגיה חיצונית, אלא טבע היצירה והנשמה של האומה להביא את דבר ה', אחדותו וגדולתו לעולם, כפי שמתאר הנביא בשם ה': "עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ" (ישעיה מג, כה). וְהַדֶּרֶךְ הַהִיסְתּוֹרִי שֶׁלָּנוּ הַהוֹלֵךְ אֶת מַהֲלָכוֹ בִּדְרָכִים שׁוֹנִים, יש דרך כללית ובתוכה סוגים שונים של דרכי קיום. שנות שעבוד, חיי נדודים, שנות כיבוש וחלוקה, פיצול שלטוני ותקופת אחדות, מלוכה ועצמאות, לעומת גלות והשפלה. אלו דרכים שונות שכמעט מנוגדות אחת לשנייה, כמין תזה ואנטיתזה, אבל הן מצטרפות לדרך היסטורית כללית המראה את הפנים השונות של הטבע הרוחני בגדולתו וגם בירידתו. בְּדַרְכֵי אוֹרָה כאשר יש נבואה, מלכות, מקדש וסנהדרין, הָעוֹבְרוֹת בֵּין הַרְרֵי חֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת, בימי השפל, בעוצמה אדירה של הישרדות ומסירות. יש אור פשוט כאור היום – כאשר הכל טוב, ויש קרן אור במיצר שסביבה הררי חושך וצלמוות, זוהר של יחידים מופלאים שלקחו על עצמם את תפקיד המלך, הכהן, הנביא והחכם. הם היו עמוד השדרה שסביבו התגבש הגוף הלאומי בפיזורו וסבלו. במסירות נפשם ובגודל חכמתם הם הכריעו הכרעות קשות בעד כלל האומה והאירו את אופק החיים של קהילות ישראל. הם הזכירו את החזון הגדול, שיש ערך לחיים גם בתוך הסבל כדי להגיע לתיקון המציאות כולה, אם לא בדור הזה אז בדורות הבאים. בגדלות רוחם לא הסכימו לוותר מבחינה מוסרית לאדם ולאנושות, ואמרו שאין להשלים עם עוולות ואי צדק גם כאשר סביבם היה אוקיינוס של רשע, שנחשב לנורמטיבי, מקובל וראוי. עבר עשיר זה, הוּא מַדְרִיךְ אוֹתָנוּ לְהוֹצִיא אֶת עֹמֶק טֶבַע הֲוָיָתֵנוּ מִן הַכֹּחַ אֶל הַפֹּעַל. את מימוש חזון שיבת ציון שהרב ראה בתחילתו, בזעירותו, אנו רואים כיום בעיצומו. יש בו הצלחה מופלאה של מימוש חזון עתיק אחרי כאלפיים שנה איומות, בהן הכל היה נגדנו ובכל זאת החזון הוא זה שניצח.

כָּל הַדְּבָרִים הַקְּטַנִּים, הַנִּדְרָשִׁים לְכָל עַם וְלָשׁוֹן בְּעֶצֶם עִנְיָנָם, דברים שנחשבים קטנים במובן זה שניתן להחליף אותם באחרים מבלי להזיק לזהוּת הלאומית העצמית. אבל בישראל הִנָּם טְבוּעִים בָּנוּ בַּמַּטְבֵּעַ הַגְּדוֹלָה שֶׁל כְּלָלוּתֵנוּ. למשל, כל עם צריך רשות מחוקקת ושופטת, אבל החוקים עצמם יכולים להשתנות בהתאם לשינויים התרבותיים. גם הבחירה למשרות אלו בדרך כלל אינה מותנית בזהות אלא די בכך שהאדם יהיה אזרח המדינה. ואילו אצלנו מקור המשפט בסיני;[59] הסנהדרין והדיינים צריכים להיות סמוכים איש מפי איש מהר סיני, מהשכינה;[60] גם מינוי המלך צריך להיות 'מִקֶּרֶב אַחֶיךָ' (דברים יז, טו) ועל ידי נביא (רמב"ם מלכים א, ג). אִי־אֶפְשָׁר הוּא לָנוּ לִקְצֹץ עָנָף אֶחָד מֵעֵץ חַיֵּינוּ הַגָּדוֹל וְהֶעָנֵף וְלָתֵת לוֹ מַהֲלָךְ וִינִיקָה בִּפְנֵי עַצְמוֹ. לא בכדי הסנהדרין ישבה בלשכת הגזית שבמקדש, "וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם – מלמד שהמקום גורם". שם דנו דיני נפשות ודיני זקן ממרא, וכך גם קדושת ארץ ישראל מאפשרת לדון דיני ממונות ודיני קנסות, ואילו בחוץ לארץ הדברים נעשים רק בדרך שליחות (סנהדרין פז, א; שבת טו, א). האחדות שהיא יסוד ההוויה גורמת לכך שהדברים היסודיים יונקים זה מזה ולא יכולים להיות בנפרד. מדינת ישראל זקוקה למקדש, סנהדרין ומלכות מבית דוד. אמנם יכול להיות שהדברים לא יכולים להתממש באופן מיידי, אבל זה לא מבטל את השאיפה הגדולה לראות במדינה בסיס להקמת מוסדות אלה, יחד עם כל הדברים החיוביים שהזמן החדש מביא אתו, השכלול המשפטי והחברתי שיכולים וצריכים להיות חלק ממלכות נאותה. כָּל הַיֵּשׁ שֶׁבָּנוּ יִתְעוֹרֵר וְיִתְנַגֵּד עַל זֶה בִּמְלֹא עֹז כֹּחוֹ הַפְּנִימִי וְהַרְגָּשַׁת עַצְמִיּוּתוֹ. אנו לא יכולים להתעלם מכל ההיסטוריה שלנו, המסורת והערכים שביטאנו במשך הדורות. זוהי הזהות שלנו, אלה מטבעות המחשבה והלשון שבהם אנו תופסים את מושגי המלכות, המקדש והמשפט, ובלתי אפשרי להחליף את אותה המורשת בנוסחה של דמוקרטיה מערבית, הגם שיש בה הרבה דברים טובים ומועילים. לא באנו לארץ רק בכדי להיות עוד מדינה סתמית ככל מדינות העולם.

הַדֶּרֶךְ הָאֲרֻכָּה שׁוֹאֶפֶת לַהֲקָמָה גְּמוּרָה לִתְחִיָּה אוֹתָנוּ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לָנוּ, צְרוֹר לֹא יִפֹל אָרֶץ, קַו אֶחָד מִקַּוֵּי קְלַסְתֵּר פְּנֵי לְאֻמֵּנוּ לֹא נִתָּן לִמְחֹק.[61] יתכן שדברי הרב מכוונים גם כלפי חזונו של הרצל, כפי שמוצג בספרו "אלטנוילנד": מצד אחד ברור להרצל שצריך לבנות את בית המקדש בהר הבית, אך מצד שני הוא מתאר את בית המקדש כמין היכל תפילה שעומד לצד הכנסיות והמסגדים הקיימים.[62] במאמר ביקורת לתיאור זה, כתב 'אחד העם'[63] בחריפות: "למה בא המזבח אי אפשר לדעת, כי על כל דבר עולה וזבח לא הוזכר בספר מאומה! ורק זאת ידענו, שבליל שבת מזמרים במקדש לכה דודי, במקהלה וכלי שיר. והכל כמו בטמפל שבווינה (= בבית הכנסת הרפורמי), לא יותר. ומזבח – איפה הלך? אבל אם באנו להקשות, יש עוד קושיה, יותר חמורה. באיזה מקום נבנה המקדש? כמו שראינו, מסגד עומר עומד עדיין על מקום בית הבחירה והאמנם התיר הרב רבי שמואל (אחת הדמויות שבספרו של הרצל) לבנות את הבית במקום אחר?" ('השילוח' כסליו ה'תרס"ג, 1902). כאן הרב מצדיק את הביקורת, ועל דברים אחרים שמן הסתם גם 'אחד העם' היה מוכן לוותר, הרב אומר שבשום פנים ואופן לא נוותר על דבר, צרור לא יפול ארץ.[64]

הִנְנוּ חֲזָקִים מֵרוּחַ הַזְּמַנִּים, אֵיתָנִים מִכָּל אֵיתָנֵי תֵּבֵל. אחת הטענות המרכזיות שנשמעות בעידן המודרני כנגד היהדות האורתודוכסית היא שמסגרת אורח החיים היהודי לא מתאימה ל'רוח הזמן'. בית המקדש, סנהדרין, דיינים סמוכים – כל אלה לא מתאימים למערכות החוקים וערכי הנאורות שמקובלים בעולם. לכן הרב אומר שלכל זמן 'רוח' משלו ואנו לא מתנועעים על פי תפניותיו כעלה הנידף ברוח, אלא אנו עם עצמאי. אפשר וצריך לכבד את כל ההישגים של התרבות והקִדמה, שום הישג מועיל וטוב אינו צורר למסורת ישראל. הִנְנוּ שׁוֹאֲפִים לָקוּם לִתְחִיָּה בְּאוֹתוֹ הַגֹּדֶל שֶׁל אֲבוֹתֵינוּ, וְלִהְיוֹת עוֹד גְּדוֹלִים וְנִשָּׂאִים מֵהֶם. לא רק במובן הגיאוגרפי והפיזי אלא גם במובן הרוחני, מוּסָר הִשְׁפַּעְנוּ רַב בָּעוֹלָם, המהפכה המוסרית שהביאה היהדות לעולם היא ההכרה בשפלות שבחטא המוסרי מצד עצמו: כלפי שמים, כלפי האדם וכלפי הטבע. פנייה אל תחושת הרוע שבחטא, אל המצפון ואל ערך הקיום. זהו מוסר עמוק מאוד לעומת המוסר התועלתי הרגיל שהוא נכון אבל שטחי, עניין של הוכחת נזקים שאפשר לאמוד ולכמת. נזקים תמיד היו, ותמיד ניסו לתקן אותם באמצעות יראת העונש, אבל יראת הרוממות היא מוסר אוטונומי – עמדת נפש אנושית שבה היראה איננה תלויה בדבר ולכן מתקיימת גם חרף אי נוחות, הצטמצמות וריסון היצר, מפני שכך ראוי ונכון. יסוד המוסר הוא יראת החטא, ועל גביו ישנה יראת הרוממות. לא רק מפני הא-ל, אלא גם בפני רוממות הנשמה והמעמד. ישנו מושג לטיני שהתקבל בשפות אירופאיות: 'האצילות מחייבת' (Noblesse oblige), כלומר – במעמד האצולה צריכים להתנהג בצורה יותר מאופקת ועדינה. לא מתוך רצון להיראות טוב בפני אחרים, אלא מפני הכרה בגדולת המעמד, הייחוס והייחודיות. אך זה בעיקר מהצד האסתטי, שגם הוא יחסית שטחי. המושג 'המוסר מחייב' יותר גבוה, וזו השפעה יהדותית עמוקה. וְהִנְנוּ נְכוֹנִים לְהַשְׁפִּיעַ עִמּוֹ גַּם כֵּן עֹנֶג וְחַיִּים רַעֲנַנִּים. זהו המפנה שבתחייה הלאומית, השלב הבא שהרב מסמן כאידיאל נפלא מבחינה מוסרית שעדיין עוד לא התממש. התמצית הערכית המוסרית שכוללת גם את החזרה אל המציאות, אל הטבע ואל חדוות הקיום והעונג שבהווייה. המוסר צריך להשתכלל – לא רק מה שראוי תוך ייסורים, הצטמצמות וריסון, אלא גם כמציאות חיים של שפע, שגשוג, עונג וחיות. אֶת הָאֱנוֹשִׁיּוּת כֻּלָּהּ הִנְנוּ מְקַפְּלִים בְּרוּחֵנוּ בְּגָלוּי, וְאֶת כָּל הַמְּצִיאוּת כֻּלָּהּ בְּמַצְפּוּנֵנוּ, אנו אמורים לכונן את חיינו הלאומיים, החברתיים והאישיים על בסיס הדרישות והערכים המוסריים הנאצלים ביותר שיש בתורה ובדברי הנביאים והחכמים, וכך לתת לכל העמים דוגמא של עוצמה, עונג הקיום וחיות רעננה יחד עם עדינות מוסרית שמבוססת על רגישות והזדהות עם הזולת. כיצד נבנים ומתנהגים כחברה, כמדינה ושלטון, מהי מערכת היחסים החברתית הראויה שתהיה בין אדם לאדם, בין מוסדות השלטון לאזרח, בין מוקדי הכח כצבא ומשטרה לחברה. וְכָל מַה שֶּׁיֵּשׁ עִמָּנוּ, וְשֶׁהָיָה חַי מֵאָז בְּקִרְבֵּנוּ, הַכֹּל יִהְיֶה מָלֵא וְחַי, דָּבָר לֹא יֵעָדֵר. הרב חוזר על העיקרון הבסיסי – המקדש, המלוכה, הנבואה, בית הדין הגדול של הדיינים הסמוכים על פי השכינה – כל אלה הם בסיס כדי להביא את כל עוצמת החיים מחד והעדינות הראויה מאידך, ולממש זאת בארחות חיים, בחוקים ובחוויה החברתית והאישית.

רוּחֵנוּ אֵינֶנּוּ יָרֵא מִפְּנֵי הַזְּמַנִּים; הוּא יוֹצֵר אֶת הַזְּמַנִּים וּמַטְבִּיעַ עֲלֵיהֶם אֶת צוּרָתוֹ. תקופות החיים של עם ישראל מתאפיינות בקווים של יצירה ותרבות, של מלחמות ושל תקומה. כמובן שאצל כל העמים התרחשו מלחמות, ניצחונות ותבוסות, השתעבדויות ומרידות, והם אפילו מציינים ימים אלה כזיכרון לאומי – אך הדברים לא נעשו לסמל מכונן בתרבות העולמית, כמו למשל יציאת מצרים שהולידה את ערכי החירות והשוויון. בארץ כנען, בה חיו שבטים שונים לאורך שנים, לא התפתחה תרבות עצמאית. ארץ כנען כמעט ולא מוזכרת בכתבי ההיסטוריונים העתיקים עד לכיבוש הישראלי, שאז לפתע היא נעשית למקום מרכזי בעולם. באותם הזמנים באירופה, בסין, באמריקה הדרומית ובאפריקה, היו מאורעות לגמרי אחרים, אבל הם לא רלוונטיים כיום לתפיסה הגלובלית של האנושות. היהדות לעומת זאת יצרה תקופה חדשה רבת מאורעות ותהפוכות, והטביעה את חותמה על העמים דרך הנצרות ואחר כך האסלאם, בין במישרין ובין בעקיפין מתוך התנ"ך ותורה שבעל פה. זהו כישרון שאין דוגמתו באומות אחרות. הרב מדגיש את כח היצירה האדיר שבישראל, שהוא למעלה מהזמן ולכן הוא יוצר את הזמן, יוצר אידאות וערכים ובכך מהווה אתגר תמידי לרוח האנושית, כשם שגם כיום מדינת ישראל מאתגרת את הסביבה הקרובה והרחוקה.

כֹּחַ הַיְצִירָה שֶׁלָּנוּ מַטְבִּיעַ אֶת הָרוּחָנִיּוּת הַיּוֹתֵר עֶלְיוֹנָה, בְּחֹמֶר רֵיאָלִי מַעֲשִׂי, אמרו חז"ל: "מדת בשר ודם – צר צורה על גבי הכותל ואינו יכול להטיל בה רוח ונשמה, קרבים ובני מעיים, והקב"ה אינו כן, צר צורה בתוך צורה ומטיל בה רוח ונשמה, קרבים ובני מעיים. והיינו דאמרה חנה אֵין קָדוֹשׁ כה' כִּי אֵין בִּלְתֶּךָ וְאֵין צוּר כֵּאלוֹהֵינוּ. מאי אֵין צוּר כֵּאלוֹהֵינו – אין צייר כאלוהינו" (ברכות י, א). יצירה בלי רוחניות לא יכולה להתקיים במציאות. הרוחניות מחיה את החומר, הופכת אותו לדבר מסוים שיש לו פנים, אופי וממילא מעמד וערך במציאות. בזה גדול כוחם של הנביאים שבאמצעות משלים ודימויים מפעימים את לב השומע והקורא ומפיחים חיים וערכים בקרב דורות רבים, יוצרים ערכים והשקפות שתוקפם לא פג. הפרשנות המסוימת לדברי הנביא יכולה להיות טובה לזמנה ולמקומה וככל שעובר הזמן כוחה מתעמעם, אך הכח העצמי של הדימוי לא פג, הוא עדיין מפעים, מאתגר, ויוצר חיים בתחום הרוחני. הדימוי מטביע את הצורה על הזמן, כי הזמן והתקופה דורשים התמודדויות עם שאלות ואתגרים, חזון וגם כלים כדי לממש את החיים הרוחניים במציאות המוחשית. שֶׁכָּל מַה שֶּׁתִּגְדַּל הַהִתְפַּתְּחוּת של הכלים שבאמצעותם הכישרון יכול לבוא לידי ביטוי, ההכרה, ההתנסות והידיעה מה ראוי לעשות וכיצד – יִגְדַּל כִּשְׁרוֹן הַיְצִירָה יכולת היצירה וְהַצַּד הָאָמָּנוּתִי הַנִּפְלָא הַנּוֹתֵן חַיִּים לָעוֹלָם, אומנות יכולה להיות משרתת, מבדרת ומשעשעת – כך למשל ראה אפלטון[65] את האומנות, וכך היה מעמדם של האומנים, המוזיקאים, המשוררים והמחזאים בחצרות מלכים ורוזנים במשך מאות שנים. שילמו להם כדי שיבדרו בזמן הסעודות, ישמחו את הנוכחים ויפיגו את השעמום. הפן הזה קיים באומנות, אבל הוא כמובן מאד שטחי. יש פן אחר באומנות, יותר עמוק ועצמאי – זה שמצליח לבטא בכלים חזותיים או אקוסטיים את עמקי רוח האדם. כאשר האדם נפגש ביצירת אומנות טובה היא מעוררת אותו, מעמידה אותו בפני מציאות שאולי הוא חש בה באופן חלקי או עמום, וכעת הוא עומד בפני איזו אמת גדולה יותר, בפני תהומות של טרגדיה, מופתים של גבורה או בפני לבטים קשים ומטרות גדולות. לפן זה של היצירה שותפים כמובן מספר מצומצם יותר של אמנים, מפני שמעטים מצליחים להעמיק וליצור באופן שנוגע בלבם של אנשים. מעבר לכל זאת יש עוד ממד אחד באומנות, נדיר עוד יותר, שלא רק מסכם ומבטא את רוח הדברים שבאדם, את המוחש והמורגש על ידי רבים לכדי תודעה, אלא מצליח לחדש ולהדהים את האדם. ברור שגם זה קשור למשהו שכבר קיים בנפש, אך עבורו צריך לחבור למקור שהוא עליון מהחיים הרגילים ולהביא משם דברים חדשים, כמין סוג של נבואה. גם הנבואה משתמשת בדימוי וסמל, שהם הכלים העיקריים של האומנות המוכרחת לבחור דבר שהוא מועט הכמות ורב האיכות והמסר, ולכן תמיד משתמשת בסמל ודימוי. זה הצד האומנותי הנפלא, הנותן חיים לעולם. בְּהַגְלִימוֹ אֶת כָּל הָעֶלְיוֹנִיּוּת שֶׁבְּמַחֲשָׁבָה וּשְׁאִיפָה – בִּפְעֻלּוֹת מַעֲשִׂיּוֹת מוּחָשׁוּת וּמֻגְלָמוֹת, שֶׁבָּהֶן הוּא מְחַיֶּה אוֹתָהּ את העליוניות שבמחשבה וּמַשְׁלִיטָהּ בַּמְּצִיאוּת העולם הרוחני בישראל מתחבר למעשה גם באמצעות ההלכה, שהיא המאמץ הרוחני המתמיד להשליט את העליוניות, להחיות אותה בתוך המציאות הריאלית המעשית. זו עבודה שדורשת הבנה מעמיקה מה המציאות מסוגלת להכיל ולממש, מהן הדרכים הראויות לעשות זאת, אלו דברים לקבוע כחובה ואלו להשאיר כרשות. בנוסף, נדרשת הכרה עמוקה של העולם הרוחני, שגם בו יש מדרג בין דברים שמחייבים יותר ודברים שמחייבים פחות.[66] לצורך זה ישנה מסגרת ציבורית של עיסוק בתורה שאין כדוגמתה בעולם, לא בעוצמתה האינטלקטואלית ולא בכך שהיא כוללת את כל אנשי החברה. פן זה של חובת הלימוד הכללית מאוד חשוב, מכיוון שההכרה של מגוון הדעות, הרגישויות, ההתנסויות והמצבים האנושיים השונים נחוצה ביותר, כדי לקבוע מה באמת מחייב ובאיזו רמה. זה דבר גדול מבחינת החשיבה המשפטית, ובוודאי מצד החשיבה המוסרית. לכן המנגנון העקרוני של חובת הלימוד הציבורי הוא בשורה גדולה לאנושות, ניסיון לממש את הערכים העליונים ביותר בחיים הציבוריים הכלליים ולשתף עד כמה שאפשר את כלל בני החברה בצד המוסרי, האומנותי והחינוכי של ההשכלה והמדע.

שאלת הנחלת התרבות, הערכים, היופי והחזון, היא שאלה עמוקה וקשה ביותר שעומדת בפני אנשי התרבות בכל העולם. אם היו מביאים אנשי תרבות לבתי מדרש שונים במדינת ישראל, בהם יהודים מבוגרים וצעירים כאחד מתאספים ללימוד דף יומי, חומש או כל דבר אחר אחרי יום עבודה, עובדי כפיים עם אנשי תעשייה גבוהה לצד פנסיונרים וסוחרים – היו מתפלאים מאוד; אנשים שאינם מדענים בדימוס, לא אנשי מקצוע וגם לא סתם גאונים, מתמסרים לעצם הלימוד. יש שנרדמים, יש שקולטים רק חצי שורה ויש שנהנים בעיקר מהאווירה, אבל מה שחשוב זו המחויבות העמוקה, הרצון להיות שותף ואולי גם לתרום מעט. וְזֶה יָקוּם עוֹד לִתְחִיָּה בְּכָל מְלֹאוֹ בִּתְחִיָּתֵנוּ הַשְּׁלֵמָה. ההישגים שהגענו אליהם עד היום מבחינה חומרית ורוחנית נפלאים, אבל תחייה שלימה כוללת גם את שלמותה של הארץ, רוב ישראל עליה, מלכות חזקה וראויה, בית מקדש, סנהדרין של דיינים סמוכים ונבואה.

מכאן הרב עובר להשוואה בין תנועת התחייה היהודית לתנועות התחייה של העמים שנאבקו בעד עצמאות וריבונות. כאשר הדברים נכתבו אירופה כבר הייתה למודת מהפכות בכל קצותיה: בבריטניה הייתה מהפכה שקצת נשכחה כיום, כאשר הותז ראשו של המלך וכוננו שם רפובליקה; בצרפת הייתה מהפכה מזעזעת, בזמן קצר נעשו פעולות טרור רוויות דמים; בגרמניה הייתה מרידה שלא כל כך הצליחה, בניסיון לאחד את המדינות השונות; מאוחר יותר החלה סדרת מהפכות שנקראה 'אביב העמים' – מרידה באיטליה, שיחסית לאחרות באמת הצליחה והסתיימה בהקמת מדינה עצמאית; היה מרד בפולין; מהפכת נפל ברוסיה כתוצאה מתבוסה במלחמת רוסיה-יפן בתחילת המאה העשרים; ובנוסף הייתה חתירה מתמשכת של עמים רבים לעצמאות, ביוון, בבולגריה ובהונגריה. חַיִּים וְסוֹאֲנִים הֵם לִשְׁעָתָם הַחַיִּים הַחֶבְרָתִיִּים, אֲבָל מֶה חָדֵל מַה קָּטָן וְדַל הוּא חַיֵּיהֶם, מַה גְּדוֹלָה הִיא הָרֵיקָנִיּוּת הַנִּשְׁאֶרֶת בַּלֵּב אַחֲרֵי כָּל הַהִתְרַגְּשׁוּת הָרַבָּה שֶׁל הַמִּלְחָמוֹת וְהַמְּהוּמוֹת, כְּשֶׁאֵין בָּהֶן תַּכְלִית נִצְחִית כִּי־אִם חַיִּים עוֹבְרִים שֶׁל קְבוּצוֹת יְחִידִים. ישנם זמנים של מהפכות בהם נדמה שהעולם מתמוטט. הכל משתנה, ישנה אווירה מתוחה והתרגשות מרובה, נכתבים המנונים, נעשות צעדות ברחובות, אנשים נרצחים – אולם לאחר שמסתיימת תקופה זו חוזרים פחות או יותר לאותם הסדרים. אז עולה השאלה מה ערכה של המהפכה, מה תכליתה ותרומתה לעולם. ברור שישנם רווחים כלליים למהפכות, כי כל התהליכים המתרחשים בהן מצטרפים לתהליך היסטורי גדול,[67] אולם כאשר המאורע עצמו מסתיים רוב האנשים מצטערים עליו, כי הביא סבל רב. פעמים רבות לו היו תבונה ומתינות לכונן סדרים חברתיים חופשיים ומוסדות טובים ומאוזנים יותר, ניתן היה להשיג את אותם ההישגים בהרבה פחות סבל. הרב מדבר לא רק על החידלון שבקוצר הימים של המאורעות, אלא גם על סוג של אכזבה ויאוש שפוקדים את החברה כולה. כשעושים את החשבון הכולל ישנה תחושת ריקניות. שאלת הערך אינה רק שאלה של הוגי דעות או היסטוריונים שעוסקים בה באופן מקצועי, אלא גם של כל אדם, לעתים באופן לא מודע – למה הכל מוביל. החיפוש הוא אחר תכלית נצחית, חשיפת עניין מרכזי השייך לאנושות בכללותה או לפחות בעם המסוים בו התחוללה המהפכה.

גַּם הָעֵרֶךְ שֶׁל הִתְעוֹרְרֻיּוֹת חֶבְרָתִיּוֹת כּוֹלְלוֹת, בְּיִחוּד כְּשֶׁבָּאוֹת בְּשָׁאוֹן וּבְהִתְפַּעֲלוּת הַמַּלְהֶבֶת אֶת הַלֵּב וּמַקְדֶּרֶת אֶת הַדֵּעָה, לֹא יִגְדַּל הַרְבֵּה מִזֶּה. למרות שהלב באמת מתלהב הדעה נעשית קדורה, אפלה. בזמן המהפכה הצרפתית הגדולה היה מבצר, 'בסטיליה' בצרפתית (La Bastille), שהוסב להיות בית כלא בעיקר עבור אסירים פוליטיים, אויבי המלך שלא הסכימו עם המשטר המלוכני. מבנה זה נעשה לסמל המהפכה, ההמונים טיפסו על המבצר, הלמו בו והחריבו אותו עד היסוד ועד היום מציינים וחוגגים את יום המהפכה בארבע-עשרה ביולי, שהוא היום בו הבסטיליה נהרסה. אולם בפועל בזמן המרד היו שם אסירים בודדים. את רובם שחררו כבר לפני כן, ואת מי שלא, כנראה שבאמת היה צריך להשאיר שם. אחרי החרבת המבנה נשאלה שאלת התכלית: ואם הרסו את בית הסוהר – וכי לא יהיו יותר בתי סוהר?! אחרי כל חורבן של מערכת קודמת עולה התהייה מה יהיה מעתה; כיצד תתפקד החברה, מה ייבנה במקום הדברים שהוחרבו – תהיות אלה מבטאות את קדרות הדעה שבמהפכה.

אִם אֵין תַּכְלִית עַצְמִית נִצְחִית אִידֵאָלִית, שֶׁתּוּכַל לְהַעֲלוֹת אֶת הַכֹּל לִכְלַל הַצּוּרוֹת הַיּוֹתֵר חֲשׁוּבוֹת שֶׁיֵּשׁ כֹּחַ בְּהִגָּיוֹן וְרֶגֶשׁ עֶלְיוֹן לִתֵּן לָהֶם, אָז כָּל הַתְּנוּעוֹת אֵינָן חֲשׁוּבוֹת כְּלוּם וְאֵינָן יְכוֹלוֹת לְהַחֲזִיק מַעֲמָד לְאֹרֶךְ יָמִים. מניע שלילי לא יכול באמת לאחד, חסרה התכלית הנצחית הגדולה שמלכדת ויוצרת ערכים ואידאלים הבונים את החברה והמשטר. כחלק ממהפכות העצמאות שהיו באירופה במאה התשע-עשרה, הגיעו קבוצות של מהגרים מאירופה לצפון אמריקה כדי להקים מדינה חדשה. לאחר כשמונים שנה פרצה מלחמת אזרחים איומה, בה היו כשמונה מאות אלף קרבנות. ביחס לגודל האוכלוסייה היו אלה אחוזים נוראים, ועד היום, למרות האיחוד, השגשוג וההצלחה, יש צלקות עמוקות ביחסים שבין מדינות הדרום שהפסידו, למדינות הצפון שניצחו. אף על פי כן, הקמת המדינה האמריקאית העצמאית הייתה מסביב לאידאלים של חוקה שהצליחה להחזיק את החברה האמריקאית ההטרוגנית ביותר, הן מבחינה אתנית ולשונית והן מבחינה דתית. מעבר לחלוקה הידועה של יהודים, נוצרים ומוסלמים, גם בין הנוצרים יש מתחים עצומים – קתולים ופרוטסטנטים, שגם בתוכם קבוצות שונות ביותר – המורמונים שמהם יצאו זרמים נוספים. בתוך הקתולים ישנם האירים השונים מהאיטלקים, ושניהם שונים מהקבוצות ההיספניות השונות, שגם ביניהן אין אחדות דעים. לא המקסיקנים כקובנים ולא אלו ואלו כפורטוריקנים. בנוסף ישנה קבוצה שהיא כחמישה-עשר אחוזים מכלל האוכלוסייה – צאצאי העבדים השחורים מאפריקה שגם משמרים את ייחודיותם.

מה שמאחד ריבוי עצום זה של קבוצות, מאז שנת 1776, זו החוקה, האידאלים והערכים. למרות שזו מדינה שבאופן מפורש מפרידה בין הדת והמדינה, הערכים הם דתיים בהחלט. הלכידות מבוססת על כך שהאדם נברא בצלם אלוהים. ארצות הברית נתפסת בעולם כאחת המדינות הדתיות ביותר מפני שנוצר שם שילוב בין השכלה ליברלית מאוד מצד אחד, לבין דתיות עמוקה שבסיסה התנ"ך. אין בשום בניין של פרלמנט באירופה את אותה הכמות של פסלי הנביאים מהתנ"ך כפי שיש בארצות הברית, פסלי נביאים החל ממשה ואילך.[68] לא בכדי על כל שטר בארצות הברית כתוב "בא-ל נשים מבטחנו" (In God we trust) הא-ל הוא המצפון, הוא הקובע את הערכים ויודע את כוונתו הפנימית של כל אזרח ופקיד ולכן רק בו יש לבטוח. מכיוון שכולם בוטחים בו, נוצר גם ביטחון פיננסי וחברתי.

על רקע מהפכות אלה התחוללה גם התחייה הלאומית היהודית. דברים אלה נכתבו באותם הזמנים, ימי העלייה הראשונה ותחילת העלייה השנייה, באופן רשמי העלייה השנייה מתחילה בתרס"ה (1905), כך שהרב שעלה ארצה בשנת תרס"ד היה מראשוני מבשריה. אמנם הרב כמובן לא השתייך לאנשי העלייה השנייה – לא לסטודנטים, לא לסוציאליסטים ולא לפליטי מהפכת הנפל ברוסיה, אלא שבעקבות העליות נוסדו מושבות חדשות, והרב הגיע לכהן כרבה של קהילת יפו והמושבות, המורכבות מבני הישוב החדש. אז נוצר הספק מה משמעותה של התחייה הלאומית היהודית; האם גם היא חלק מאופנת הלאומיות, מושתת סביב מניעים כלכליים כגידול תפוזים, פרות וסוסים, עם קצת התרגשות של רומנטיקה חקלאית, אבל בעצם דברים שיכולים להתפוגג ולחלוף – לכן הרב אומר: אֲבָל אֲנַחְנוּ שָׁבִים אֶל הַמְּגַמָּה הָאֱלוֹהִית, אֶל הַטּוֹב הַכְּלָלִי הַמַּקִּיף אֶת כֹּל וּמִתְגַּלֶּה בְּהַשְׁלָמָתוֹ שֶׁל כָּל פְּרָט וְשֶׁל כָּל קִבּוּץ, לא רק מואסים בצדק בגלות, באפליה ובעוול, אלא השיבה היא אל המגמה האלוהית, אל חזון הנביאים של שיבת ציון, גאולת העם והאנושות, השלטת הצדק והיושר, השלום והמוסר הנעלה. אֲשֶׁר רַק אוֹתוֹ הַקִּבּוּץ הָאֱנוֹשִׁי שֶׁיּוּכַל לְהַבִּיעַ אֶת זֹאת מִמְּלֹא הַפֶּה שֶׁל כָּל פִּנּוֹת נִשְׁמָתוֹ, בְּיוֹתֵר בְּלִיטָה וּפִתּוּחַ, הוּא הוּא הַיּוֹתֵר מִתְקָרֵב אֶל הַשְּׁלֵמוּת וְהַבִּטְחָה בְּהַמְשָׁכַת מְצִיאוּתוֹ וְהַיָּכוֹל לִתֵּן לְעִנְיָנָיו צוּרָה חֲשׁוּבָה, שֶׁתִּשָּׁאֵר חֲשׁוּבָה לָעַד, לֹא רַק בְּמַעֲמָד שֶׁל תַּבְעֵרַת הַהַרְגָּשׁוֹת. רק זה מה שיכול וצריך לאחד ולתת אופק של עתיד, בניה ויצירה, גם כאשר ההתרגשות תעבור. תנועות יהודיות שונות ניסו לפתור את בעיית הגלות. רבים מהיהודים הגרו לארצות אחרות, מיליונים עזבו את האימפריה הרוסית ששם כנראה היה רוב מניינו של העם היהודי באותה העת וסבל מגלים של פרעות אפליה ולחץ נוראי. הרוב הגרו לארצות הברית, אבל היו גם שהיגרו לאוסטרליה, לבריטניה ולדרום אפריקה. רק מיעוט קטן פנה לארץ ישראל, והוא היה היחיד שניסה לפתור את בעיית הגלות בדרך חיובית – זהו המקום היחיד שבו הייתה גם תחייה לאומית, ולא שימש רק כמקום בריחה ומקלט. אֶת אֲשֶׁר לֹא יוּכַל לְהֵאָמֵר בְּכָל שָׂפָה וְלָשׁוֹן, יֵאָמֵר וְיֻבַּע בְּכָל תָּקְפּוֹ בַּמִּשְׁטָר הָאֱלוֹהִי הַחוֹבֵק כֹּל וְהַנִּצָּב לָעַד. לעומת אופיים הזמני של המאורעות הנכבדים שבחייהם של אומות העולם, הייחודיות ההיסטורית שלנו ושורשיה מושרשים במגמה האלוהית. התורה היא המקור היחיד, הגלוי, הברור והעוצמתי להבנת ערכה של התחייה הלאומית, שורשיה ועתידה.

הרב תאר את המציאות שקדמה למלחמת העולם השנייה, וכבר אז קרא לכך שהשיבה לא תהיה מצד ההכרח אלא מתוך רצון לשוב אל הגדולה, לממש את האידאלים. למעשה, רק לאחר שמיליוני יהודים נרצחו על אדמת אירופה במלחמת העולם השנייה, ארץ ישראל הפכה להיות במידה רבה האפשרות העיקרית. למרות שהיא נשלטה בידי הבריטים שניסו למנוע ולעכב, יהודים רבים ישבו במחנות העקורים שבגרמניה, באוסטריה, באיטליה ובקפריסין, וחיכו להיכנס לארץ ישראל. אמנם גם אז היו מאות אלפים שנסעו לאמריקה וכאלה שנסעו לארצות אחרות, אך הרוב קבע את ארץ ישראל העתידה להיות עצמאית, כאופציה יחידה. עם כל זאת, המצב לא היה שלם, גם אז המניע העיקרי לעלייה ארצה היה שלילי, מתוך חוסר ברירה. גם הישוב העברי עד מלחמת העולם השנייה וגם מדינת ישראל עד היום הזה, כחברה, סובלים מאוד מכך שעיקר המניע לעלייה של ההמונים, לא של המעטים הנבחרים האידאליסטים, הוא מניע שלילי. עדיין למדינת ישראל אין אידאולוגיה של תכלית נצחית ברורה. אנו כחברה סובלים מכך סבל ערכי נורא. אנו העם היחיד שבפועל לא הגדיר לעצמו היכן הוא שואף לקבוע את גבולותיו, מעבר לשאלת צרכי הקיום המינימלי ההישרדותי. הרבה אנשים טובים, חרוצים, יצירתיים ומוסריים לא יודעים את דרכם ואת עתידם, לא מודעים לחשיבותם של יהודה ושומרון, שלא לדבר על עבר הירדן. זו איננה רק בעיה של בורות אלא קושי עמוק להתלכד סביב האידאלים הלאומיים.

התחייה הלאומית בפועל נמצאת בעיצומה, אך התחייה הלאומית כאידאה נמצאת בחיתוליה גם בקרב לומדי התורה ועל אחת כמה וכמה בקרב אלה שלא לומדים תורה. מבחינה זאת, למרות שהדברים נכתבו לפני למעלה ממאה שנה, הם רלוונטיים ביותר גם היום. הרב רצה להקדים רפואה למכה, או לספק תרופה כאשר המכה התחילה להתהוות. זה לא כל כך הצליח, והתרופה חיונית כיום לא פחות ממה שהייתה אז, מפני שדווקא נוכח השגשוג האובייקטיבי היוצא מגדר הרגיל שיש במדינת ישראל, המבוכה שמתלווה אליו אינה פחות גדולה. המבוכה לגבי זהותנו, תפקידנו בין העמים, שורשינו ועתידנו הולכת ומתרבה. ככל שבאופן אובייקטיבי עוצמתנו רבה יותר, כך אנחנו פחות יודעים מה לעשות אתה, האם ואיך להפעיל אותה, מה נקרא מוסרי וצודק, ראוי ונכון. מבוכה זו באה לידי ביטוי בכל שטחי חיינו – החברתיים, הלאומיים והרוחניים ולכן זהו האתגר הגדול שניצב בפני לומדי התורה בימינו.

כמו במקומות אחרים, הרב עובר מן הציור של הקיים, המושפע משאיפות העבר, אל הציור של העתיד האידאלי, ומוצא את נקודות החיבור החבויות בתוך מה שכבר קיים, את הכוחות הפנימיים שיכולים לחבר אותו אל העתיד הגדול: אָמְנָם בִּשְׁעַת יְרִידָתֵנוּ כֵּהִים הֵם נִיצוֹצֵי הָאוֹרָה הַחַיִּים בְּיִחוּד בַּזִּכְרוֹנוֹת הַמִּתְגַּלְּמִים בְּחַיֵּי הָאֻמָּה הַמָּסָרְתִּיִּים, בְּכָל הַמִּצְווֹת וְהַהֲלָכוֹת הַמִּסְתָּעֲפוֹת מֵהֶעָבָר וּפוֹנוֹת אֶל הֶעָתִיד. אֲבָל כֹּחַ־חַיִּים אַדִּיר יֵשׁ בָּהֶם, בִּתְנוּעָה חֲרוּצָה, בְּרוּחַ הִתְעוֹרְרוּת פְּנִימִית לְחֵפֶץ חַיִּים לְאֻמִּיִּים מְלֵאִים שֶׁלָּנוּ, עניינן העיקרי של המצוות הוא לא רק ההווה אלא הגשר בין העבר לעתיד, כדברי המדרש "היו מצוינים במצות, שכשאתם חוזרים לא יהיו עליכם חדשים, שירמיהו אמר הַצִּיבִי לָךְ צִיֻּנִים – אלו המצות שישראל מצוינים בהם" (ספרי עקב מג, יז). יש שמצמצמים את המדרש רק ביחס למצוות התלויות בארץ, אבל בפשטות המדרש מתכוון לכל המצוות.[69]

לאורך הדורות וגם קצת כיום, היחס אל הגלות מטושטש. לא ברור האם היא ירידה, התפוררות וטמטום הלב, או שהיא מופת ונס שהגדיר והבליט את גדולת ישראל על פני כל העמים. התשובה לכך אינה פשוטה, מפני שללא ספק על רקע תולדות האומות האחרות, הגלות הבליטה גם את העקרונות הרוחניים בעלי העוצמה הבלתי רגילה שיש בתורה ובאמונת ישראל. סגולת ישראל גם היא התבלטה בעקבות הגלות, בהישרדות המופלאה והיחידה במינה שהתבטאה גם בשמירת מקום מרכזי בכל זרמי הרוח, האמונה והמוסר, המדע והאומנות בעולם, למרות כל העוינות מסביב. משום כך היו אנשים מעמיקים, כמו רש"ר הירש[70] למשל, שבעקבות הרהורים היסטוריוסופיים שונים הגיעו למסקנה שיש מגמה אלוהית להיותנו בגלות. חיי הגלות הם המופת הראוי, ואל להם לישראל להנמיך עצמם ולחזור להיסטוריה של חיי עם רגילים היושב על אדמתו, מפני שהתנאים הגיאוגרפיים, ההיסטוריים והפוליטיים אינם מתנים את הקיום והיצירה המיוחדת לישראל.[71] אולם וודאי שהתנאים הגיאוגרפיים ההיסטוריים השפיעו עמוקות על עיצוב אורחות החיים והערכים. מרוב הצרות וטמטום הלב שכחנו כמה בולטת, מפוארת ועוצמתית הייתה סגולת ישראל כאשר בית המקדש היה קיים ומלכות ישראל עמדה בתפארתה. אין מקום להשוואה בין היצירה שבגלות לתופעת הנבואה, לרוח הקודש. תעודתו של עם ישראל להביא גאולה רוחנית, מוסרית, אנושית וחברתית לעולם, יכולה להתקיים רק על ידי כינון המלכות, רק על ידי החזרה לקרקע המתאימה לצמיחתו של עם ישראל, לירושלים, הר הבית ובית המקדש, מקומות הנבואה והשראת השכינה שיש גם בחכמה, במשפט ובהנהגת הסנהדרין היושבת בלשכת הגזית ומסמיכה את הדיינים. דברים אלה לא יכולים להתקיים במסגרת מצומצמת של קהילה נטולת מסגרת של אומה, שאין בה לא מלחמה ולא שלום, לא מיסוי ולא מסחר, לא משאבים ולא קרקעות. בתפיסה של הנצרות והאסלאם, גלות ישראל מגלה את זניחתו על ידי הא-ל. זהו חילול ה' הכי גדול שיכול להיות, כי משמעות הדבר היא זניחת ההתגלות בסיני וזניחת ערכה של התורה. בין בצורה קלושה אצל הנוצרים שאומרים שהברית הישנה בסיני היא גם כן ברית אבל ישנה ברית חדשה, ובין אצל המוסלמים שאומרים שהייתה התגלות בסיני, אבל היהודים קלקלו ועיוותו וסילפו אותה, ואלמלא המלאך גבריאל היה מגלה את האמת למוחמד, לא היינו יודעים מה הקב"ה אמר. דווקא באותה ארץ שרש"ר הירש ראה כמתאימה ביותר למילוי תעודתו של עם ישראל, מפני שהיא התרבותית והנאורה שבארצות – גרמניה – ביוזמתה ובהנהגתה, פחות מחמישים שנה לאחר פטירתו התחוללה אחת הזוועות הנוראות והמפלצתיות ביותר. לא בכדי, נכדו ר' יצחק ברויאר,[72] שנחשב במידה רבה כממשיך דרכו ההגותית ובכל ליבו היה נאמן לה – לא רק שמצא את הצלתו בארץ ישראל לאחר התלאות, אלא אמר שיש לתקן את הסיסמא שאימץ רש"ר הירש – 'תורה עם דרך ארץ', ל'תורה עם דרך ארץ-ישראל'.[73]

יִתְפַּזֵּר מֵעֲלֵיהֶם גַּל הָאֵפֶר שֶׁל טִמְטוּם הַלֵּב הַצָּבוּר עֲלֵיהֶם מֵחֲמַת כִּשְׁלוֹן רוּחֵנוּ, חורבן בית המקדש ושריפתו לא היה רק כישלון צבאי או פוליטי אלא גם כישלון הרוח והרעיון הלאומי. גל האפר מבטא חולי רוחני של צמצום כוחות החיים עד כדי טמטום הלב שאינו מרגיש בעוצמת החולי. וְיֵרָאוּ הַזִּקּוּקִין דִּי נוּר הָעוֹמְדִים לְהֵעָשׂוֹת שַׁלְהֶבֶתְיָה מְחַמֶּמֶת עוֹלָם וּמְאִירָה אֶל כָּל פִּנּוֹת. בניגוד לקור שבגוף מת, בזרות ובריחוק ממקור החיים, תהיה הארה שמביאה את המשמעות המדויקת לא רק לאורח החיים הרחב, אלא גם לנתיבים הצדדיים, לפינות החשוכות, לאותם מקרים מיוחדים בהם יש סתירות וקשיים שמחייבים הארה של עקרונות המוסר, התבונה ודעת אלוהים.

כעת הרב מבאר את ערכו של ההווה: צִלְלֵי הָעִנְיָנִים שֶׁלָּנוּ הֵם הַעֲתָקוֹת מֵהֶעָבָר הַגָּדוֹל, וּפוֹנוֹת הֵן תָּמִיד אֶל הֶעָתִיד הַנִּשְׂגָּב, שֶׁהוּא כָּל־כָּךְ נִשְׂגָּב עַד שֶׁהוּא מֵאִיר אֶת הַהֹוֶה וְעוֹשֶׂה אוֹתוֹ לְהֹוֶה מַעֲשִׂי מִצַּד גֹּדֶל כֹּחוֹ, אַף־עַל־פִּי שֶׁאֵין בּוֹ בְּעַצְמוּתוֹ כִּי אִם עֲרִיגָה וּצְפִיָה לֶעָתִיד. הצל מבטא את ההופעה בהווה, במציאות המסוימת. כאשר מקור אור מאיר מרחוק על גוף הסמוך לארץ הוא מעתיק אותו על גבי הכותל. הצל הוא סוג של התפשטות והשפעה של החפץ המואר על המרחב. זו השפעה מאוד קרובה, אך יחד עם זאת גם מאוד שונה מהדבר עצמו, אין בה רוח ונשמה. הצל יכול לשמש כציון להערכת הדבר המואר, להכרת גדלו, לרמוז על יכולת ההשפעה שלנו, וגם לשמש כמקום מסתור למנוחת היגע, להחלפת כח וריענון כדי להמשיך ולצעוד אל עבר המטרה הגדולה. כך גם המצוות והמעשים הטובים שבהווה מבטאים את גדולת הערך של הדבר המואר ונותנים לאדם מנוחה נפשית ורוחנית, צלילות דעת שמאפשרת לו להמשיך הלאה. אָמְנָם הַכֹּל מָדוּד לְפִי עֶרְכּוֹ, יֵשׁ עָתִיד שֶׁיּוּכַל לְחַמֵּם וּלְהָאִיר רַק אֶת הַהֹוֶה הַקָּרוֹב וְהַסָּמוּךְ בְּיוֹתֵר, וְכָל מַה שֶּׁיִּגְדַּל כֹּחוֹ שֶׁל הֶעָבָר וְעֶרְכּוֹ שֶׁל הֶעָתִיד, כָּךְ הֵם יְכוֹלִים לַעֲשׂוֹת אֶת הַהֹוֶה, הַמַּזְרִיחַ מִכֹּחָם, לְהֹוֶה גָּמוּר הַמָּלֵא חַיִּים וּתְנוּעָה אַמִּיצָה. קיום המצוות מחיה ונותן לאדם אופק רוחני במחשכי ההווה להתגבר על קשיים, יסורים ואכזבה, בפרט כאשר מדובר על מצוות כלליות כמו עלייה לארץ ישראל או אפילו ההכנות לקראתה, לימוד השפה העברית, רכישת מקצוע מתאים וכיוצא באלו.

גָּדוֹל הוּא עֲבָרֵנוּ וְיוֹתֵר מִזֶּה גָּדוֹל הוּא עֲתִידֵנוּ, שֶׁמִּתְבָּאֵר יָפֶה בְּחֶפְצֵנוּ בְּצִדְקַת הָאִידֵאָלִים הַגְּנוּזִים בְּנִשְׁמוֹתֵינוּ. ברצוננו שהאידאלים יתממשו, יאירו ויתקנו את העולם בַּכֹּחַ הַגָּדוֹל הַזֶּה חַיִּים וְקַיָּמִים בְּקִרְבֵּנוּ בְּרוּחַ חַיִּים מָלֵא כָּל רִגְעֵי הַהֹוֶה, וְכָל הַזִּכְרוֹנוֹת מְמַלְּאִים הֵם בְּעֻזָּם כֹּחַ חַיִּים הֲמוֹן מַעֲשִׂים רַבִּים, זכרונות המלכות, המקדש, הנבואה, התורה שבכתב ובייחוד התורה שבעל פה, ממלאים את חיינו בעוצמה מפני שהם מכתיבים לנו את דרכנו. העבר הגדול מלמד שהעתיד הנשגב אפשרי, שלא מדובר בחלומות שווא. המציאות הנשגבה של הנבואה בעבר הופכת את שאיפת העתיד לדבר ריאלי. חזון שיבת ציון שנדמה היה כרחוק ואפשרי רק באמצעות נס של ימות המשיח, הפך להיות ריאלי בזכות הדגם של עולי בבל בזמן בית שני. כֹּחַ בִּינָה מְיֻחֶדֶת, יכולת ההוספה על ההווה המצומצם כֹּחַ יְצִירָה בְּצִבְיוֹן מְיֻחָד, כאותו זקן שנטע עץ חרובים והסביר כשם ששתלו אבותיו עבורו, כך הוא שותל עבור בניו.[74] העבר והעתיד המריצו אותו להמשיך ליצור למרות שכבר היה זקן ולא הייתה תועלת מעבודת ההווה עבורו באופן אישי. הַשְׁקָפַת עוֹלָם מְסֻמֶּנֶת, מִצְווֹת, מִנְהָגִים וּסְדָרִים, וְכֻלָּם מְלֵאִים לֶקַח וְלִבּוּב, אַהֲבָה וְעֵדֶן מלאים הגיון שיוצר תענוג רוחני, עומק של תוכן עם נטייה רגשית, וּמְשֻׁקִּים מִטַּל שֶׁל חַיִּים בדומה לטל, שכל טיפה מחיה ומשמשת כגשר כדי לשרוד עד להגעת המים ממקורם העליון, כך גם למצוות בהווה יש ערך המחיה ומאפשר להמשיך ולהתקדם אל המטרה הגדולה, אל העתיד הנשגב. וְשֶׁל גְּבוּרָה וָהוֹד, מֵעֵדֶן שֶׁלָּנוּ, מִגְּבוּרָה שֶׁלָּנוּ, מֵהוֹדֵנוּ הַיְחִידִי יש עדן וגבורה רגילים, מצד ההווה, הזמן והמקום שגם אנחנו חלק מהם, ומשפיעים עלינו מפני שיש בהם דברים חשובים ויפים. אך בנוסף יש בהם גם הפנים הנסתרים מן העין, אלו הם הגבורה וההוד שמחברים את העבר המופלא ובונים ויוצרים את העתיד.

הַצּוּרָה הַתַּמְצִיתִית שֶׁל כָּל סִדְרֵי חַיֵּי הַחֶבְרָה צורת ההתנהגות של היחיד ושל הציבור המתורגמים לתמצית, לעקרונות יסוד עצמיים, עַל־פִּי הַמַּטְבֵּעַ הָאֱלוֹהִית טבע הוא סדר ואופי קבוע, בעבר המלכים היו אלה שנתנו את התוקף והיציבות לחיי המסחר ולכן נהגו להטביע את דמותם על גבי המטבעות. עקרונות היסוד של סדרי החברה צריכים להיות על פי הרצון האלוהי, על פי אידאה שמלכדת את החברה ומאפשרת ערבות ההדדית ודאגה לדורות הבאים. הַמֻּתְאֶמֶת אֶל הַחַיִּים, סדרי החיים היציבים, המשטר והכלכלה, המוסר והתרבות, הדת והפולחן, צריכים להיות בהתאם לתנאי החיים, לאילוצי ההישרדות ולסביבה הטבעית והאנושית. אין ספק שבסביבה מבודדת ללא אויבים, הסדר החברתי יטה למלאכות ולסוג מסוים של חלוקת נכסים, באופן שונה מאשר בסביבה אנושית עוינת שבה צריך להשקיע משאבים בכדי להגן על החברה. אלה אילוצים חיצוניים שאין כל כך שליטה עליהם. אולם בנוסף לכל אלה צריך וניתן לסדר את החברה גם על פי המטבע האלוהי, על פי עקרונות, ערכים וחוקים שאותם אנו מבררים לעצמנו על ידי העיסוק בתורה. הַמַּרְחֶבֶת אוֹתָם, מְטַהַרְתָּם וּמְרוֹמַמְתָּם אֶל הַחֹפֶשׁ וְאֶל הָרִכּוּז שֶׁל כָּל הָאֶמְצָעִים הָעוֹשִׂים אֶת הַחֹפֶשׁ לְמַתָּנָה טוֹבָה בֶּאֱמֶת, חופש לא במובן הנמוך של הפקרות וחוסר אחריות, "עבדא בהפקירא ניחא ליה" (גיטין יג, א), אלא קבלת אחריות מלאה מתוך בחירה, כולל אפשרות של כישלון והתחייבות לתקן אותו. ככל שחופש הבחירה רחב יותר כך גם צריכה להיות אחריות עמוקה יותר ביחס למה שנבחר. צורה זו של סדרי חיי החברה גְּנוּזָה הִיא בַּמַּעֲרָכָה שֶׁל הַמִּצְווֹת הַתְּלוּיוֹת בָּאָרֶץ,[75] המצוות החקלאיות מווסתות נכון את היוזמה החופשית, את הבעלות הפרטית ואת הערבות ההדדית בדאגה לאנשי הרוח, לחלש ולעני, לעבד ולשפחה, ובניסיון לשחרר עבדים לחופשי בהזדמנות המתאימה, אחרי שיקבלו הכשרה וחינוך נכון. בַּמִּקְדָּשׁ גם הקשר עם אלוהים, עם הקודש, מכונן ומייצב את כל סדרי החיים הרגילים, מפני שהוא נותן איזה סרגל, קריטריון למדוד על פיו את הערך של המעשים השונים שתמיד יש להם פנים מגוונות של יעילות, של סדר חברתי ושל קדושה ושאיפת התעלות. וּבַמַּמְלָכָה הַשְּׁלֵמָה הַיִּשְׂרְאֵלִית, בָּהֶם וּבְסִדְרֵיהֶם,[76] גם הממלכה מאגדת את סדרי הכלכלה והחברה על פי המטבע האלוהי, לעומת הגלות שבה מלחמת הקיום וההישרדות מחדדת את התכונות והיצרים הרעים.[77] המחשבה שחיי הקהילה היהודית בגולה יכולים להיות החברה האנושית האידאלית איננה נכונה וגם לא מוסרית, לא רק מפני שלא מוסרי לשלול מאדם, מקהילה או מעם זכות לחיים ריבוניים, אלא בעיקר מפני שלא מוסרי לחשוב שקדושה וטהרה אפשריים רק כאשר נלקח מהאדם השלטון והוא חולה ומסכן. בִּסְגֻלַּת הַנְּבוּאָה הַמְיֻחֶדֶת לָאֻמָּה בְּמִלּוּי צִבְיוֹנָהּ, שֶׁהִיא מְצַפָּה תָּמִיד לְשִׁיבָתָהּ אֵלֶיהָ בְּצוּרָה מְאִירָה, שֶׁתַּשְׁפִּיעַ עָלֶיהָ אֶת כָּל הַטּוֹב שֶׁל הֶעָבָר, בדורות רבים בעבר היו נביאים, כהבטחת ה' בתורה (דברים יח, טו): "נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי יָקִים לְךָ ה' אֱלוֹהֶיךָ אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן".[78] לכן האומה תמיד מצפה לשיבתה של סגולת הנבואה בצורה מאירה, כך שהנביאים יחיו את דברי התורה, יפרשו ויתאימו אותם לצרכי הדור והשעה ויהיו הקשר החי של העם עם אלוהיו. הבטחה זו מתממשת כאשר האומה בצביונה המלא, כשיש מקדש וממלכה והשבטים במקומם. עִם חִדּוּשׁ כֹּחַ גָּדוֹל לְפִי הֶעָתִיד וְחִדּוּשָׁיו הָרַבִּים בָּעוֹלָם וּבַחַיִּים. כשם שהנביא ידע לפני שלושת אלפים שנה להציב את האופק של החזון העתידי "לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב" (ישעיה ב, ד), כך גם הנביאים שעתידים בעזרת ה' לקום בימינו צריכים לשרטט את השלבים העתידיים היותר ברורים ומפורטים ביחס לעמים ולתרבויות הקיימות. לעומת חברה רעבה והישרדותית, שבה אדם שהשיג פת לחם היה מרוצה ומצא בזה משמעות לקיומו, בעולם המערבי בקרב חברה שבעה שלא דואגת כמעט למציאות הישרדותית קיומית, מתפנים הזמן והנפש, וממילא נחשפות השאלות של משמעות הקיום, ערך החיים והיחסים שבין בני אדם. הרעב אינו ללחם והצמא אינו למים אלא לדבר ה', לאמת יותר גדולה. העתיד וחידושיו הרבים בעולם ובחיים צריכים לנבואה הרבה יותר ממה שהיה בעבר, מפני שהשאלות שנשאלות הן הרבה יותר עמוקות. אם בעבר פנו לנביא כדי למצוא אתונות או לשאול למה יש בצורת, בעתיד ישאלו את הנביא שאלות הרבה יותר משמעותיות, קיומיות. הנביאים יתנו הדרכות, הבנות וערכים לגבי היחס הנכון אל הטבע וכוחותיו, לגבי הרחבת הזמן והיכולות של בני האדם, לגבי התמודדות עם מצבים פנימיים של בדידות ואומללות.

הֶעָתִיד אֵינֶנּוּ פּוֹסֵק מִלִּתְבֹּעַ אֶת תַּפְקִידוֹ מִן הַהֹוֶה, וְהַהֹוֶה מִתְמַלֵּא עִנְיָן כְּפִי יְדִיעָתוֹ שֶׁהֶעָתִיד נִזְקָק אֵלָיו, אֵינֶנּוּ נַעֲשֶׂה בָּזֶה רַק בָּטֵל אֶל הֶעָתִיד, כִּי־אִם הוּא מִתְמַלֵּא עַל־יְדֵי זֶה בְּכָל צִבְיוֹנוֹ וְעַצְמוֹ, יש ניגוד גדול בין היותו של האדם אמצעי לבין היותו עצמאי, אך כאן באופן פרדוכסלי הרב אומר שכדי שהאדם ירגיש עצמאי הוא צריך להיות אמצעי לדבר גדול. מבחינה פסיכולוגית אחד המשברים הגדולים של היות האדם עצמאי הוא משבר הבדידות. אף אחד לא צריך אותו, יש לו ממה לחיות, פנסיה וקורת גג מעל ראשו, אבל הוא מתגעגע לשנים שבהם היה אמצעי לקיומם של אחרים. אז היו לו המון מטלות, נזקקו לו בעבודה ובמשפחה, וכעת אף אחד לא דורש ממנו דבר, הוא מרגיש מיותר ומאבד את ערך הקיום. וְהַהַכְלָלָה בְּתוֹךְ שְׁאִיפַת הֶעָתִיד וְרוּם מַעֲמָדוֹ מוֹסִיפָה לוֹ עֶדְנָה וּגְבוּרָה חַיָּה. יש משמעות להווה כי הוא לא עוסק רק בקיום כי אם בונה את העתיד. יש אור בעיניהם של אנשים העוסקים בכל סוג של יצירה; בנאים, ציירים, סופרים, מדענים או מורים, חדוות היצירה ממלאת אותם כי הם עוסקים בבניין העתיד. מעט אנשים זוכים לזה גם בימי הזקנה. פעמים רבות נדמה שאין ברכה באריכות הימים היחסית שיש בעולם המערבי, גם אם יש לאדם בית יפה עם תנאים נוחים. הוא חי ב'בית גיל הזהב' אך מרגיש בכלוב של זהב. הסביבה היפה, הנקייה, והמטופחת ושאר כל הדברים החיצוניים החשובים לא מצליחים למלא את הצד של היצירה האמתית. הרב מייחס לנבואה את התפקיד לפתוח את שערי השמיים והזמן בפני האנושות, למלא שוב את האנשים חזון ושמחת קיום, שמחת בניין.

לָכֵן מְלֵאֵי חַיִּים הֵם לָנוּ הַזִּכְרוֹנוֹת הָאֲצוּרִים בַּזֵּכֶר שֶׁאָנוּ עוֹשִׂים, עַל־פִּי הַמָּסֹרֶת וְעַל־פִּי תִּקּוּן סוֹפְרִים, אנשי כנסת הגדולה, בית הדין הגדול שהיה בראשית תקופת בית המקדש השני וכלל מאה ועשרים זקנים שעזרא הסופר היה החשוב שבהם, ייסדו את התקנות הגדולות הראשונות שנחשבות כמצוות מדברי חכמים, ומכוחם נמשכה פעולתם של חכמי תורה שבעל פה. יש דברים שנתקנו כזכר למקדש[79] ויש דברים שנתקנו כהכנה לבניין המקדש, כפי שסמוך למועד חורבן בית המקדש השני קבעו חכמים שאסור לאכול לחם ללא נטילת ידיים משום 'סרך תרומה', ובאמצעות כלי זכר לכיור של הכהנים (חולין קו, א). ואף שכיום בית המקדש חרב, וכבר דורות על גבי דורות אין הכהנים אוכלים תרומה מפני הטומאה, תקנת הנטילה לא בטלה, מפני שמהרה יבנה בית המקדש ועלינו להיות מוכנים ורגילים במנהגי הטהרה. עַל־פִּי קַבָּלַת אָבוֹת מִקֶּדֶם אוֹ עַל־פִּי שָׂרִיד מֵעִקַּר חִיּוּב דִּין תּוֹרָה, לְפִי הִתְפַּצְּלוּת הַהַכָּרוֹת הַמִּתְפָּרְדוֹת בַּשִּׁטּוֹת הַמַּעֲשִׂיּוֹת שֶׁל חָכְמַת הַהֲלָכָה לְכָל הַמִּצְווֹת הַתְּלוּיוֹת בָּאָרֶץ. ישנן מצוות התלויות בארץ שחיובן כיום אינו שלם בגלל שרוב ישראל לא נמצאים על אדמתם, או שנמצאים בה שלא על פי החלוקה לשבטים, או שיש ספק במיקום או במניין השנים (ערכין לב, ב; רמב"ם מלכים יב, ג).[80]

כעת הרב מברר מה טיבו של הזֵכֶר שאנו עושים; האם הוא רק עניין נימוסי, של כבוד לעבר שהיה גדול וכבר איננו, או שיש לו ערך עצמי: מְצֻמָּקִים נִרְאִים לָנוּ עַתָּה הַדְּבָרִים, צוּרָה דַּלָּה יֵשׁ לָהֶם מִבַּחוּץ, כיום הכהנים אינם רשאים לאכול תרומה הואיל והכל נחשבים טמאים בטומאת מת, ולכן מפרישים 'תרומה גדולה' ו'תרומת-מעשר' מן החלק הפגום שבפירות, כגון פירות רקובים או חלקי פירות מקולקלים, ומניחים אותם עד שיכלו או גונזים אותם בקבורה (שו"ע יו"ד שלא, נב). אֲבָל חַיִּים וְעִנְיָן רַב הֵם מְלֵאִים בִּפְנִים. אצורים בהם עקרונות חיים חשובים ביותר שנוגעים למבנה החברה ולצדק, להעדפת הצד הכללי על הצד הפרטי, והם יוצרים יחס מיוחד לארץ ישראל, כאל גוף חי וקדוש. אָנוּ מַעֲרִימִים עַל שְׁמִירַת הַשְּׁמִיטָה בִּמְכִירָה לְנָכְרִי אֶת הַקַּרְקָעוֹת, 'היתר המכירה' נקרא בלשון ההלכה "הערמה". לא במובן של שקר, אלא במובן של עסקה שקיימת רק מבחינה משפטית.[81] כמו חברה שהיא ב'עירבון מוגבל' כדי שבמידה והיא תקלע לחובות היא זו שתוגדר כ'פושטת רגל' ולא הבעלים שלה. מגדירים את החברה כישות משפטית על מנת לאפשר סדרי כלכלה ומסחר סבירים, ואנשים לא ירתעו מלהשקיע את ממונם בעסקים. בדומה לזה גם עניין ה'פרוזבול' שמשמר את החובות למרות מצוות שמיטת הכספים, בכדי שלא לנעול דלת בפני לווים[82] מְקַיְּמִים אֶת נְתִינַת הַמַּעַשְׂרוֹת לַכֹּהֵן וְלַלֵּוִי עַל־יְדֵי תִּקּוּן שֶׁאֵין בּוֹ הֶפְסֵד גָּדוֹל לַנּוֹתֵן, וְלֹא רֶוַח גָּדוֹל לַמְקַבֵּל, כאשר הרב כתב את הדברים הישוב היהודי היה קטן ודל, ומכיוון שהייתה זו שעת הדחק, נהגו לבקש מהכהן או הלוי לנהוג בטובת עין, ואחר שהקנו להם את המעשר ראשון, בקשו שיקנה אותו בחזרה לבעל הפירות, וכפי שנוהגים כהנים רבים בכסף פדיון בכורות. ויש שהיו מחשבים את שווים במחיר נמוך בשל הוצאות ההובלה והאריזה, ונותנים לכהן וללוי מתנה מועטת. מְבָרְכִים וּמַפְרִישִׁים, וּפוֹדִין אֶת הַמַּעֲשֵׂר הַשֵּׁנִי הָרָאוּי לְהֵאָכֵל בִּקְדֻשָּׁה בָּעִיר הַמֶּרְכָּזִית הַקְּדוֹשָׁה וְהַחַיָּה, הַמָּקוֹם אֲשֶׁר בָּחַר ד', לֵב הָאֻמָּה לְכָל זִרְמֵי חַיֶּיהָ, במקום לאכול את פירות המעשר שני בטהרה בירושלים, כפי שעושים כאשר בית המקדש עומד על תילו, אנו מחללים את כל שוויו של 'מעשר-שני' על פרוטה אחת בלבד ומכלים אותה, מפני שאין לנו רשות ליהנות ממנה כל זמן שאיננו יכולים להיטהר.

"מְשַׁלְּמִים פָּרִים שְׂפָתֵינוּ", שֶׁפֶךְ שִׂיחַ תַּחַת סְדָרִים חַיִּים, בְּמִשְׁטָר חַי וְקַיָּם, הַמָּלֵא הוֹד וְיִפְעָה, שִׁירָה וְזִמְרָה עֹז וְחֶדְוָה. העוז של הלווים שומרי המקדש וזמרתם של המשוררים. אז לא היה צריך להתאמץ כדי לדמיין ולהעלות את הדברים על הדעת, כל החושים היו שותפים לכך. במקום זאת, חכמים תיקנו את תפילות הקבע וצירפו אליהן את העיסוק בפרשיות הקרבנות, וכך כשמעלים את הדברים אל תודעתנו מרגישים את חסרון העניין ובמידה מסוימת לא רק משלמים אלא גם משלימים את החיסרון שבעבודת המקדש על ידי המודעות, הגעגועים והתקווה (מנחות קי, א).[83]

קיום כל המצוות באופן זה יכול להיראות כמין משחק, שנראה שאולי היה עדיף לבטלו לגמרי ולהמתין עד שניתן יהיה לקיים את המצווה כראוי, אך הרב אומר שגם קיום כזה חשוב, מפני שהוא משמר את הזיכרון לדבר הגדול, נוטע תקווה לחזרה אליו ומעורר אותנו לדאוג לתיקון סדרי החברה בהווה: אֲבָל אֵלֶּה הַגַּרְגְּרִים הַזְּעִירִים כֹּחַ־צְמִיחָה גָּדוֹל גָּנוּז בָּהֶם, אֶל כָּל מַה שֶּׁהֵם עוֹרְגִים, מִכָּל מַה שֶּׁהֵם צוֹמְחִים בֶּעָבָר, וְאֶת כָּל מַה שֶּׁהֵם עֲתִידִים לְהַצְמִיחַ לְהַבָּא. הרב משתמש במשל לגרגר חיטה שאוצר בתוכו את העבר, מפני שהוא תוצר של טיפוח, בין אם באופן מודע על ידי אדם ובין אם על ידי הטבע, על פי העיקרון האבולוציוני שכנראה הגרגרים הטובים ביותר הם אלו ששרדו ומה שהיה פגום לא שרד. אותו הגרגר צופן בתוכו גם את העתיד, באופן מופלא גרגר אחד אוצר בתוכו שדות שלמים. זהו ההבדל בין מחשבת האדם בעל ההבנה שיודע לאסוף את הגרגרים ולזרוע אותם, לבין מחשבת הבהמה שרואה בגרגרים דבר קטן שיכול רק להשביע אותה בזמן הקרוב. באותו האופן גם ביחס לקיום המצוות בתנאים קשים ביותר, בהם חסר לנו הידע והמסורת ההלכתית המדויקת, חלק גדול מעם ישראל עדיין לא נמצא בארץ, חסרים לנו המקדש וענייני הטהרה ובכל זאת אנחנו מתעקשים גם אם באופן מצומצם ובדרך של הערמה, לשמר גרגרים אלה, שמצד ההווה נראה כאילו אין בהם ערך ולא צריך להתאמץ לשמר אותם. כָּל זֶה כָּלוּל בָּהֶם בְּאֹפֶן טִפּוּסִי, באופן עצמי, מובנה וְכֵן הֵם הגרגרים, כלומר – המצוות, פּוֹעֲלִים בַּחֲשַׁאי עַל הַנְּשָׁמָה הַמְקַיֶּמֶת, גם בקרב האדם שמקיים אותן, המצוות יוצרות סוג מסוים של הד, פּוֹעֲלִים לְהַלְהִיב בְּהַתְמָדָה אֵשׁ קֹדֶשׁ לְאַהֲבַת הָאָרֶץ בְּאֵלֶּה הַמְּנָיוֹת המנות הקטנות, שֶׁל קְדֻשָּׁה, בַּיִּתְרוֹן הָאֱלֹוהִי הַדָּתִי של פולחן ועשייה מצד האדם הַלְּאֻמִּי המיוחד והאופייני לעם וְהַמּוּסָרִי הַכָּלוּל בְּכָל הַמַּעֲשִׂים הַלָּלוּ, בתיקון סדרי החברה וּמְחַנְּכִים אֶת הָעָם בִּימֵי שִׁפְלוּתוֹ לְרוּחַ גָּדְלוֹ. מתוך הידיעה שזו האמת ההיסטורית וכך עתיד להיות, אפילו שההווה קיים באופן של שפלות. זֹאת הִשְׂכִּילָה כְּנֶסֶת־יִשְׂרָאֵל המסורת, קבלת האבות והביצוע על ידי כלל ישראל שמשמר את הדברים בתוכו וּבָנֶיהָ בּוֹנֶיהָ אלו תלמידי החכמים,[84] באופן של תקנות ומנהגים, כדי להזכיר ולזכור את העבר הנכבד והעתיד האידאלי, וְלֹא חָדְלָה לְהַגְשִׁים אֶת זִכְרוֹנוֹת־חַיֶּיהָ אֵלֶּה בְּפֹעַל, כַּמָּה שֶׁאֶפְשָׁר לָהּ בְּאַרְצוֹת נוּדָהּ, לא רק במחשבה מופשטת, אלא גם במעשים ממשיים שבהם הזיכרון נעשה מוחשי. וּבְצוּרָה יוֹתֵר נִכֶּרֶת וּמִתְפַּשֶּׁטֶת בְּשׁוּבָהּ בְּאֵיזוֹ צוּרָה שֶׁהִיא אֶל מְקוֹמָהּ, אֶל חֶבֶל נַחֲלָתָהּ. הבסיס לקיום המצוות שתלויות בזמן הוא קיומו של בית דין בארץ ישראל, כפי שחידש הרמב"ם לגבי מצוות קידוש החודש.[85]

הַהוֹד וְהֶהָדָר וְהַפְּאֵר הַמְיֻחָד שֶׁיֵּשׁ בַּמִּצְווֹת הַתְּלוּיוֹת בָּאָרֶץ, כְּשֶׁהֵן מִתְקַיְּמוֹת עַכְשָׁו בְּאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל עַל־יָדֵינוּ, עַל־יְדֵי אוֹתוֹ הַחַיִל הֶחָלוּץ הַהוֹלֵךְ וּבוֹנֶה אֶת אֶרֶץ הָאָבוֹת וּמֵכִין אַחֲרִית וְתִקְוָה יוֹתֵר חֲזָקָה וְיוֹתֵר בְּהִירָה לְדוֹר יָבוֹא, המתיישבים היהודים הראשונים נקראו 'חלוצים'; הרב מבאר את משמעות המונח ככח חלוץ שיכול להיות קטן בכמות ולא מיועד לקרבות גדולים, אלא עיקר עניינו זו התעוזה לבחון את המציאות הלא נודעת ולסלול את הדרך לצבא כולו, לבשר ולאפשר את גדולת הקיום המסודר. מִתְגַּלֶּה הוּא לָנוּ מִתּוֹךְ עֹז חֶפְצֵנוּ הַפְּנִימִי הַמְפַעֵם בְּקֶרֶב נִשְׁמָתֵנוּ, לְהַעֲמִיד אֶת צִבְיוֹן אֻמָּתֵנוּ עַל אֶרֶץ אֲבוֹתֵינוּ בִּמְלֹא תָּאֳרָהּ. צביון האומה הוא מוסדותיה העיקריים ותפקודה המלא – מלכות, מקדש, נבואה, בְּכָל שִׂרְטוּטֶיהָ וְקַוֶּיהָ הַמַּשְׁלִימִים אֶת תְּכוּנָתָהּ, הַמְגַלִּים וּמַבְלִיטִים שֶׁזֹּאת הִיא אֻמָּתֵנוּ אָנוּ בְּעֶרְכָּהּ הָרָם הַמְּקוֹרִי, בִּגְוִיָּתָהּ מבחינת מוסדותיה, ריבונותה, צבאה, כבודה בין העמים. בְּנַפְשָׁהּ בתכונות נפשה, כלומר המרץ, העשייה והאומץ, בְּרוּחָהּ בתרבות, בערכים ובהתנהגות נאותה, וְנִשְׁמָתָהּ רוח הקודש, השראת שכינה ונבואה. לְזֹאת אֲנַחְנוּ שׁוֹאֲפִים לְחַדֵּשׁ עָלֵינוּ יָמִים קַדְמוֹנִים, כִּימֵי עוֹלָם וּכְשָׁנִים קַדְמוֹנִיּוֹת.[86] בכך הרב עומד על ההתאמה שקיימת בין מצבו הלאומי של עם ישראל לבין מידת התוקף והחיוב שיש למצוות התלויות בארץ. בזמן שהדברים נכתבו, לפני כמאה שנה, היו בארץ רק כמה עשרות אלפי יהודים אבל התחילה להיווצר אחיזה של ממש בקרקע וברכוש. בתחילה עיקרה היה פרטי, בניין בית ואחר כך היאחזות באיזה משק או נטיעה. לכן גם מצד המצוות התלויות בארץ כמעט ולא הייתה חזקה כללית על הכל, וגם מצוות אלה התקיימו כמצוות פרטיות ובמובן של זכר לדבר הגדול. מאז מצבנו השתפר מאוד מבחינת כמות היהודים שחיים במדינה, מבחינת העוצמה והפיתוח והגדרתנו כמדינה ריבונית ועצמאית ובהתאם לזה ישנם גם דיונים הלכתיים לגבי דרך קיום המצוות התלויות בארץ.[87]

כעת הרב מנתח את המציאות הקשה שבגלות. ישנם מוסדות תיכוניים וקבוצות של אנשים מבוגרים העורכים 'מסע שורשים' ובכך מהפכים את היוצרות במדה מסוימת – מחפשים בגלות את השורשים שמקורם בארץ ישראל. יש שרוצים 'להחזיר עטרה ליושנה' ומתארים תקופות בגלות בכינוי מרשים ויפה, כמו 'תור הזהב' שהיה בספרד – אף שהזהב אז היה מועט מאוד, בשתי המשמעויות. אמנם נכון שבאופן יחסי היו כמה דורות של התפתחות ויצירה בתוך המרחב הגיאוגרפי של ספרד המוסלמית ואפילו קצת הנוצרית, אך זה היה רק מפני שכאשר היו גזירות בקהילה אחת ניתן היה לברוח לקהילה אחרת. אין עלבון וסילוף יותר נורא ולועג לעם ישראל מאשר תיאורים אלה. המקום היחיד בו היה מצבנו הרם והמקורי כאומה מעוטרת בפאר, שחז"ל מתארים כ'הופעת הלבנה במילואה', היה בימי שלמה המלך,[88] כאשר בית המקדש עמד על תילו והארץ הייתה רחבת ידיים כמעט עד גבולות ההבטחה. עמים שונים באו והתפעלו מהיופי, העוצמה, הצדק והיושר שיש בארץ ישראל ומעוצמת הרוח שבה. אי אפשר להשוות בין הדברים לא מבחינה כמותית וכל שכן מבחינה מהותית. הִנֵּה יָשַׁנְנוּ שְׁנַת תַּרְדֵּמָה לְאֻמִּית מֶשֶׁךְ גָּלוּת אֲרֻכָּה וְקָשָׁה מְאֹד. כֹּחוֹתֵינוּ הַלְּאֻמִּיִּים נִשְׁאֲרוּ אָז בְּלוּעִים בְּקִרְבֵּנוּ פְּנִימָה, מִבַּחוּץ הַכֹּל נַעֲשֶׂה מְקֻמָּט מצומצם וּמְזֻקָּן, כמו אדם זקן, חלש ומיואש, אֲבָל מִבִּפְנִים טַל הַחַיִּים הוֹלֵךְ וְזוֹרֵם. הרב מתאר חווית חיים כפולה של פער גדול בין החוץ לבין הפנים, זו למעשה חווית חיים של אדם שחי במחתרת, בדומה למציאות בסוף ימי הבית השני שבמידה מסוימת הייתה הכנה לגלות, הן מבחינת תקנות החכמים והן מבחינת צורת הקיום.[89] המאמץ הלאומי האחרון היה מרד בר כוכבא. עם ישראל הובס בקרב אבל לא ויתר על שום עיקרון, אלא ירד למחתרת, ובהתאם לכך עוצבו החיים היהודים בגלות. כלפי חוץ השתדלו היהודים שלא להתבלט, להיות כמו כולם, משום שלא ניתן היה להתגונן ולהשיב מלחמה, אבל כן התאפשר להתכנס בתוך בתי הכנסת, הישיבות ובתי המדרש, ולהסתתר מפני הצרות. בריחוק ובהתכנסות בתוך הבתים מאחורי הקירות חלמו היהודים על עוצמה ותיקון עולם, ובכך נשארו מורדים. זהו טל חיים מיוחד במינו הזורם בעורקים הנסתרים. אז התעוררו כוחות אינטלקטואליים של הברקה ושל חלומות אדירים, כאילו עם ישראל אינו נע ונד, רדוף, מרוסק ומפוזר בגלות, אלא יושב בארצו בטוח ונינוח. זהו אופי היוצא מגדר הרגיל. אמנם כיוון שהגלות התמשכה למעלה ממה שיכלו יהודים רבים לסבול, נוצר דיסוננס נפשי וקוגניטיבי נורא, סתירה אדירה בין חווית החיים הפנימית לבין חווית החיים החיצונית. קושי זה הוא שהוליד את התופעות השונות המוכרות בעידן החדש – נדרשה הכרעה האם להשלים עם החיים בחוץ, להשתלב ולהתבולל כדי לחיות חיים רגילים בלי מתח והשפלה, או אולי להוציא את הנשק מהמחבוא, ליצור תנועות מהפכניות ולשנות עולם באמצעות התקווה הפנימית שטופחה במשך דורות, והזעם על אי הצדק והעוול שהיה בחוץ, או אולי להמשיך את מרידת העבר, ללכת לארץ ישראל ולדרוש את מה שבעצם שייך לאומה.

התוצאה של החיים בגלות הייתה שבעוד שבמשך אלפי שנות קיום האומה כתשעים אחוז מהעם היהודי שמר תורה ומצוות, לקראת סוף הגלות, בתקופה של עשרות שנים בודדות הגיע עם ישראל למצב בו כתשעים אחוז ממנו לא שומרים מצוות. הקנאים הגדולים יוצאי הונגריה, רומניה וטרנסילבניה מתגעגעים לגלות, אבל רוב מובהק מהיהודים שם כבר לפני מאה שנה לא שמר תורה ומצוות. בפולין, מעוז החסידות, לקראת מלחמת העולם השנייה כחמישים אחוז כבר לא היו שומרי מצוות. אותם התהליכים היו גם בארצות האסלאם, במידה פחותה מעט, מפני ששם התנאים התרבותיים לא היו בשלים לכך. היהודים האשכנזים שעזבו את אורח החיים היהודי היו יותר תקיפים בכפרנותם והעזו פנים, ואילו בארצות האסלאם לא העזו פנים, היה יותר כבוד לרבנים מאשר באירופה. יהודי יכול שלא לשמור שבת אבל כשהרב הגיע הוא היה מנשק לו את היד. אמנם זה השתלב גם בתרבות המקומית שהייתה ועודנה הרבה יותר שמרנית, ערך המשפחה והקהילה היה הרבה יותר גבוה, אולם ככל שהתפשטה שם ההשכלה הדבר הלך והשתנה. היהודים היו הראשונים, באחוזים הרבה יותר גבוהים מאשר הערבים, לנסוע מעבר לים על מנת לרכוש השכלה במוסדות הטובים ביותר. ככל שהשלטונות האירופאים הביאו את הקִדמה, רבים מאוד נטשו את שמירת התורה והמצוות. אמנם היה ערך חשוב של כבוד וחיבה שיצר איזה גשר בין החיים הפרטיים לבין המסורת, וגם הייתה הפרדת רשויות, הרבנים היו מספיק נבונים שלא ללחוץ יותר מדי, אבל אי אפשר לומר שזו עטרת היהדות, הערך הרם והמקורי של מלכות בית דוד, של בית המקדש והסנהדרין.

כְּשֵׁם שֶׁהַמִּצְווֹת הַמַּעֲשִׂיּוֹת בִּכְלָלָן בְּכָל מִלּוּאֵיהֶן הָלְכוּ עִמָּנוּ בַּגּוֹלָה וְשָׁמְרוּ לָנוּ בָּהּ אֶת לֵחַ חַיֵּינוּ וְאֶת חוֹתַם רוּחֵנוּ עַל־פִּי עַצְמוּתֵנוּ הַפְּנִימִית, הֵבִיאוּ אוֹתָנוּ לְאֵלֶּה יְמֵי הַתְחָלַת תְּקוּפַת הַהֶאָרָה לְחַיִּים שֶׁל חֵפֶץ תְּחִיַּת הָאֻמָּה בְּאַרְצֵנוּ, כשם שכבר התקיימו דברי המדרש שיש לשמור את המצוות בגלות כדי שלא לשכוח אותן כששבים לארץ ישראל, ולמעשה הן אלה שהביאו את עם ישראל חזרה לארצו[90] – בדומה לזה יהיה גם השלב הבא: כֵּן יָבִיאוּ אוֹתָנוּ הַמִּצְווֹת הַתְּלוּיוֹת בָּאָרֶץ גם כשהן מתקיימות באופן המצומצם של זכר לדבר הגדול המקורי לִידֵי רוֹמְמוּת הַחַיִּים שֶׁעַל־פִּי צוּרָתָם הַשְּׁלֵמָה הֵן נִקְבְּעוּ. וְכָל אֲשֶׁר נוֹסִיף לְהִתְבּוֹנֵן בְּמַהוּתָן שֶׁל הַמִּצְווֹת הַתְּלוּיוֹת בָּאָרֶץ כֻּלָּן וְנִרְאֶה כַּמָּה רְחוֹקוֹת הֵן מֵאִתָּנוּ, כַּמָּה חַיֵּינוּ צְרִיכִים לִהְיוֹת בִּתְנָאִים יוֹתֵר בְּרִיאִים וַחֲזָקִים עַד שֶׁיִּהְיוּ אֵלּוּ הַמִּצְווֹת מִתְקַיְּמוֹת בָּהֶם, הקריאה מחדש בחומש ובדברי הנביאים מתוך התבוננות במהותן של המצוות בלימוד מקיף ומעמיק מראה כמה מרחק יש בין המציאות החיצונית לבין מה שראוי להיות. כֵּן יִגְדַּל בָּנוּ הַחֵשֶׁק לְקַיֵּם בְּאַהֲבָה וּבִיקַר אֶת אוֹתוֹ הַחֵלֶק שֶׁאָנוּ יְכוֹלִים לְקַיְּמוֹ בְּתוֹר זֵכֶר לַדָּבָר, זֵכֶר קֹדֶשׁ, זִכָּרוֹן לְחַיִּים שְׁלֵמִים שֶׁיָּבוֹאוּ לָנוּ בְּבוֹא תְּשׁוּעָה שְׁלֵמָה לְעַמֵּנוּ עַל אַדְמָתֵנוּ לִתְשׁוּעַת עוֹלָמִים, וַאֲשֶׁר בְּקַיְּמֵנוּ אוֹתָן עַכְשָׁו הִנְנוּ מַעֲשִׁירִים אֶת נִשְׁמַת אֻמָּתֵנוּ בְּאוֹתָהּ אֵשׁ הַקֹּדֶשׁ אֲשֶׁר תִּהְיֶה לְשַׁלְהֶבֶת הַקֹּדֶשׁ מְלֵאַת הַחַיִּים לְעֵת חַיָּה. אף שקיום המצוות נעשה רק כזכר לדבר, הוא גם תמצית שמחברת אותנו אל המצב השלם. ההבנה של המרחק האדיר שבין מציאות חיינו לבין המציאות הראויה שבה המצוות יחזרו לתוקפן לא מייאשת אותנו אלא דורכת עוז, יוצרת אנרגיה ומחוללת מציאות, קשר בין עם ישראל כולו לבוראו ומקרבת אותנו אל מימוש החזון הגדול. זו אנרגית חיים אדירה של הייחודיות היהודית, ולכן כל כך חשוב לטרוח לקיים את המעט כדי להישאר קשור לאותו הממד של המצוות התלויות בארץ, האוצרות בתוכן את הבניין השלם של האומה.

כְּשֶׁאָנוּ מְקַיְּמִים עַתָּה מִצְוַת תְּרוּמָה וּמַעֲשֵׂר, גַּם בְּשָׁעָה שֶׁאֵין לָנוּ כָּל הַיְסוֹדוֹת הַמַּמָּשִׁיִּים שֶׁמִּצְווֹת אֵלּוּ בְּנוּיוֹת עֲלֵיהֶן, "לֹא כֹּהֵן בַּעֲבוֹדָתוֹ וְלֹא לֵוִי בְּדוּכָנוֹ", הִנֵּה הַחִזָּיוֹן מִתְיַצֵּב לְפָנֵינוּ וְהִנְנוּ מִתְמַלְּאִים רוּחַ שִׁירָה רוֹמֵמָה בִּתְעוּפַת נְשָׁרִים, לְעֻמַּת – ביחס לאותה הָאוֹרָה שֶׁל הַיָּמִים הַמְאֻשָּׁרִים הַמְחַכִּים לְאֻמָּתֵנוּ עַל אַדְמָתֵנוּ הַבְּרוּכָה. למרות שאין עכשיו התוקף או החיוב המלא, על ידי קיום המצוות החיזיון מתייצב לפנינו. בכך הרב עובר לתיאור ספרותי-אידאלי של מה שאמור להיות בעתיד, המרכיבים הרגילים במציאות זו משמשים כמסגרת, כאשר המושגים המיוחדים נתונים בתוכה. הרב לא מסתפק אך ורק במטרה הראויה כשלעצמה, של עוצמה וגאווה לאומית לחזור לארצנו במקום חיי השפלות שבגלות, אלא לומד מהחזון גם כמה מושגים חשובים המתייחסים לשאיפות ולהלכי הרוח שהרב פגש בעולם היהודי ובעולם בכלל, ומעגן אותם בתוך המסורת העברית הקדומה:[91] הִנֵּה הַמִּקְדָּשׁ עַל מְכוֹנוֹ לְגָאוֹן וּלְכָבוֹד לְכָל הַגּוֹיִים וְהַמַּמְלָכוֹת, וְהִנֵּה אָנוּ נוֹשְׂאִים בְּרִנָּה אֲלֻמּוֹת אֶרֶץ חֶמְדָּתֵנוּ, בָּאִים בְּרוּחַ מְלֵא חֹפֶשׁ אֲמִתִּי וּבִטְחָה טְהוֹרָה אֶל הַגֹּרֶן וְהַיֶּקֶב הַמְּלֵאִים בָּר וְיַיִן וְלִבֵּנוּ שָׂמֵחַ עַל טוּב אֶרֶץ חֶמְדָּה, ניתן לחשוב בטעות שבית המקדש – מרכז הקדושה והביטוי הגלוי ביותר שלה על פני האדמה, מביא רק לרוח מלאת יראה, הכנעה ושעבוד, משום שהוא מבטא באופן מובהק קבלת עול מלכות שמיים של העובדים בו והנכנסים אליו. אולם גם המושג 'קבלת עול' כולל בתוכו חופש וחירות לבחור לקבל את אותו העול. הבחירה להיות עבד ה' מתבססת על החופש ומשרתת אותו, מפני שהיא מביאה ליותר אפשרויות, ליותר נוכחות, גאון וכבוד. בדומה לאדם שרוצה להגיע להישגים ולמצות את כוחותיו ולכן מקבל על עצמו עול של לימודים ומתאמץ לרכוש דעת, כי רק כך הוא יכול להתפתח ולהתנסות – אותו אדם עושה זאת מתוך חופש ולמען חופש. חופש לא אמתי לעומת זאת, הוא כזה שיש בו הפקרות וחוסר אחריות; חופש להיות עצלן, לא להתאמץ ולהתפתח ומשום כך תוצאת אותו החופש היא צער גדול, תחושת החמצה על המון אפשרויות בלתי ממומשות וכישרונות שלא באו לידי ביטוי. חשוב לרב להדגיש שבית המקדש כולל לא רק את מצוות מורא מקדש. בית המקדש הוא גם מקום תפילה המבטא את פסגת השאיפות הרוחניות, "כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים" (ישעיהו נו, ז), והרב מוסיף גם את הביטחון והשמחה על כך שהקב"ה יזמן לנו את יבולינו ורווחתנו הכלכלית. וְהִנֵּה לְפָנֵינוּ מוֹפִיעִים כֹּהֲנִים אַנְשֵׁי קֹדֶשׁ מְשָׁרְתֵי מִקְדַּשׁ ד' אֱלוֹהֵי יִשְׂרָאֵל, לִבָּם מְלֵא אַהֲבָה וְחֶסֶד, רוּחַ הַקֹּדֶשׁ שָׁפוּךְ עַל פְּנֵיהֶם, וְזוֹכְרִים אָנוּ אֶת כָּל רוֹמְמוּת רִגְשֵׁי הַקֹּדֶשׁ אֲשֶׁר מָלֵאנוּ בְּעֵת רָאִינוּ אֶת פְּנֵיהֶם בַּעֲלוֹתֵנוּ לָרֶגֶל, בִּרְאוֹתֵנוּ אוֹתָם בְּעָמְדָּם לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ בְּתוֹךְ מִקְדָּשֵׁנוּ גְּאוֹן עֻזֵּנוּ וּמַחְמַד עֵינֵינוּ. כַּמָּה נֶהְדָּרִים וּנְעִימִים הֵם לָנוּ, זיכרונותינו מן המקדש, מתחושת הרוממות שבה כולנו עולים לרגל אל הקודש, היא השראת השכינה כאשר קדושת הכהן מתחברת למה שנעשה אצלנו במשק, בעבודת האדמה, במאמץ היומיומי עבור ההכרח הטבעי והפשוט לאכול ולשתות – בתוך שגרת חולין זו מעורב גם חלק הקודש והרוממות. כאן שוב אנו רואים את המשמעות העמוקה של התחייה הלאומית; לא שעצם התחייה הלאומית בפני עצמה פסולה, היא לגיטימית, מוצדקת ומוסרית, אך עדיין יש בתחייה גם הרבה מעבר לכך: חיבור אל הקודש שניתן לחשוף אותו דווקא בארץ ישראל. 'חוץ לארץ' אינו רק מושג גיאוגרפי, אלא גם מושג של גלות לאומית ורוחנית, ללא מסגרת של עם וללא מקדש. המציאות בגלות אטומה בפני גילוי הקודש. ארץ ישראל היא ארץ הקודש מפני שהיא מאפשרת את הקיום במסגרת של עם בו מתקיימות המצוות התלויות בארץ שמסדירות את היחסים הנכונים והקדושים בחיי החברה, בין אדם לחברו ובין אדם למקום, ומביאות אותנו לבירור חלק הקודש שבתוך החול. וְעַתָּה הִנֵּה גָּרְנֵנוּ הַמָּלֵא בִּרְכַּת ד' מֵאֶרֶץ חֶמְדָּה זֹאת אֲשֶׁר הָנְחַלְנוּ מֵאֲבוֹתֵינוּ, וְחֶלְקֵי הָאֲנָשִׁים הַלָּלוּ, אַנְשֵׁי הָרוּחַ, אִתָּנוּ הֵם. מְאֻשָּׁרִים אָנוּ לִתֵּן לָהֶם אֶת תְּרוּמָתָם בְּשִׂמְחָה, חלקם מעורב בחלקנו ומה שאנו נותנים להם אינו נדבה או צדקה ואף לא מס וחיוב – זו תרומה, מלשון רוממות: מוֹצְאִים אֲנַחְנוּ בְּקִרְבֵּנוּ רֶגֶשׁ מְרוֹמָם וְעוֹלִים יַחַד עִם הַתְּרוּמָה אֶל אוֹתוֹ הַגֹּבַהּ הָרוּחָנִי שֶׁשָּׁם אַנְשֵׁי קֹדֶשׁ הַלָּלוּ מִתְעַלִּים, וְנַפְשֵׁנוּ רְווּיָה מִמֶּגֶד שָׁמַיִם. זו האפשרות שלנו להתרומם לדרגה יותר גבוהה, לברר את חלקם מתוך חלקנו, ובכך לגלות את הקשר החזק שיש לנו עִם הקודש ולממשו. וְהִנֵּה הַלְּוִיִּים, אֵלֶּה הַטּוֹבִים וְהָעֲנֻגִּים אֲשֶׁר לָקְחוּ לְבָבֵנוּ בְּנֹעַם זִמְרָתָם בַּקֹּדֶשׁ בְּהִתְקַדֵּשׁ חַג, כַּאֲשֶׁר עָלִינוּ לִרְאוֹת בְּהַדְרַת כְּבוֹד מִקְדַּשׁ אֵל בִּירוּשָׁלַיִם לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי הָאָדוֹן ד' אֱלוֹהֵי יִשְׂרָאֵל. פְּנֵיהֶם הַצּוֹהֲלִים וַעֲדִינִים מַזְכִּירִים לָנוּ אֶת זִמְרָתָם קֹדֶשׁ, וַאֲנַחְנוּ מִתְעַדְּנִים בְּנַחֲלֵי עֲדָנִים רוּחָנִיִּים וְנוֹתְנִים לָהֶם בְּלֵב מְלֵא שִׂמְחָה וְאֹשֶׁר אֶת חֶלְקָם אֶת הַמַּעֲשֵׂר. אם הכהנים מביאים את שגב הקודש וגודל החופש שבו, הרי שהלוויים מענגים, מעדנים ומיטיבים את הצד של קרבת ה' שיש במקדש. הרב מבטא את השפעת הרגש של הזמרה כמיטיב ומענג, לעומת הממד של האדנות, שגם הוא קיים אבל הוא לא היחידי, כדי להדגיש שוב שגילוי הנוכחות האלוהית לא משפיל את האדם, אלא אדרבא, מעצים אותו. אנו עלולים להיבהל מהחופש שבקודש, מהאחריות שבו, מהטעויות שאנחנו עלולים לעשות ומן האשמה שאחר כך תרבוץ עלינו. הזמרה מעדנת הרגשה זו, ולכן אנו נותנים להם בשמחה את חלקם, את המעשר. אנו אחראים על כתשעים אחוז מהיבול, והקב"ה ומשרתיו שותפים אלינו באותם עשרה אחוז של המעשר והתרומה, בהם מתגלה הקשר אל הקודש ומשם הביטחון ובקשת הברכה האלוהית. הרב מסיים את החזון בחזרה אל הגעגועים שבמציאות הנוכחית: עוֹד נִתְרָאֶה בְּהַר ד' בַּמּוֹעֵד הַקָּרוֹב, וּמַה יִּרְהַב לְבָבֵנוּ לִרְאוֹת אֵלֶּה כֹּהֲנֵי ד' וּלְוִיָּו בַּעֲבוֹדַת קָדְשָׁם וּבְשִׁירַת עֻזָּם. אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לּוֹ אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁד' אֱלוֹהָיו. האושר הוא באותו ביטוי ייחודי ומלא שבעומק הקודש, וכל מרחב העונג וההטבה. המקדש מבטא תפארת, הוד ויופי, ולכן הוא נקרא 'נויו של עולם' (זבחים נד, ב), וגם נגיעה בעומק הקודש, בעומק משמעות הקיום.

לְקַדְמוֹנִיּוּת וְלִשְׁלֵמוּת הִנְנוּ מִתְגַּעְגְּעִים, קדמוניות מבטאת את יסודות אוצרנו הרוחני. ניתן לחשוב שכל מעשה טוב נחשב כעבודת אלוהים, ולכן אפשר להסתפק במעשים פשוטים ומובנים, במקום עבודות המקדש שאינן תמיד מובנות – אולם דווקא הן מבטאות את מה שמעל ומעבר, שאליו אנו יכולים להתחבר בדרך מיוחדת שקבלנו בצו אלוהי, בדרך שונה מזו שהגענו אליה מעצמנו. המקדש משפיע טוב, יושר וענווה על ישראל ואפילו על כלל העמים, הוא מעורר ומעודד את משאלות הלב האנושיות באמצעות סדרי הקודש ועבודת התפילה. מציאות מיוחדת זו התממשה והגיעה לסוג של שלמות בימי שלמה המלך, שחז"ל תארו כ'לבנה במילואה', כאשר היה שלום בארץ, המקדש בתפארתו, וכך גם הכהונה, החכמה, המלוכה והנבואה ועם ישראל הופיע במלוא כוחותיו.

באמצעות שני מושגים אלה, קדמוניות ושלמות, הרב אינו מוותר על אף צד – לא על הצד היהודי המקורי שקשור ליחסינו עם אלוהים, ולא על הצד האנושי הכללי שקשור ליחסינו עם עצמנו, עם כלל העמים, עם הטבע, עם היכולות והכישרונות המדעיים, האומנותיים והמוסריים. מצד אחד, אנו לא יכולים להכפיף את כל חיינו לאותה בהירות של המושג האנושי הפשוט שניתן למצות מכל וכל, מפני שאנו יודעים שיש מעל ומעבר לזה. ומצד שני אנו לא רוצים לטבוע במסתורין האלוהי ולוותר כליל על ההיגיון האנושי, על יכולת השיפוט. ואף התורה לא מחייבת אותנו לכך, אלא להפך, מעודדת אותנו לחתור לחקור ולהבין, אך באותו הזמן גם לדעת שתמיד יש מעל ומעבר לתפיסתנו. אלה הצדדים שבאים לידי ביטוי בעבודת הא-ל שבמקדש.

וְהַגַּעְגּוּעִים הֵם גַּעְגּוּעִים אֱלוֹהִיִּים, חֵפֶץ טָמִיר מְלֵא חַיִּים עַזִּיזִים מְקוֹרִיִּים מִמְּקוֹר חַיֵּי עוֹלָמִים: מַמְלָכָה וּמִקְדָּשׁ, כְּהֻנָּה וּנְבוּאָה, הגעגועים הם לשלטון הא-ל כפי שהוא בא לידי ביטוי בתורה, שהא-ל מעניק לאדם את נשמתו, כוחו וריבונותו. לא כפי שניתן היה לתפוס את מלכות ישראל – כמשטר תיאוקרטי, המייצג את שלטון הא-ל במובן שלילי, פונדמנטליסטי.[92] בימינו מגדירים זאת כ'מדינת הלכה' במובנה הפשטני – תפיסת ה'שולחן-ערוך' כמות שהוא והחלתו על המציאות בכפיה בכל המצבים. כל היהודים צריכים להיראות כמו חיילים בצבא, או יותר גרוע, כמו ברגים בבית חרושת. נשמעים לאותם הדברים, מרגישים את אותן ההרגשות – זה איום ובשום אופן גם לא נכון מבחינה מוסרית ומעשית. כמובן שההלכה עצמה מכירה ביוצאים מן הכלל, עיקרה של תורה שבעל פה הוא בדיבור חי, העקרונות צריכים להיות חומרי עזר, לא דברים חקוקים ומוחלטים. כאשר הדיין בא לפסוק דין הוא נעזר במקרים דומים, בתקדימים, כדי לכוון ולגוון את שיקול הדעת שלו, כדי שלא לפספס משהו – אבל הוא לא משועבד לנוסחאות משפטיות מדוקדקות וקשוחות. כיום אנו במצב שהוא בדיעבד – "הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ" (תהלים קיט, קכו), הפכנו את התורה שבעל פה במידה מסוימת לתורה שבכתב, חקוקה וקבועה, וזה לא אמור להיות כך. מראש התורה שבעל פה כלל לא הייתה צריכה להיות מנוסחת,[93] תורה שבכתב בנויה על בסיס עקרונות מנחים, כך שהיא נותנת המון מרחב לפרשנות, וגם לאחר שהתורה שבעל פה נכתבה היא שמרה על אופי קזואיסטי, כלומר – שמיישמים אותה לפי העניין. כמובן שישנן מצוות שמעיות וממד של קבלת עול מלכות שמים, יסודות רוחניים מנחים שאותם הרב כלל במושג 'קדמוניות', אבל הם צריכים להיות בתהליך של השתלמות ופיתוח מבלי לוותר על שום סוג של שאיפה, יופי ורגישות. תמיד יש שיקולים כלליים וערכי-על של חסד ואמת, משפט וצדקה. לכן נדרשת עבודת הכנה של הצעת דברים הגיוניים המבוססים היטב לא רק על אינטואיציה או משאלות לב, הגם שהן חשובות, אלא גם סביב מערכת רחבה של מחקר חברתי ופסיכולוגי שמראה מה מועיל ומיטיב ליחיד ולחברה. עדיין לא זכינו להתקדמות משמעותית בחקר ההלכה ובהרחבתה בכיוון זה, מכיוון שרבים לא תופסים את התורה בזווית זו.

הרב מוסיף שהגעגועים לקדמוניות ולשלמות הם הַמַּטְבִּיעִים אֶת חוֹתָמָם עַל כָּל קִנְיְנֵי חַיִּים הַכּוֹלְלִים, שֶׁאֵין אָנוּ פְּחוּתִים בְּיִחוּשָׂם מִכָּל הָעַמִּים. התרבות על כל הרחבתה, על כל היצירתיות, החופש, ההנאה והיופי שבה, על כל מה שהיא מעוררת, תהיה טבועה בחותם של היחסים עם אלוהים שבאים לידי ביטוי מרומם בעבודת המקדש. מִדָּה גְּדוֹלָה שֶׁל גְּבוּרָה חָמְרִית, יכולת לשלוט במשאבי הטבע, לנצל אותם כראוי, שֶׁל מוּסָר אֱנוֹשִׁי, ערכים ויסודות משפטיים ורגישויות כלפי כל אותם הדברים שאנו רואים בהם הישגים חשובים של האנושות, כמו כבוד האדם וכל סוגי החירויות הקיימים ביחס לפרט ולחברה. שֶׁל כָּבוֹד לְאֻמִּי, מעמד מכובד של הערכה בזירה הבינלאומית, כפי שביטא אורי צבי גרינברג, שהוא מתגעגע לכך ש"נהיה עם הרצוי לבריתות" – שעמים אחרים ירצו להיות אתנו ביחסים טובים של מסחר, ביטחון והשפעה תרבותית ומדעית שֶׁל עֹשֶׁר עֲמָמִי רווחה של כלל החברה. שכל אזרח יוכל לגור בתנאים ראויים, לקבל חינוך טוב, ליהנות ממערכת בריאות טובה ולהיות לבוש היטב.[94] וְשֶׁל הַרְחָבַת הַחַיִּים, גם דברים שנחשבים למותרות בזמנים של קושי שבהם צריך לחיות בצמצום, כמו תרבות מוזיקאלית, גינות נוי ושאר דברים שיש בהם הנאה ותחושת חופש המרחיבים דעתו של האדם. דּוֹרֶשֶׁת הִיא לָנוּ תְּכוּנַת חַיִּים כָּאֵלֶּה, שֶׁמַּרְגָּלִיּוֹת רוּחָנִיּוֹת מְצֻיָּנוֹת וּמֻפְלָאוֹת מִכָּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, הַמְצוּיוֹת בְּנִשְׁמָתֵנוּ הַלְּאֻמִּית, אותם כישרונות מיוחדים, יכולות מופלאות, יְכוֹלוֹת לִהְיוֹת מְשֻׁבָּצוֹת בְּקִרְבָּהּ, לְשַׁכְלֵל אֶת יָפְיָהּ וּלְהוֹסִיף לָהּ אֹמֶץ וּגְבוּרָה בִּפְנִימִיּוּתָהּ, וְהוֹד וְתִפְאֶרֶת בְּחִיצוֹנִיּוּתָהּ. לכן הגעגועים האלוהיים כה חשובים, הם נותנים את הנדבך שמעבר לעולם האנושי הרגיל, את המרחב האינסופי של הגדולה.

הָאִידֵאוֹלוֹגְיָה שֶׁלָּנוּ שֶׁל שְׁלֵמוּת חַיֵּינוּ, אֲשֶׁר הִיא כֹּה רְחוֹקָה וּמֻפְלֵאת, לעומת המציאות הקיימת. הדברים היו נכונים בזמן שנכתבו והישוב היהודי היה קטן ובקושי התקיים, והם נכונים גם כיום, לעומת החזון הגדול. בפועל מבחינה מעשית לא נעשתה הדרך, לא נוצרו הכלים והמוסדות, ולכן הדברים עוד רחוקים ומופלאים מבחינת המימוש המעשי שלהם, אך מנגד, השאיפה הִיא גַּם כֵּן קְרוֹבָה וּמוּחָשָׁה בִּמְלֹא נִשְׁמָתֵנוּ, אנו יכולים לחיות את הדברים בנשמתנו. פעמים רבות פער זה מורגש בחריפות וכך מתפתחת תרבות של חוסר שביעות רצון, ביטוי של גדולת השאיפה והרצון לשנות. כָּל זְמַן שֶׁאֵין אָנוּ עֲסוּקִים לְהַשְׁכִּיחָהּ וְכָל זְמַן שֶׁאָנוּ שׁוֹמְעִים בְּקוֹלֵנוּ הַפְּנִימִי, הַמּוֹשֵׁךְ אוֹתָנוּ לִתֵּן מָקוֹם לְזִכְרוֹנוֹת הַמְחַיִּים אוֹתָהּ גַּם בִּימֵי שִׁפְלוּתָהּ, בִּהְיוֹת כְּאוֹב מֵאֶרֶץ קוֹלָהּ.[95] בימי השפל, ציור החזון הוא ילדותי, פשטני ושטחי, כאילו מעלים באוב איזה קול עמום. ישנם שתופסים את תורת ישראל כמו הבודהיזם, שמי שרוצה רוחניות צריך להיות כמו נזיר טיבטי, והכהן הגדול הוא כמו ה'דלאי לאמה'; אך זהו ציור רחוק מאוד, המעיד על שפלותה הרוחנית של האומה. צריך לדעת שכל מה שאנו רוצים להשיג, במיוחד בדברים גדולים אלה, מצריך לימוד מעמיק, עבודה רוחנית גדולה וישום מעשי ככל האפשר. יש לחקור ולהבין מה משמעות המקדש, המלוכה, הכהונה והנבואה, הן על פי המקורות שבתורת ישראל והן על פי מה שמתהווה, מה שמהדהד מן המציאות. מתוך בירור זה יש לנסות ולהתקרב לחזון הגדול מבחינה מעשית.

הַמִּקְדָּשׁ, זֶהוּ הַמָּכוֹן שֶׁל הַקוּלְטוּס הַדָּתִי, הפולחן הרוחני,[96] הָעַתִּיק אֲשֶׁר יִהְיֶה חָדָשׁ לָעַד, הרב מדגיש שהמקדש אינו רק סמל, כפי שהיו מסבירים סופרי ההשכלה, אלא מקום ממשי של פולחן המרהיב ביופי כליו, ביופי המבנה ובניסים שבו, בכך שהוא מכפר על החטאים, מאפשר שמחה והבעת תודה בשלימות, קשר מוחשי עם אלוהים. אֲשֶׁר הִכָּה חֵרֶם אֶת הָאֱלִילִיּוּת עִם תּוֹעֲבוֹתֶיהָ בכך שהיווה תחליף לעבודה זרה (עי' מורה נבוכים ח"ג פרק לב) וְנָתַן לָאֱנוֹשִׁיּוּת בָּסִיס טָהוֹר וְנִשְׂגָּב לְחַיֶּיהָ הָרוּחָנִיִּים, המקדש העניק לאנושות אמון בכך שכל הטוב האפשרי יכול להיות ממשי, אֲשֶׁר מִמֶּנּוּ יָצְאָה אוֹרָה וְחֻפְשָׁה – היסודות לחיים רוחניים, הַהוֹלְכוֹת וּמִתְפַּתְּחוֹת בַּתּוֹלָדָה הָאֱנוֹשִׁית, משמעות האור והחופש אינה מובנים בהיגיון פשוט, אלא רק אחרי התפתחות השכל והמוסר האנושי. וּמִתְרַשְּׁלוֹת בְּמַהֲלָכָן כְּפִי רִחוּקָן מִמְּקוֹר מוֹצָאָן, ככל שהאדם מנסה להכניס את כל הנשגב לתחומי ההבנה האנושית המצומצמת ומתנה בכך את מחויבותו לחוק האלוהי, הוא מאבד מהתוקף והחיוניות של המושגים והערכים הגדולים. היחס אליהם הוא כאל חוקים אנושיים שבנויים סביב מערכות אינטרסים המכוסים במילים יפות. וְהֵן האור והחופש של האנושות אָמְנָם עֲתִידוֹת לְהִתְגַּבֵּר לְפִי חֲזָרָתָן אֶל מְקוֹר מַבּוּעָן. אל המקדש, משום שהמקדש מחדש את עניין התפילה, את הפנייה וחידוש הקשר אל מה שמעל ומעבר, אל מקור ההוויה; בכך התפילה תחולל פלאות בנפש האדם, אף יותר ממה שהיא מחוללת כעת, כאשר היא מטהרת ומעמידה את האדם על האמונה, על האמון שהטוב והצודק יתגבר והחסד יבנה את המציאות.

הָאֱנוֹשִׁיּוּת הַבְּרִיאָה, כְּשֶׁהִיא מַכֶּרֶת אֶת הוֹד הָאֱלוֹהוּת, אותה קרבת אלוהים שמתאפשרת על ידי המקדש, תִּשָּׁאֵר נִכְחוֹ כְּגָמֻל עֲלֵי אִמּוֹ, תִּשְׁכַּח מִפְּנֵי גָּבְהוֹ, אוֹרוֹ וְעֻזּוֹ, אֶת כָּל הִתְחַכְּמֻיּוֹתֶיהָ, את הציניות המתלווה לתרבות מפותחת, את הביקורתיות, האכזבה והיאוש. אמנם גם בהם יש צדדים מועילים, אבל אסור להחיל אותם ביחס למצוות ה', ליושר, לצדק, לחסד ולאהבה. הרב משתמש במשל של טבעיות ונעורים שיש בהם שאיפה גדולה ואמונה שמעשים מסוימים באמת פותחים את השמיים, מקרבים לאלוהים ובונים עולמות. ככל שהאדם צעיר ברוחו כך הוא יותר פתוח, יש בו אמונה רבה. זהו יסוד יקר שאין לאבד, אף שהחיים הרבה פעמים מאכזבים ומשחיתים אותו. זו לא שאלה של טיפשות מול כישרון, או איזה מין סכלות מול פיקחון,[97] אלא אמון, טהרה ופתיחות, מול אכזבה ואי אמון. וְתֵדַע שֶׁיָּקָר לָהּ רִגְשָׁהּ הַטִּבְעִי הַמַּחְכִּימָהּ יוֹתֵר מִכָּל חָכְמָה, כְּשֶׁהוּא בָּנוּי עַל יְסוֹד הָאֵיתָן שֶׁל טִבְעָהּ הַפְּסִיכִי, הנפשי. התחושה המטהרת את הנפש שנוצרת מהעמידה אל מול המופלא, יראת ה' שהיא יסוד החכמה – "הֵן יִרְאַת ה' הִיא חָכְמָה" (איוב כח, כח). וּמְעֻטָּר בַּעֲטֶרֶת הַהַכָּרָה בפעילות האינטלקטואלית ובבהירות המחשבתית הַמִּתְעַלָּה עֲדֵי עַד וְלָעַד תִּשָּׁאֵר עֲלוּמָה, שומרת על רעננות הנעורים וּמְשַׁקֶּקֶת אֵלֶיהָ אֶת כָּל נְשָׁמָה, יוצרת השתוקקות ותנועה וְלָנֶצַח תִּשְׁלַח קַוֶּיהָ לְהַעֲלוֹת אֶת כֹּל אֶל מְרוֹם עֻזָּהּ. מה שמכביד על האדם ויוצר את ההתחכמות הלא טובה הם חטאי היחיד והחברה, שעלולים להיתפס כצורת הקיום הקבועה של האדם במסגרת חברתית של טועים וקטני דעת. בית המקדש מהפך את כל זה ביכולת לכפר ולטהר, בנתינת אפשרות לחזור אל המקור הראשון, אל אותה הבריאות של הנעורים והיכולת לקלוט את כל מלוא היופי בלי לעמעם אותו. אֶת הַיֹּפִי וְהַתִּפְאֶרֶת הָאֱלוֹהִי תַּכְנִיס אֶל נִשְׁמָתָהּ, הַגַּעְגּוּעִים שֶׁל יַחַשׂ וְשֶׁל קֵרוּב מַעֲשִׂי יִתְגַּבְּרוּ, גם כלפי אלוהים וגם כלפי בני אדם. "לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'" (ויקרא יט, יח); בדרך כלל לא זוכרים את הסיומת "אֲנִי ה'" המלמדת שהיחס כלפי הא-ל הוא גם היחס אל הזולת ואל הטבע. ה', מקור ומקווה הטהרה, הוא זה שמחדש את האמון, מכפר על החטאים ומסוגל להחזיר את הכל לאיתנות, בכך שהוא מקור הכל ומעל ומעבר למושגים האנושיים. וְכָל פִּנּוֹת הַדַּעַת וְהַמּוּסָר יַשְׁפִּיעוּ עַל רֶגֶשׁ נַעֲרָץ זֶה אֶת אוֹרֵיהֶם. הראשוניות הילדותית, התקווה והתפילה, יהיו מעודנים ומובנים יותר על ידי אור הדעת והמוסר בְּמָקוֹם אֶחָד בִּמְלֹא הַתֵּבֵל כְּדַאי לָהּ לָאֱנוֹשִׁיּוּת לִרְאוֹת אֶת עַצְמָהּ בְּתֻמַּת יַלְדוּתָהּ, תום במובן של שלמות מסוימת בחכמה של יראת ה', בְּחֹסֶן גְּבוּרַת הַנֹּעַר גבורת הנעורים וּבְזִיו עֵדֶן שֶׁל עֲלִיַּת הַנְּשָׁמָה הַכְּלָלִית, על ידי עבודת התפילה "כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים" (ישעיה נו, ז). הַחֲתוּמָה בְּחוֹתַם עַם־פְּלָאוֹת זֶה הָעַתִּיק, יִשְׂרָאֵל הַשָֹּב. ולכן אֵין קֵץ לְעֹנֶג הַשִּׁירָה אֲשֶׁר תִּתְחוֹלֵל בְּכָל הָעוֹלָם הַנֵּעוֹר לְרַגְלֵי הַמַּחֲזֶה הַנִּשְׂגָּב הַזֶּה, שֶׁל הִתְחַדְּשׁוּת הָעַתִּיקוּת הַמְּקוֹרִית שֶׁל מְקוֹר הַשִּׁירָה הָאֱלוֹהִית אֲשֶׁר בְּיִשְׂרָאֵל בִּמְרוֹם עֻזּוֹ. הרב מדגיש את עניין השירה, מפני שזו פסגת האומנות של הביטוי האנושי. שירה אמתית היא מעט המחזיק את המרובה, יש בה שגב, עדינות ועוצמה גם יחד, הנוגעות בנפשו של האדם ויכולות לחולל בו מהפכה. רַק סָכָל וְאֵין לֵב, אֲשֶׁר לֹא יוּכַל קוֹלוֹ לִהְיוֹת נִשְׁמָע בְּעֵת תְּחִיַּת הָאוֹרָה, יוּכַל לַחְפֹּץ לִתֵּן כָּחָל וְשָׂרָק שֶׁל הַתַּרְבּוּת הַחֲדָשָׁה מפני שהסכל לא מבין את הגדולה, את גובה השאיפה וגובה החזון שבמקדש. הוא מנסה לתת מקום למקדש סביב דברים מועילים, כמרכז רוחני ותרבותי, ספרייה לאומית או מקום מנוחה. זו אינה רשעות אבל חסרה לו רגישות של הלב השואל, ההומה, הַלְּקוּיָה בְּחָסֵר וְיַתֵר, בתרבות החדשה יש דברים חסרים ודברים מיותרים בְּאֵיבָה וְתַחֲרוּת וּבְכָל חֹלִי וְקֶצֶף, כעס רב, תחרות ומאבקי כבוד, את כל אלה יראה הסכל וחסר הלב בענייני המקדש – עַל גַּלֵּי יַם הַחַיִּים הַבְּרִיאִים וְעַתִּיקִים הַלָּלוּ, הַמִּתְנַשְּׂאִים בִּגְאוֹנָם לִמְרוֹמֵי שָׁמַיִם. הַכֹּל יִשְׂמַח דַּוְקָא בַּמַּחֲזֶה הַנָּאוֹר הַטִּבְעִי כְּמוֹ שֶׁהוּא עִם כָּל תְּמִימוּת עַתִּיקוּתוֹ, שֶׁהוּא מַנְהִיר דַּוְקָא אָז אֶת כָּל שְׁלַל צִבְעֵי אוֹרוֹתָיו וּמְפַזְּרָם בְּיִשְׂרָאֵל וְעַל אָדָם רַב. דווקא הקִרבה אל העתיקוּת הראשונית מאירה את החברה ואת התרבות, מתקנת את הליקויים של החסר והיתר שבתרבות, יוצרת יותר הרמוניה במקום תחרות ושנאה פנימית, יותר עזרה הדדית, סובלנות ורגישות, יכולת הקשבה הדדית, שבוודאי חסרים בתרבות החדשה. בכך הרב מבהיר שיחד עם הדגשת המטרה העליונה של כינון המקדש והמלכות, הסהנדרין והנבואה, שהיא מלאוּת הקודש והשראת השכינה במציאות, בכך גם מתממש היתרון והכישרון הגדול של עם ישראל, תכונתו העיקרית והנפשית – גילוי ה' וכבודו באנושות ובהוויה בכללה. זו המטרה והמשמעות של תחיית העם בארצו ושיבת ציון, להביא לידי ביטוי את הכישרון הייחודי והמופלא שבישראל, שהוא המפתח לאושרה של האנושות.