במילים אחרות: בתוך האהבה והשמחה צריכה להיות גם יראת ה', כפועל יוצא של האהבה; והפחדנות מונעת זאת. בעיקרון זה הרב קוק מעמיד תפיסת עולם שלמה. אם יסוד מערכת היחסים בין אדם לאלוהים הוא גודלו וכוחו האינסופי של אלוהים, ואין לאדם ברירה אלא לציית לדברו – הוא מסכן, נתון במלכודת שאין ממנה מילוט. זו חוויית חיים איומה שיוצרת נפש מפוחדת, חרדתיוּת בלתי פוסקת שמא האדם יפר את הכללים ויקבל את עונשו האיום של אלוהים. כך יוצא שהעולם והחיים אינם אלא סוג של בית כלא גדול ומשוכלל. נוצר רצון נסתר בנפש לברוח מן העולם, לצאת מבית הכלא האיום – אך האדם מפחד שגם בעולם האחר, אליו יגיע אם יקפד את חייו, תרדוף אותו האינסופיות האלוהית הנוראה. חוויית חיים זו מכוּנה בתרבות המודרנית 'חוויה קפקאית'; הסופר היהודי פרנץ קפקא[145] מתאר בספריו אנשים חסרי אונים, העומדים מול מערכות ומוסדות שונים שקובעים את מציאותם. האדם הפשוט אינו יכול לדבר עם אותם מוסדות. אין חשיבות לדעתו ואין ערך לחייו. הוא תלוי לחלוטין בגחמות שרירותיות של פקידים ושליטים. זהו בסיס חזק מאוד של הדתיות הקיימת בעולם.
אלוהים, כפי שהוא מצטייר מתפיסת עולם זו, הוא כמפקדו העליון של בית הכלא, הסוהר הראשי והאימתני ביותר. הוא יכול להפסיק את חיי הכלא הנוראיים, אך הוא מחליט להמשיך להתעלל באסירים על ידי הסוהרים, מסיבה שאינה מובנת. לכאורה, אם הוא היה צדיק וחסיד, ודאי היה משנה את המציאות האיומה ומשחרר את האסירים לחופשי.
אולם לא כך מתואר אלוהים בתורה, ולא כך מתואר בה העולם. אף שהעולם עוד איננו אידאלי, עדיין מוגבל ויש בו קשיים רבים, הוא אינו צריך להיות כך. רצונו של אלוהים הוא שהעולם יהיה כמה שיותר טוב ושהבריות בו יהיו מאושרות. לאחר פתיחת התורה בתיאור בריאת העולם והאדם, מתואר גן העדן בו הונח האדם – המצב שאליו מוטל על העולם לשוב. האדם לא שמר על מצוות האלוהים ובכך העולם נפל ממדרגתו ונוצרו בו מוות, מגבלות וקושי. אולם זוהי מציאות חולפת, שעתידה להתבטל. כעת מוטל על האדם לבחור בטוב ולהשיב את העולם למצבו המקורי בגן עדן. כל עוד יש צער בעולם, כביכול גם אלוהים מצטער: "אמר רבי מאיר, בשעה שאדם מצטער שכינה מה הלשון אומרת? כביכול קלני מראשי, קלני מזרועי. אם כן המקום מצטער על דמם של רשעים שנשפך, קל וחומר על דמם של צדיקים" (משנה סנהדרין ו, ה). ממילא יסוד מערכת היחסים בין האדם לאלוהים הוא דווקא אהבה ושמחה, הרצון לדבוק במקור הכל שרוצה בטובת הכל. לכן הפחדנות ומורך הלב היא מידה מגונה. היא מגנה את תפיסת אלוהים, כאשר היא מניחה גנאי יסודי בעצם ההוויה. והיא הסיג הנמצא במדת יראת ד'. שכן פחדנות איננה תחושה מקרית וחולפת. היא נובעת מתפיסת עולם כוללת שהיא מעוותת – שיש גנאי יסודי במערכת היחסים בין הבורא לבריאה ולאדם שבתוכה, וממילא גם בין האדם ליתר הבריאה.
רק מתוך אותה האהבה צריכה להיות היראה: אדם צריך להתיירא שמא ייכשל ויפגום בדבקותו באלוהים. הפזיזות היצרית עלולה להסיט אותו מן הטוב, מִטהרַת הקשר לאלוהים. תכליתה של יראת ה' זו שמחה אידאלית של דבקות באלוהים. את הפסוק: "אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד" (משלי כח, יד), פירשו חז"ל: "ההוא בדברי תורה כתיב" (ברכות ס, א). אדם צריך לפחד שמא לא יזכור כראוי את דברי התורה ולא יקיימם כפי שצריך לקיימם – שמא יפגום בקשר לאלוהים. זהו הפחד הראוי. לכן ספר הזוהר מכנה את המצוות "עיטין" – עצות (זהר ח"ב פב, ב. ראו מידת גאווה יז), המסייעות לאדם כיצד להתעלות ולא להיכשל. היראה נצרכת בכל מערכת יחסים – בתוך המשפחה, בין בני זוג וביחס להורים. אין מקום לפחדנות של אימה מכוחו של הזולת, ואם יש כזו פחדנות ודאי שלא תהיה אהבה. אך כן ראוי לפחד לטעות בהבנת הזולת, לא לחשוב עליו דברים מוטעים ולא לעשות דברים שאינם נאותים.
