בציור פשטני של אדם ענוותן, הוא נראה חלוש, עצוב וחולני. מדבר בקול שקט, מצטנף ותמיד מסכים עם מה שנאמר לו. בדרך כלל זהו ציור מוטעה. אמנם אם גאוותן יאמץ התנהגות כזו היא יכולה להשפיע גם על הכרתו ותחושותיו, כפי שאמרו הראשונים: "אחרי הפעולות נמשכים הלבבות" (ספר החינוך טז). אך זה טוב רק כתרגול והכנה לקראת מידת הענווה האמיתית (ראו פסקה ז לעיל). שכן לעומת דימוי הענוותנות, הענוה והשפלות האמיתית מוסיפה בריאות וכוח. כיום, למילה שפלות יש רק משמעות שלילית, של נחיתות מוסריות. אך בדברי חז"ל, כבדברי הרב קוק כאן, יש לשפלות גם משמעות חיובית; שפלות היא אורך רוח והפכה של התנשאות – "מאוד מאוד הוי שפל רוח" (אבות ד, ד). ענווה ושפלות אמיתית מוסיפות לאדם בריאות נפשית, שכן הוא לא מתנכל או מתנכר לאחד מכישרונותיו; מתוך מודעות עצמית ומודעות לזולת הוא מכיר בכך שיש לו כישרונות טובים, מתנת אלוהים, ושגם לזולתו יש מעלות שראוי לכבד ולהוקיר. ענוותנותו מביאה אותו לחפש את מעמדו וערכו העצמי של כל דבר. וכשהאדם אינו עוסק במעמדו בעיני הבריות, בתדמיתו החיצונית, הוא מרוכז במימוש כוחותיו וכישרונותיו באופן ענייני, וממילא כך גם מתחשל ומוסיף כוח.
בניגוד לבריאות ולכוח שמוסיפה ענווה אמיתית, הענווה הדמיונית מחליאה ומעציבה. האדם נעשה חולה ועצוב. הוא עוסק בתדמיתו ובמעמדו החברתי, ופחות מרגיש שמחה טבעית והתפעלות מדברים שמהם אדם רגיל מתפעל. במקום לפעול על פי טבעו ונטיותיו הוא משתעבד לדרישות החברה ובכך כמובן מזיק לעצמו. אמנם כאשר הוא נעשה חולה ומיוסר דברי הבריות באמת כבר פחות חשובים לו, אולם זהו ודאי לא הפתרון הראוי לגאווה. בדומה לאלה שכדי להתמודד עם הגאווה טורחים תמיד להזכיר לעצמם ולסובבים אותם שממילא כולם ימותו בשלב מסוים, ועל כן אין לרדוף אחר הכבוד. יש בזה מן האמת, אך מחשבה כזו נובעת מתוך חולשה וחולי, וגם יוצרת חולשה וחולי. זו לא המחשבה שצריכה להיות בהכרתו של האדם באופן תדיר.
על כן יבחר לו האדם מדת הענוה והשפלות בצורתה הבהירה. לא בצורה המטשטשת את כישרונותיו ויכולותיו. למשל, האמירה שאין לרדוף אחר הכבוד משום שממילא כולם ימותו בסוף של דבר, מבטלת את ערכה של המציאות ומטשטשת את ערכם של החיים בכלל. עלול להשתמע ממנה שגם אין הבדל בין טוב לרע, בין צדיק לרשע, שכן בסוף כולם ימותו. מושגי האמת והמוסר כך הולכים ונעלמים, והכל כביכול בשם הענווה. על כן יבחר האדם בענווה באופן הכי מושכל ובהיר, של הכרה עניינית במעמדו, כישרונותיו ותפקידו, למען יחזק ויאמץ, ולא יסתפק רק בדימוי של ענווה וכך יחלה ויתעצב. "וְקוֵֹי ד'" (ישעיהו מ, לא), שתקוותם בה', יש להם קו אמונה שמקשר אותם אליו, "יַחֲלִיפוּ כֹח" (שם). גם אם אזל להם הכח, יבואו במקומו כוחות אחרים, שכן הקשר שלהם לאינסוף לעולם איננו חדל. זוהי התקווה הגדולה לביטול המוות – כאשר האמת והטוב הם שינצחו את כל המגבלות הפנימיות.
