ענוה, פסקה ה

לכל נושא לימודי, חפץ או אדם, שרוצים להבין באופן מלא, יש לגשת בפתיחות נפשית וללא דעות קדומות. זוהי ענווה. העניו מאפשר לעצמו ללמוד את הדברים בשלמותם, שכן אין מה שיחסום את העמקתו, שיציב לו גבול. דעותיו האישיות, תפיסות העולם שלו ותחושותיו, אינן עוצרות את התקדמותו כאשר הוא מעמיק לחדור לשורשי הדברים. מה שאין כן הגאוותן, שהשגתו מטושטשת, שכן הוא מצמיד לתופעות הנגלות לו תוויות שונות, מקטלג ומצמצם בכך את השגתו, על פי דעותיו, צרכיו ואישיותו. הוא אינו ניגש לסוגיה הנלמדת מתוך סקרנות טהורה, אלא מתוך ידיעותיו ונטיותיו, שאליהן הוא מנסה להתאים את מה שהוא לומד. לא להפך. רק ענוותן, המודע לעצמו ולמורכבות שבנפשו, מסוגל לנטרל את אישיותו והנחות היסוד שלו כאשר הוא לומד, כך שלא יפריעו לו להבין את הדברים בבירור.[142]