מידת הענווה מצריכה את האדם לעבור תהליך נפשי מורכב. ישנו קשר בין ענווה לבין תחושת שפלות וקטנות, אך זהו קשר בלבד, לא זהות. ענוותן מכיר בפחיתותו, אך גם בגודל שאליו הוא יכול ורוצה להגיע. ועל כן הוא תמיד בשאיפה להתעלות כמה שיותר.
הענוה היא מחוברת עם השלמות הרוחנית. על מנת להגיע לענווה אדם צריך להשיג מעלה רוחנית גבוהה, של השכלה והתעלות נפשית: שכל מה שהאדם משיג יותר את העולם ואת החיים, את שכלולם הרוחני והחומרי, את הצרכים הרבים של הכלל ושל הפרט, אז הוא משיג את קוצר ידו, את עוורון השגתו, את מיעוט כוח רצונו להיטיב, והוא נשפל ברוחו. אדם משכיל, שלמד הרבה מאוד, התבונן והרגיש, נחשף לתחומי דעת רבים ופגש אנשים מסוגים שונים – יכול לזכות בענווה. בזכות התעלותו הרוחנית הוא ראה את מגבלות העולם ומגבלות האדם, הבחין עד לאן הוא יכול להגיע בתבונתו וכישרונותיו. לכן לא עולה על ליבו מחשבת גאווה. הוא יודע כמה הוא מוגבל. ואילו אדם שמלכתחילה הוא צר אופקים וכסיל, לא יוכל להיות ענוותן באמת, שכן הוא אינו יודע מהו העולם, מה גודלו, משמעותו וצרכיו. הוא לא העמיק אל תהום הקושי והפער בין הרצון והיכולת, בין הריבוי העצום של הבריות לבין יכולתו לתקן ולהיטיב עמהן. ממילא הוא גם אינו מכיר בתחושת חוסר האונים והקטנות של מי שכן הרחיב את דעתו ולמד על העולם ועל החיים.
ההכרה במיעוט כוח רצונו להיטיב, היא טרגדיה. אדם שם לב שהוא אינו מתרגש מאסונות נוראיים, מזוועות וצרות שאנשים חווים. הוא אדיש. ומכיוון שגם למד על דמויות מופת, על מעלת החסד וגנות האגואיזם, הוא מכיר כמה חלש רצונו להיטיב. הוא מתבייש בעצמו שלא הגיע למעלת אנשי החסד הגיבורים שהיטיבו וגאלו, בעוד שהוא עוסק בעיקר בצרכי חייו הפרטיים. ועם זאת, הוא גם מודע לאידאל. הוא כבר אינו טיפש וקטנוני שחושב שאם הניח כמה שקלים בקופת הצדקה הוא גאל את העולם ומגיע לו לקבל אות הוקרה. על כן תחושת הטרגדיה שבמודעות העצמית על החסרונות והחולשות היא הפתח למידת הענווה הנעלה: תכלית הידיעה, שנכיר בכך שלא נדע (ראו לעיל מידת יראה ב). רק מתוך כך הוא תמיד הולך ומתעלה על ידי חפצו הגדול להתקרב ביותר אל הטוב המוחלט. ההכרה בגודל האדיר שניתן להגיע אליו, ובקטנות האדם לעומתו – יוצרת רצון להתעלות תמיד, ולא לנוח על זרי דפנה.
הפסקה פותחת בביטוי שלמות רוחנית ומסתיימת בביטוי טוב מוחלט. בשלמות אמיתית לא יכול להיות סוף, ובמוחלטוּת לא יכול להיות יחסי. מתוך ההכרה שהשלמות מוכרחת לכלול בתוכה גם השתלמות, תנועה תמידית של הוספה ופיתוח, אדם יכול להגיע לטוב המוחלט – טוב שאיננו מסתפק בטוב מוגבל. שלמות שחסרה בה השתלמות היא חסרה ואיננה באמת שלמות.[141] ומוחלטות שוללת כל טוב שהוא רק יחסי לעומת הדרגה הקודמת, מתוך שאיפה שלא לנוח עד השגת הטוב המלא, שאין בו כל פגם. כך נוצרת שלמות אמיתית, שאין בה גבול והפסק לתשובה ושיפור. על כן ענווה היא יסוד לתיקון כל המידות, היא משנה את כל מערך המושגים של האדם. הוא לעולם לא יסתפק בטוב יחסי, כי תמיד יש טוב יותר, אין סוף לגדולתו וטובו של אלוהים.
