אדם שיש לו פתיחות כלפי המציאות שסביבו, שמפנים את התופעות שהוא רואה, את האנשים והמאורעות – הוא ענוותן. לעומתו גאוותן מלא מעצמו, חש שמלבדו אין ערך לדבר: "אֲנִי וְאַפְסִי עוֹד" (ישעיהו מז, ח). על כן ממילא הוא אינו מפנים את מה שמתרחש סביבו ואינו זוכר אותו. אמנם ישנה גאווה מתוחכמת, בה האדם דווקא זוכר היטב דמויות ותופעות כדי שיוכל לנצל אותן לצרכיו. אך זהו זיכרון פונקציונלי, מה שהוא משער שלא תהיה לו תועלת בו, הוא גם פחות יצליח לזכור. ואילו ענוותן זוכר את הדברים מכיוון שהוא מכיר בערכם העצמי, במעלתם הקיימת גם בלי קשר לתועלת שהוא יוכל לקבל מהם.
אדם גם צריך להיות ענוותן בנוגע לעצמו. ללא ענווה לא ניתן לערוך חשבון נפש משמעותי. גאוותנים אינם זוכרים את חולשותיהם אלא את הפעמים שהיטיבו בלבד, אולם חז"ל אומרים כי "אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהן" (גיטין מג, א). היכולת הקיימת רק באישיותו של ענוותן, לזכור את החטאים, היא חיונית עבור ההתפתחות האישית. אם האדם אינו זוכר ואינו מתבייש בחטאיו, הוא לא יכול לתקנם. כך במובן הפרטי וכך גם במובן הכללי – תיקון העולם מצריך ענוותנות. בני האדם מפיקים לקחים מתוך זיכרון העבר, משמרים את הטוב ומתקנים את הפגום, וכך העולם הולך ומשתכלל.
