לכל אדם סביר ישנן הרבה שאיפות טובות, דברים שהוא משתוקק אליהם. אך בין הרצון המופשט למימוש בפועל יש כמובן פער גדול. אחד הדברים העיקריים שמעכבים את האדם מלמלא את רצונו הטוב הוא חוסר ענווה. לכן דווקא הענוה משלימה את הרצון, שכן הענוותן ניגש בזריזות למלא את חפצו הטוב, מבלי להתחשב בשיקולים של נוחות ומעמד חברתי. אדם רגיל מסתפק במעמדו ומוותר על רצונותיו היפים מפני שאינו מוכן להתעלם מן השיקולים החיצוניים השונים. ככל שיש יותר ענווה ויכולת להתעלם משיקולים חיצוניים כך הרצון מתממש ביתר קלות.
ובזה היא הכלי היותר טוב לקבל כל ברכה. במציאות יש יותר שפע בזכות אותו הרצון שמתממש בזריזות וללא עיכובים. אדם נמנע מלעשות דברים טובים שיעשירו אותו ויאשרו אותו, מבחינה רוחנית ומבחינה חומרית, בגלל חששות מה יגידו עליו חבריו. חשוב לו בעיקר כיצד ייראה בעיני הבריות וכיצד הוא ימלא את ציפיות החברה ממנו. ואילו ענוותן עוסק בדבר עצמו ופחות נותן מקום למעמדו בעיני אחרים. כך הוא מגיע למטרותיו ביתר קלות. הכבוד שאדם מקבל מצד החברה הוא מענג וממכר ועל כן קשה להתגבר עליו, אך הוא מסיט אותו מן הטוב האמיתי.
