כאשר קרא יעקב ליוסף שילך לחפש את אחיו, השיב לו יוסף: "הִנֵּנִי" (בראשית לז, יג). על תשובתו של יוסף כותב רש"י שהיא "לשון ענוה וזריזות" (שם, ד"ה הנני). הרב קוק מבאר את דברי רש"י: כי העניו הוא זריז. באמירה "הנני" האדם מבליט את עצמו. קודם הוא היה רק חלק מהנוף, כניצב חסר ייחודיות, וכעת מכריז על קיומו ושם את עצמו בחזית. לכן רש"י מחדש בפירושו שהביטוי "הנני", שבפשטות נראה כגאווה, הוא לשון ענוה. שכן בניגוד להבלטת עצמו בניגוד לזולת, בביטוי "הנני" האדם מדגיש שכולו אינו אלא לשירות מי שקרא לו, לא מותיר דבר מעצמו ומחייו מחוץ למשימה. ומכיוון שהאדם מקדיש את כולו בענווה למשימה, יש בו גם זריזות. אחד הדברים העיקריים שמעכבים את האדם מביצוע המשימות שמוטלות עליו, הוא המחשבה שהן אינן נאותות לו, לא כדאיות ולא מכבדות את מעמדו. גאוותו היא העומדת אל מול ביצוע המשימה ומעכבת אותה. ואילו הענוותן לא מחשיב את עצמו וכך מזדרז לבצע את משימתו. אין לו שיקולים אחרים מלבד העניין עצמו.
אמנם, חז"ל אומרים שישנם מקרים בהם אדם באמת פטור ממצוות מסוימות, בגלל שעשייתן אינה הולמת את כבודו.[140] ישנם דברים שמעמדו של האדם אינו מאפשר לו לבצע, לא מצד תחושתו האישית, אלא תפקידו מחייב שיתחשב בכבוד עצמו ולא יבצע. אולם אדם עניו לא תמיד שם לבו גם למקרים כאלה. משום כך כאשר חלה בנו של רבי יוחנן בן זכאי, דווקא תפילתו של תלמידו הקטן ממנו – רבי חנינא בן דוסא, התקבלה והועילה לרפואת הבן. והסביר זאת רבי יוחנן בן זכאי עצמו: "הוא דומה כעבד לפני המלך, ואני דומה כשר לפני המלך" (ברכות לד, ב). לעבד שמבצע מיד כל משימה מבלי לחשוב האם הדבר ראוי למעמדו, ישנה מעלה שאין לשר חשוב שעמו מתייעץ המלך ודן בעניינים חשובים. דווקא משה רבינו שהיה העניו באדם (במדבר יב, ג) – הוא הנקרא "עבד ה'" (דברים לד, ה), והוא זה שהגיע למעלת הנבואה הנשגבה ביותר (דברים לד, י), לקבל את התורה מפי השכינה וללמדה לישראל.
