שני סוגים של סבלנות ישנם. יכול להיות אדם שנוהג בסבלנות מתוך הכרתו בטוב שיש בכל המציאות, בקודש הגנוז בעומקו של הכל. ואז גם ביחס לדברים הרחוקים ממנו, התמוהים או אף המטרידים, הוא מוכן להתייחס בסבלנות ולא לתקוף את הטועים, מתוך שאיפה שבמשך הזמן הדברים ישתנו לטובה. זו הסבלנות החיובית. הורה, למשל, הוא סבלן עם ילדו. למרות שהילד אינו במצבו האידאלי כפי שההורה רוצה שיהיה, ולעיתים ההורה ממש סובל מהתנהגותו, הוא אינו דורש ממנו לנהוג לאלתר באופן אידאלי אלא מקבל גם את שובבותו, שגיאותיו והתפנקותו. לעומת זאת, הסבלנות השלילית נובעת בעיקר מחוסר אכפתיות. האדם רואה כיצד אנשים סביבו טועים ומטעים, גורמים הרס וצער, אך כל עוד אינם פוגעים בו, הוא אינו תוקף אותם.
בנוסף, הרב קוק מתאר כאן התלבטות השייכת לממד החברתי: מול עיניו של הרב קוק גדל דור נגועי הכפירה, טועים וחוטאים. אל מול אלה היו וגם ישנם אנשים יראי שמיים, שטענו שאין להתמודד עמם מבחינה מעשית. יש להשלים עם תופעת החילון ולהמשיך בחיינו הדתיים. צריך להגיע לאיזה הסכם מסוים, כך שהם ימשיכו בשלהם ואנו בשלנו. הרב קוק חולק על כך. אף שנדרשת סבלנות, היא צריכה להיות מתוך שאיפה ופעולה להיטיב עם המציאות, לשנות את המצב לטובה. יש לנתח את סיבותיו של המשבר, להבין מה גרם לנטישת האמונה וכך לתקן באופן כולל ויסודי את החברה כולה. כל זאת צריך להיות מתוך אורך רוח ומחשבה מרובה.
הסבלנות בדעות, כשהיא באה מלב טהור ומנוקה מכל רשעה. יכולה להיות סבלנות שנובעת מכך שהאדם חסר אומץ לחטוא בעצמו, לא נעים לו מהחברה או מכל סיבה חיצונית אחרת. על כן דווקא נוח לו כאשר הוא רואה בסביבתו אדם שכן מעז לחטוא. בכך נוצרת לגיטימציה לחטא, והוא מקווה שבסופו של דבר גם הוא יוכל לטעום את טעמה המתוק של העבירה. משום כך כאשר אחרים מוכיחים את החוטא על מעשיו, אותו סבלן ממהר להגן עליו ולהוכיח את המוכיחים.
סבלנות כזו גורמת לצמצום גדול של גדרי האמונה והקודש. הדת נתפסת כעניין של רגש פרטי, לא בשוֹרה של תיקון עולם ועיצוב המרחב הציבורי. בנוגע לחייו הפרטיים אותו סבלן ודאי מכריז בקול שהוא אינו זז מן ההלכה כמלא נימה, אך מתעקש שהדת לא תצא לרשות הרבים, ששם תהיה סבלנות כלפי החוטאים, סבלנות שבמוקדם או במאוחר מתגלה כחוסר אכפתיות מרמיסתם של ערכי הקודש והאמונה. כך גם בעניינים מעשיים וגם בתפיסות. למשל, ישנם תלמידי חכמים שחיים בסביבה נכרית מנסים להסתיר אם לא למחוק לגמרי, את ערך סגולת ישראל. ישנם שמשמיטים את ייעודו הגדול של עם ישראל לתקן את העולם, לבנות ממלכת כהנים שתהיה אור לגויים. באופן זה סגולת ישראל אינה מעוררת אנטגוניזם בקרב אומות העולם, ורק כך סבלנות שבאה מלב שאינו טהור מוכנה לקבל אותה.
רק כאשר הסבלנות טהורה ונקייה מגורמים שליליים, אינה עלולה לקרר את להבת רגשי הקודש שבתוכן האמונה הפשוטה. שכן האדם עודנו חפץ לשנות לטובה, אך מתוך הכרתו בטוב הגנוז בכל הוא מנתב את רגשי הקודש שלו להטבה ופעולה כדי לגלות את הטוב הגנוז, ללא כעס ותוקפנות.
האמונה הפשוטה יכולה להיות מורכבת, עמוקה ועשירה, אך זה לא הופך אותה למסובכת. כל גדולי הפרשנים מעלים קושיות חזקות על דברי התורה שבכתב ושבעל פה – מה שהופך את האמונה למורכבת. אך היא נותרת פשוטה כאשר האדם אינו מתכחש לחוש האמונה שבו. באופן זה היא אינה מביאה אותו למעשים שהוא אינו רוצה בהם, אלא מתקבלת כתשתית איתנה שהכל נבנה על גביה (ועי' לעיל מידת אמונה ה, ו). וכמו שבתוך המשפחה לעיתים יש מורכבות, ביקורת והתייחסויות מסויגות בין האחים, אך אחרי הכל נותר יסוד האחווה המשפחתית כבסיס שלעולם אינו נשמט. סבלנות כזו שיש בה מודעות למורכבוּת וניגודים, מתוך אמונה פשוטה ויציבה, אינה מחלישה את רגשי הקודש – שהם מקור אושר החיים כולם, שכן אין שמחה כהתרת ספקות. כאשר יש לאדם קרקע יציבה תחת רגליו הוא חש כמעין אישור תמידי לחייו, בסיס־אֵם שתמיד יוכל לשוב אליו ולהתאזר בכוחות. משום כך, על ידי סבלנות זו האדם דווקא יכול להרחיב ולהגדיל את יסוד ההתלהבות המקודשת לשמים. מכיוון שאפשר להתבונן ביסוד הטוב שקיים גם בתפיסות המוטעות והשליליות. בשיח הליברלי הקיצוני, בשיח הלאומני הקיצוני וגם בשיח האינדיווידואליזם – יש שורש קדוש שעל ידי עבודה רוחנית ואינטלקטואלית ניתן וצריך למצוא, דווקא מתוך סבלנות טהורה.
הסבלנות חמושה היא באמונה רבה מאוד. ללא אמונה רבה, הסבלנות היא סובלנות רפויה, של חוסר מוטיבציה להתמודד מול הרע. לא כן הסבלנות אשר באה מלב טהור. אם כולם חושבים אותו הדבר אין צורך להיות מאמין גדול, ממילא כולם מאמינים. דווקא הכרה בתפיסות השונות שקיימות מצריכה את האדם להיות סבלן ולהעמיק באמונתו, עד שהיא מכרת שאי אפשר כלל שתתרוקן הנשמה מכל אור קודש, כי חיי אלוהים חיים ממלאים את כל החיים. "לית אתר פנוי מיניה" (תיקוני זהר ע'); כשם שהאדם אינו יכול לומר שהוא מכחיש את קיומו של האוויר, שהוא כבר אינו רוצה בו ולא מעוניין בכל קשר אליו – שכן האוויר מחיה אותו, ועל מנת לחיות עליו לנשום אוויר בין אם ירצה בכך ובין אם לא, כך גם האדם אינו יכול להכחיש את הקודש, מקור הכל המחייה את הכל. ועל כן גם במקום שמתגלים המעשים בהירוס, ובמקום שמתבלטות הדעות בכחש, יש בהכרח בתוך הלב ובמעמק הנשמה אור חיים של קודש טמיר, שהוא מתגלה בצדדים הטובים שאנו מוצאים בפנים רבות גם אצל השדרות החרבות שלנו, נגועי הכפירה ואכולי הספקנות. ואת אותו הקודש החבוי בכל צריך לשים כיסוד לתיקון. סבלנות אינה סבילות, הסבלן פועל לקדש ולרומם הכל. אמנם מתוך מתינות, בידיעה שלא הכל משתנה בבת אחת, אך הפעולה אינה פוסקת.
ומתוך הידיעה והאמונה הגדולה והקדושה הזאת באה הסבלנות להקיף בחוט של חסד את הכל. לא בחוט של זעם וזעף, אלא בחסד. המאמין צריך להיות בעל פנים מסבירות ומאירות, החיזוקים החיוביים של העצמת הטוב צריכים להיות רבים יותר מן הזעם על הרע. זהו אתגר קשה במיוחד כאשר מדובר על חברה ותרבות. אך זו הדרך הנכונה היחידה, גילוי הקודש הגנוז בכל והעצמתו. "אָסֹף אֶאֱסֹף יַעֲקֹב כֻּלָּךְ" (מיכה ב, יב). את הכל יש לאסוף; בתחילה אוספים את מה שקרוב וברור, ועל ידי הסבלנות נותנים את הדעת אף על מה שגדל בשוליים ואוספים אותו, מצרפים גם אותו אל הטוב.
