כעס הוא שלילי ומגונה: "כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה" (רמב"ם דעות ב, ג ע"פ שבת קה, ב). אולם ישנו כעס ראוי – כעסו של אדם המעלה. מכיוון שמדובר באדם נעלה, גם כעסו הוא נעלה. כעס כזה מכונה בדברי חז"ל רתחא דאורייתא. כעס הקיים אצל תלמיד חכם צעיר, שהתורה גורמת לו (עי' תענית ד, א). בכעס כזה עוסק כאן הרב קוק: לפעמים בא רתחא דאורייתא ממה שאדם המעלה המשוטט במרחבי הדעה העליונה, מוכרח להיפגש בצמצומי הקצובות, המוכרחים בהגבלותיהן ממעל לתאות גבעות עולם. לאדם נעלה יש תאווה לפסגות הנשגבות ביותר, מחשבתו מגביהה עוף – אך גופו מוגבל, והמציאות בכללה מלאה מִגבּלות מכל הסוגים. דעות קדומות, מנהגים שרירותיים וכללים שקיימים בחברה האנושית, שאולי הם נכונים לרבים, אך לא לאדם המעלה. למרות כל שגב שאיפותיו, גם הוא חי בעולם הרגיל כמו כל יתר בני האדם ועל כן מוכרח להתחשב בו ולא לממש את תאוותיו הנעלות. משום כך לעיתים התורה שלמד ורוממה את אישיותו, יוצרת בו רתחא דאורייתא. כעס שנובע מתוך תורתו, שנאלצת להיסגר בתוך הגבולות המצומצמים בעולם המוגבל. בדברי הנביאים מוזכרת מציאות זו של התנגשות הערך הגדול עם המציאות המוגבלת והחסרה. ישעיהו הנביא קובל בשם ה': "וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה" (ישעיהו כט, יג) – אנשים מקיימים מצוות ללא הזדהות, רוח וחיות במעשים. אולם מנגד, אם כולם יחכו למעלה עליונה כזו של כוונה בקיום המצוות, לא יתקיימו מצוות בעולם. אז המצוות מתקיימות על פי רוב באופן טכני ובאפרוריוּת, כחלק משגרת החיים, ואדם נעלה מתבונן על כך ונמלא כעס על העולם. נדמה שאין כל ערך למצוות שמתקיימות באופן כזה. וכשהוא נזכר שוב במגבלותיו שלו – בחוסר יכולתו לממש את מחשבותיו הנשגבות, הוא כועס גם על עצמו עוד יותר ממה שכעס על העולם. פעמים רבות לאחר קיום מצוות מיוחדות, כמו מועדים המתקיימים אחת לשנה, אדם נעלה חש אכזבה רבה מעצמו על שלא הגיע לרמת ההתעלות וההשגות שציפה להן לפני קיום המצווה. גם אם הוא נהג כראוי בדיוק לפי מסגרת ההלכה, ואף הידר מאוד במצוות – קיימת בו תחושה שהוא נותר בקטנוניותו. הוא נאלץ לעסוק יותר מדי בעניינים חומריים ורגילים, ולכן לא התעלה לתכנים הנשגבים שחשב עליהם. במהרה האכזבה הופכת לעלבון מעצמו, כעס שהוא כועס על חולשתו.
והנשמה העליונה מצטערת. אדם רגיל לעיתים סובל מצער הגוף, כאשר הוא נפצע או חולה, או מצער הנפש, כאשר מעליבים אותו והוא נפגע. אולם הוא לא מרגיש בצער הנשמה, שהיא החלק הנעלה באישיות, הפוטנציאל שלמעלה מן המחשבות והרגשות הרגילים. צער כזה חש רק אדם נעלה, מכיוון שעיקר אישיותו מרוכז דווקא בנשמה – באידאל הגדול שאליו מתעלות מחשבותיו. מתוך רום המחשבה הוא מבחין גם כמה מציאות החיים שלו שפלה ואינה יכולה לשאת את אותו שגב, כמה פער יש בין נשמתו לבין המציאות הגלויה בעולם. ומתעורר על ידי זה כעס הנפש ורתחא דאורייתא. צער הנשמה מחלחל עד לכדי כעס מוחשי וגלוי יותר בנפש, הנפש נפגעת כאשר היא חשה כמה רחוקה היא ממעלת הנשמה. התורה קוראת לאדם לדבוק באלוהים, אך התורה עצמה היא גם המונעת מן האדם לממש את תאוותו לדבקות באלוהים באיזה אופן שירצה, ומורה לו לצעוד דווקא בדרך מסוימת, שרק בה יוכל להתעלות לדבקות הנעלה שאליה הוא כוסף. כך נוצר סוג מיוחד של רתחא דאורייתא: כעס על התורה מתוך התורה.
ולפעמים זה בא מפני פגישה פתאומית עם המציאות העומדת בשפלותה בחיי המעשה, מפני ירידת החיים. יכול להיות שאדם נעלה מתנגש לפתע עם קטנות המציאות לעומת מציאות רוחנית נשגבת שהגה בה, בעקבות אירוע מסוים שהתרחש במציאות או מפגש שלא ציפה לו. באופן כללי, בריאת העולם, על כל ההוויות השונות והמרובות הקיימות בו, כל היצורים והחומרים המגוונים – היא צמצום מאלוהות לעולם, מאינסוף לסופי.[138] זהו צמצום נורא (עי' אורות התשובה יא, ד). לעיתים מרגישים בו בפתאומיות ובעוצמה, והדבר יוצר כעס לאדם נעלה.
והנשמה העורגת לנעם ד' ואור אלוהי נכבד ומאיר ברוב זהרו, לעומת החיים המצומצמים והדלים, מצטערת וסולדת, ומתיילד צביון של כעס עצור. נוצר באדם כעס שלא ניתן לבטאו, שכן אין אישיות מסוימת שאפשר לכעוס עליה. גם כאשר האדם הנעלה מפנה את כעסו כלפי אדם מסוים או כלפי עצמו, במהרה הוא מבין שאיש אינו אמור לשאת באשמה. זהו טבעה של המציאות. אך הכעס אינו מסתלק, אלא נותר עצור בנפש.
ההתנגשות בין האידאליות לבין המציאות הירודה באה לידי ביטוי באופן קונקרטי ומוחשי, בחיי הגלות למשל. איש המעלה שהיה הוגה בהשגות גדולות, בייעודו הגדול של עם ישראל – כאשר הביט סביבו במציאות המעשית ראה את הפחד והחולשה שאפיינו את יהודי הגלות, את המעמד הבזוי של עם ישראל בקרב האומות בהן ישבו והרצון הנואש למצוא חן בעיני הגויים. גם כיום בארץ ישראל, מי שמגיע למקום הקדוש בעולם, להר הבית, מרגיש בעוצמה את החיסרון בעצמאות אמיתית, בכבוד ישראל וכבוד השכינה שנרמסים על ההר. מובן שלא ניתן להתעלם מן השינוי הגדול שהתחולל עם הקמת המדינה ושחרור ירושלים, אך עדיין הפער העצום בין הרצוי למצוי, בין המציאות האידאלית ושאיפות הנשמה לבין החיים המעשיים דוקר ויוצר עלבון וכעס.
בדברים הבאים מנחה הרב קוק כיצד לתעל את עוצמת הכעס לאפיק נכון. תנועת הנפש של אדם כועס היא להסיר את מקורו של מה שמטריד אותו, לנסות להתעלם ממנו או להסתלק ממנו. אך אין בכך תיקון מהותי למציאות. הגורם המטריד נותר כפי שהוא. על כן אומר הרב קוק כי אמנם גבה הרוח, אדם נעלה שרוחו מתגבהת ומתקרבת לנשמתו, אינו מסתפק בפתרון שטחי. דרגת הרוח מחברת בין דרגת הנפש התחתונה לדרגת הנשמה העליונה, ואצל אדם נעלה ביותר הרוח נעה כלפי מעלה, מתקרבת לפוטנציאל הנשמתי. על כן הוא גם ארך האף של ההשכלה הרחבה. הוא עוסק בהשכלה, בלימוד והבנת המציאות על מנת לתקן אותה. בדרך זו הוא זוכה לאריכות אפיים – סבלנות שנובעת מתוך הכרה שהמציאות החסרה והפגומה נמצאת בתנועה תמידית של שכלול ושיפור, תנועה שהוא לוקח בה חלק. בדרך זו הוא מתרומם על כל אלה. על כל הגבולות המכעיסים שבחיים. רוחו של אדם נעלה כזה מחפשת את הרעיונות הנשגבים שמעל כל הקטנוּת שבעולם ואינה משפילה את עצמה. אדם עלול להיכנע לשפלות שבחיים ולהיות שפל בעצמו, אך מתוך התקרבות לנשמתו ואריכות אפיים הוא יכול להתעלות מעל השפלות. הוא לומד ומבין מדוע יש דווקא תועלת בקטנוּת, מה פשרה וכיצד ניתן לשכללה ולגדלה.
והאדם המסתכל ישכיל איך שכל הירידות עליות הן באמת. על ידי הסתכלות עמוקה, השכלה וגבורה, ניתן ללמוד ולהתעשר גם מן הדברים המוגבלים והמצומצמים. במקום לכעוס לנוכח הקטנוּת שבעולם, ניתן ללמוד ממנה ולגלות את הטוב שקיים גם בה. הצמצומים יכולים גם להעשיר את רוחו של האדם, כאשר ילמד מה טוב בהם, ומתוכם יוכל גם ללמוד על עצמו ועל המציאות. לכן אמרו חז"ל שתשובה מאהבה מהפכת זדונות לזכויות (יומא פו, ב). הזדונות הם הירידות הכי גדולות, שפלות החיים המביישת, ודווקא אותם ניתן להפוך לזכויות כאשר אדם לומד מהם על עצמו ועל המציאות, או משתמש בכוח ובתשוקה שגרמו לזדונות – באופן נכון של הטבה. בפרק הראשון שבספר 'אורות התשובה' מזהה הרב קוק את התשובה שנעשית מאהבה עם התשובה השכלית, תשובה בה התבונה היא הגורם שמביא אליה. באמצעות התבונה אדם יכול לגלות את הגורם העמוק ומקור הכוח של חטאיו, שפלותו או שפלות העולם, ולהביא אותו לידי ביטוי נכון במציאות, של זכות והטבה. זו משימה קשה, שאנשי מעלה יכולים וצריכים לעמוד בה. כך יוכלו לפתור את כעסם באופן הנכון.
והצמצומים וההגבלות מביאות לידי אורה רחבה אלוהית עליונה. כאשר האדם מנסה להתמודד עם הקטנוּת שבעולם, ללמוד ממנה ולגלות את משמעותה והגורמים לה, הכרתו ונפשו משתכללות. אישיותו מתעלה וכך הוא תופס את המציאות בכללה באופן עמוק ורחב יותר. אז ישוב הנייח האלוהי להאיר בנשמה, הנחת האלוהית, שכן האדם כבר לא יחוש שהוא עומד נגד הצמצומים וההגבלות. הנשמה כבר לא תהיה בניגוד ובסתירה כואבת עם המציאות, שכן המציאות תתעלה ותתקרב אליה, תהיה ביטוי נאמן לנשמה. וגם כאשר יצליח לשנות באופן עמוק את הדברים המצומצמים, להרחיבם או להחליפם במציאות נשגבה יותר, הוא לא יבוז וישנא אותם אלא יראה אותם כמו בגד ישן שהיה יפה ונעים, אך כבר אינו מתאים, ועל כן מניחים אותו במחסן אחר כבוד. ויפיק נחת ורצון, ו"אוֹר צַדִּיקִים יִשְׂמָח" (משלי יג, ט). במבט ראשון, הצדיק והמציאות מנוגדים זה לזה וסותרים זה את זה. הצדיק רוצה בשאיפותיה של נשמתו, ואילו המציאות פגומה וחסרה לעומתן. אך מתוך השכלה והתעמקות בפגמי המציאות, תיקונם ושכלולם, שוב תהיה התאמה בין הנשמה לבין המציאות, וכך תהיה נחת ושביעות רצון לצדיק. אלומת אורו של הצדיק כבר לא תהיה רפה ומהוהה במציאות, אלא חזקה וגבוהה, מתווה דרך לרבים להתעלות ותיקון.[139]
