מתוך חוסר בהעמקה ובירור מושגי האמונה, קיימת נטייה דתית לזהות דווקא בדמותו של אדם חלוש וחולני יראת אלוהים אמיתית: מורגלים לחבר מושג של יראה עם חלישות הנפש. זהו חיסרון שנוצר במחשבה הדתית בישראל, במידה רבה בהשפעת הגלות. מכיוון שאיבדנו את זקיפות הקומה הלאומית שלנו, את המקדש והמלכות, היינו צריכים להתנחם במשהו. כשם שאדם חולה וסובל, לעיתים מתנחם בכך שאין לו כוח לחטוא ולהזיק. הייתה גם תחושה שבכך אנו מכפרים על העבירות שהביאו לגלות, כאשר אנו מקבלים את הדין של הייסורים והחולשה. מבחינה מסוימת הצגת החולשה ככפרת עוונות הייתה חשובה מאוד, שכן בזכות תפיסה זו גם בתוך שפל המצב הקשה של הגלות נכנסה יראת־שמים. משום כך נוצרה אפילו אהבה יתירה לעצמיותו של מושג היראה המזוהה עם חולשה. "הנה אני זוכה לכפר על עוונותיי, עוונות דורי ועוונות אבותיי", אמר לעצמו היהודי השבור, עד שהחולשה והייסורים נעשו לאידאל נכסף.
אולם מבחינה נפשית, תפיסת יראת אלוהים כחולשה בשלב מסוים מביאה לחרדה מכל דבר. שכן כל דבר יכול להיתפס בעיני האדם ככלי בידי אלוהים להיפרע ממנו על חטאיו. האדם החלש שרואה בחולשתו את האידאל הגדול של יראת אלוהים, לא רוצה להתגבר על חולשתו וממילא מאבד כל גבורה. במקום לשאוף להתגבר על הפגמים שבמציאות הוא רואה בהם את הרצון האלוהי, שכאילו מעוניין באותם מגבלות וקשיים שיתקיימו ויזיקו לאדם, כך שהוא הולך ושוקע בפחדיו וייסוריו.
לכן אומר הרב קוק שזיהוי יראת אלוהים עם חולשה נעשה יותר מדאי. במשך הדורות הרבים שחלפו על תפיסה זו במחשבה הדתית, כבר אבדה ההכרה שיכול להיות אחרת, שהאידאל אינו הייסורים והחולשה. בשנות הגלות ראו היהודים שדווקא שכניהם הגויים מלאי עוז ובריאות, וכך נוצרה טעות איומה בתפיסה היהודית, שרק ללא יראת אלוהים האדם יכול להיות גיבור, בריא ושמח. אולם התורה מספרת על גדולי האומה, האבות והנביאים, שהיו דווקא גיבורים ועשירים. חז"ל אומרים שהתשובה המעולה נעשית דווקא כאשר האדם עודנו במלא כוחותיו, כשהוא צעיר ובריא. אמנם גם תשובתו של זקן וחולה היא מועילה וחשובה, אך ראוי לאדם לשוב בתשובה מתוך בריאות וכוח לפחות כפי שהיה בזמן שחטא (עי' יומא פו, ב; רמב"ם תשובה פ"ב). ממילא ירא אלוהים יקפיד מאוד על בריאותו הגופנית והנפשית, הן מפני שרצון אלוהים הוא בטובת האדם ובבריאותו, והן מפני שבכך יוכל לתקן את חטאיו ולהוסיף יותר ברכה בעולם.[119]
על כן קובע הרב קוק באופן נחרץ: אי־אפשר כלל שתהיה היראה של אמת נקבעת לגמרי בנפשו של אדם עד שיתרוקן מאותה היראה החלושה. יראת אלוהים אמיתית שונה באופן מהותי מאותה יראה חלושה, שכן רוממותו של אלוהים אינה תלויה בשפלות האדם, אלא אדרבא. ביראת הרוממות גם האדם מרומם, שכן הוא נברא בצלם אלוהים. עורכו הראשון של העיתון 'מעריב', עזריאל קרליבך,[120] אמר שההבדל בין מנהיג דגול לבין רודן הוא שלמנהיג דגול יש אישיות נעלה, ולכן באופן טבעי הוא מרומם מן הציבור ויכול לשמש דמות לחיקוי. ואילו אישיותו של רודן אינה נעלה מן האחרים, ועל כן הרודן צריך להוריד את הציבור על ברכיו כדי שיוכל להיות גבוה ממנו. אלוהים אינו רוצה להוריד את האדם על ברכיו כדי שהאדם יעבוד אותו, אלא שהאדם יתעצם ויגדל כמה שיותר. ממילא חולשה אינה מדד וסימן ליראת אלוהים.
אמנם גם היראה החלושה, כשהיא מחוברת בהזכרת שם שמים יש בה צל של יראה אמתית. יחד עם זאת שכדי להגיע ליראת אלוהים אמיתית יש לרוקן את הנפש מן היראה החלושה, יש להכיר בכך שהיא עדיפה על פני חוסר יראה מוחלט. מתוך היראה החלושה אדם יכול להתעלות ולהגיע ליראה אמיתית, כשיכיר במגרעותיה של היראה החלושה ויתעלה מהן. אך אם לא תהיה בו קודם אותה יראה חלושה, גם לא יגיע ליראה האמיתית, שצילה קיים ביראה החלושה. ועל כן אי־אפשר להזניחה כי־אם לפי אותה מידה שקנה לו לקניין נפשי את היראה הרוממה. ההתרוקנות מן היראה החלושה נעשית באופן תהליכי – ככל שהאדם יעמיק וירכוש את היראה הרוממה כך גם יוכל להחליף על ידה את היראה החלושה. ולא מתוך הזנחתה באופן מיידי ובבת אחת, מה שעלול להביא אותו לשפלות רוחנית רבה מדי. רק אז יזכה ביראה האמיתית והרוממה, הבאה עם גבורת הנפש וגדולתה. כאשר אדם מכיר ביראה האמיתית – שאף שמצד עצמו הוא מתאפס אל מול האינסופיות האלוהית, אלוהים מעוניין בו וייעד לו תפקיד ומשמעות לחייו, הוא נמלא בגבורה וגדולה. לא האדם הוא הממנה את עצמו לאותה גדולה, אלא אלוהים הוא זה שהעניק לו את הגדולה בכך שבראוֹ עם כוחות ונטיות מסוימים, שעל ידם נדרש האדם לפעול עם אלוהים בתיקון העולם.
שבאמת הגבורה והגדולה שבנפש, היא יראת הכבוד והרוממות כלפי שמיים. כאשר גם האדם מרומם, ולא חרד מכל דבר, מתייסר ועלוב. ומסתעפת ממנה יראת החטא מצד עצמו – ולא מצד העונש שיגיע לאדם אם יחטא. יראת העונש זו מדרגה שגם אם היא מועילה כדי למנוע את האדם מן החטא, היא איננה ראויה מצד עצמה ליראת אלוהים. ראוי לאדם שיסלוד מן החטאים ויירא מלהיכשל בהם, מפני שהם מרחיקים אותו מקרבת אלוהים. הרתיעה והפחד מאותו ריחוק מחפיר צריך להיות גורם מכונן ביראה.
התעלות זו מיראה חלושה ליראת הרוממות, שהיא יראה של אמת, היא תהליך נפשי ורוחני של התעמקות ובניין הנפש. האדם לומד את עצמו, את תכונותיו ונטיותיו, את יוצרו ואת עולמו – וכך מגיע לעדינות וחשבון נפש ההולך ומתעשר עם התעלות האדם והעולם.
