באופן פשטני, האדם תופס את אלוהים כיישות מסוימת שקיימת מחוצה לו. משמעות הדבר מבחינה מוסרית היא שהאדם מצד עצמו היה מעדיף לעשות כנטיית יצרו הרע, שהאדם מרגיש שהוא פנימי לו וזהה עם עצמיותו – בניגוד לאלוהים. הסיבה לכך שהוא לא יכול להישמע ליצרו היא כוחו האדיר של אלוהים, החזק מן האדם. לכן הרב קוק מכנה יראת עונש כזו, הנובעת מתפיסת עולם פשטנית: יראה חיצונית. היא קיימת בנפש רק כאשר ישנה מערכת יחסים בעייתית מאוד בין אדם לאלוהים. אלוהים נתפס רק כמי שמפריע לאדם, מאלץ אותו להיכנע מפניו ולהישמע לו, בניגוד לרצונו החופשי.
ולמרות כל זאת, הרב קוק אינו שולל יראה כזו לגמרי: אין יראה חיצונית חשובה הרבה. אך חשיבות מסוימת, דווקא יש לה. האדם בהחלט צריך לתפוס את אלוהים כמי שמעל ומעבר לו. שכן עלולה להיות גם תפיסה פשטנית הפכית לתפיסה זו של יראה חיצונית – שאלוהים הוא מושג שהאדם מטפח בקרבו כתכונה נפשית מסוימת שיכולה לסייע לו, והוא יכול גם להתעלם ממנה אם הוא אינו מרגיש שיש לה חשיבות עבורו. לכן אל לו לאדם לזלזל בתפיסה הפשטנית, בה אלוהים הוא חיצוני ונעלה ממנו.
מי שיש לו יראה חיצונית מרובה, ואפילו דרגה יותר נמוכה – מורך־לב בעלמא במידה רבה, אדם פחדן מטבעו, שחושש בכל דבר שמא הוא יינזק וייפגע; יש לו הרבה ניצוצות של יראה פנימית. הפחדנות מעצימה בנפש את מידת הזהירות, ערנות למה שמתרחש באדם ומחוצה לו. אדם שם לב יותר למעשיו ודיבוריו עם הזולת, ונזהר שלא להזיק. ואף שהנהגה טובה זו אינה נובעת מסיבות נעלות, בפועל היא מתעמקת אצלו והוא מסגל לעצמו תכונות של אדם זהיר, רגיש ומתחשב, עד שמכך יוכל להגיע ליראה פנימית. לא כמו יראת העונש שנובעת מעניינים חיצוניים, שאיפה לרַצות את מי שמחוץ לאדם; אלא ערנות של האדם לעצמו, למידותיו, נטיותיו ויכולותיו. יראה שלא לרחוק מן האלוהים אפילו בחטא קל.[121] ואת ניצוצות אלה של היראה הנעלה, היראה הפנימית, יוכל להעלותם במדרגה חשובה ועליונה מאוד כשישוב מאהבה. אהבה היא חוויה עוצמתית ביותר, שמכוננת בנפש תפיסה חדשה של המציאות. ישנן הרבה דרגות ואפשרויות במערכות היחסים בין אדם לזולתו, והדרגה העליונה והפנימית ביותר היא אהבה. האוהב חש שאף שמושא האהבה הוא חיצוני לו, שונה ואחר – מרוב אהבתו כלפיו יש לו הזדהות עמוקה עם תחושותיו, והוא מנסה להפיק מעצמו את המירב כדי להיטיב עם מושא האהבה. כך בזכות האהבה כל תכונותיו הטובות של האדם מתעצמות. אם צריך, האוהב נעשה הגיבור ביותר עבור אהובו, ואם צריך – העדין ביותר; אם צריך מקשיב, ואם צריך יוצר. זו יראה פנימית, כאשר האדם ירא לפגוע באהוב אפילו במקצת. ויראה זו מושגת על ידי התעוררות יחס האהבה, ההופכת כל מה שחיצוני לאדם להיות פנימי, מבלי לבטל את החיצוניות. האהוב נותר תמיד מחוץ לאוהב, ועם זאת האוהב תמיד שואף להתקרב אליו. שום קרבה אינה משביעה שאיפה זו. כך בכוח האהבה יכולים לעלות הניצוצות שבפחדנות ליראת אלוהים פנימית ונעלה. לכן אין לזלזל ביראה חיצונית, שיכולה להפוך ליראה המרוממת ביותר.
