ההכרה במקורה העליון של ההוויה שתמיד משגיח על כל פרט מפרטיה, שרוצה בצדק ובטוב ואין גבול לכוחו ולידיעתו; שברצונו יכול לשנות סדרי עולם, להמית ולהחיות, להוריש ולהעשיר – מולידה את תכונתה של יראת־שמים, שמשפיעה על אופיו של האדם. כאשר הכרה זו עוד בוסרית ולא מעובדת, כשהיא עודנה בתחילת הופעתה בנפש האדם, היא מחלשת את האדם. שכן אל מול האינסופיות האלוהית, לכאורה אין כל חשיבות לאדם ולחייו. הכל בטל לעומת האינסוף. חולשה זו לעיתים מביאה למחשבות מרחיקות לכת – האדם תוהה לעצמו מה טעם בכלל יש בקיומו כברייה שפלה ובטלה, ולעיתים אף מאבד את המוטיבציה והחיוניות לפעול במציאות. זהו שלב ראשוני חשוב ביראת־שמים (ראו פסקה ז לעיל). אך הוא לא תכליתה של היראה, כפי שמפרט הרב קוק: אבל חולשה זו היא בסיס ליסוד גבורה עליונה. מכיוון שמה שנחלש אצל האדם בתחילת הופעתה של היראה אצלו, הוא דווקא הגבורה החומרנית. במבט ראשון, האדם מגדיר את עצמו על פי גופו ויכולותיו החומריות. מה שמוחשי עבורו בעצמו, זוהי אישיותו. לכן כאשר מתבהר לאדם שמציאות מוחשית זו בטלה לעומת האלוהים הכל יכול, הממלא כל ומעבר לכל, האדם נחלש. אולם אז אם האדם מעמיק במחשבתו, משנה את תפיסתו הראשונית המוטעית ומעריך את עצמו באופן אחר, לפי קנה מידה שונה לגמרי – גבורה אידאלית נכנסת במקומה של הגבורה החומרית. האידאל העליון נעשה קנה המידה החדש של האדם במקום המציאות החומרית. מעמדו ביחס למקור האלוהי קובע עבורו את מידת חשיבותו, שכן זהותו אינה רק מציאותו החומרית אלא בעיקר נשמתו והקשר שלו לאלוהים. האדם תופס שאלוהים מזמין אותו להיות שותף בניהול העולם, ועל כן יש לו ערך נצחי, שאין כדוגמתו בכל העולם החומרי. הכרה זו ממלאת את האדם בגבורה, בשאיפה למלא את מצוות אלוהים ובכך להתחבר לאינסוף, לצאת מגבולות אישיותו החומריים. מבחינה זו אין הבדל בין אדם בריא וצעיר לבין חולני וזקן, שכן הנשמה הנצחית והשאיפה הפנימית הן המדד, בלי קשר לתוצאות המוחשיות.
אותה גבורה אידאלית היא אחד ההיבטים של ההבדל בין צדיק לרשע. בתפיסה פשטנית, צדיק הוא זה שמתגבר על יצרו ולעולם אינו נופל בחטא, ואילו רשע הוא זה שנכנע לפיתויי היצר ונופל בחטא שוב ושוב. אולם לא כך משתמע מלשון הפסוק: "כִּי שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם וּרְשָׁעִים יִכָּשְׁלוּ בְרָעָה" (משלי כד, טז). צדיק דווקא כן נכשל ונופל, אפילו שבע פעמים – מספר שמסמל חזרתיוּת, כמו הטבע החוזר על עצמו שוב ושוב, אלא שגם אחרי שהוא נופל, הצדיק תמיד קם. הוא בקימה תמידית, מתוך הגבורה האידאלית שגיבש באישיותו. ואילו רשע – מכיוון שנפל, שוב אינו קם. הרשע נכשל, נפל לביצת החטא, ומשום כך החליט שהוא ממשיך להתבוסס בה. חסרה לו הגבורה האידאלית של התשובה, הרצון הבלתי פוסק להתעלות תמיד שיש אצל הצדיק.[116] בכך הרשע מרשיע כנגד עצמו, כנגד העולם וממילא גם כנגד אלוהים שרוצה בטובת ההוויה כולה ובהתעלותה. לא ניתן להיות בעל גבורה חומרית באופן תמידי, תנאי המציאות החומרית והגוף משתנים, ולא הכל מסור ביד האדם. אך כן ניתן לאמץ ולשכלל את הרצון וגבורת הרוח. זה מסור ביד האדם ועל כן יש לו אחריות תמידית על גבורה זו.
ניתן לראות תהליך התפתחותי במילותיו של הרב קוק: החולשה היא רק בסיס ליסוד גבורה עליונה. החלשת הגבורה החומרית אינה גורמת להופעה מיידית של הגבורה העליונה בכל מלא הדרה, אלא רק מאפשרת יצירת בסיס נקי בנפש, שעל גביו ניתן יהיה לצקת יסוד, שיתעצם וילך עד שיתאזן עם גבורה חומרית. או אז תופיע גם גבורה עליונה. וכמו בחינוך ילדים: בתחילה אומרים לילד בתקיפות שאסור לו להכות את חברו, וכך מרסנים ומחלישים את ניצני הגבורה שהופיעו בו. אולם ככל שהוא מתבגר הוא מבין שהגבורה חשובה, אלא שעליו להפנות אותה לכיוונים נכונים. על גבי הבסיס שנוצר בנפשו על ידי החלשת הגבורה החומרית, נוצר גם יסוד לגבורה עליונה, לשימוש בגבורה באופן ערכי ואידאלי שהולך ומתעצם עם התגדלות האדם.
הרב קוק מוסיף כי הגבורה האידאלית משיבה לאדם את כל נזקיו גם מצדו החומרי. החומריות לא נעזבת עם הגבורה האידאלית. אחרי שחומריותו של האדם נחלשה בתחילת הופעתה של יראת־שמים בנפשו, הגבורה האידאלית מעוררת את הגבורה החומרית. כעת לא החומר הוא היסוד לחייו – אלא האידאלים, והגבורה החומרית מגויסת לטובת הגבורה האידאלית. כאשר האידאל הוא המוביל והגורם הדומיננטי בנפשו, אז האדם דווקא צריך להתענג על בריאותו וגבורתו ששבו לתפוס את מקומם הנכון. והנמיכות של השפלות הנפשית, הבאה מצד התכונה של היראה האלוהית, משרה על האדם אותה הגדולה של גאות ד' העליונה. גאוותנות עצמית היא כמובן פסולה, שורש כל המידות הרעות (עי' 'בית הבחירה' לאבות ריש פ"ג). אולם כאשר האדם דבק באלוהים, הגאווה היא מאוד חשובה – שכן היא נעשית לגאות ד' העליונה. האדם מרגיש כנציגו ושותפו של אלוהים עלי אדמות, ופועל למען מימוש המגמה האלוהית של תיקון עולם. זוהי גאווה גדולה, וטובה. ההבחנה בין גאווה פסולה לגאות ה' אינה קלה, אדם עלול לחשוב שהוא גאה בגאות ה' כאשר האמת היא שהוא פשוט גאוותן באופן אישי. לעיתים עלולה להיות תופעה נפשית הפוכה – נדרשת גאות ה', והאדם נרתע ממנה משום שהוא חושש שזו גאוותנות אישית. כך הייתה ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס, שהתנגד להצעה להקריב קרבן בעל מום כדי למנוע את זעמו של הקיסר (עי' גיטין נו, א). רבי זכריה חשש מגאווה של חוסר הקפדה על כל פרטי ההלכה, אך שם הייתה נדרשת גאות ה' – שמאפשרת סטייה משורת הדין הרשמית, כדי למנוע את החורבן. משום כך אמרו חז"ל על ענוותנות פסולה זו שהיא "החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו" (שם). עלולות להיות השלכות קשות לחוסר ההבחנה בין גאווה פסולה לגאות ה'. כאשר האדם הוא בעל גאות ה', באופן אישי הוא ענוותן. הוא מכיר בכך שהקשר שלו למקורה האינסופי של ההוויה כולה הוא החשוב, וממילא מתבטלת ממנו כל גאווה אישית פסולה (ראו לעיל 'גאווה' ב; ג).
ומיעוט היראה בטהרתה, כאשר מתמעטת יראת אלוהים מן האדם, והוא פחות מתייחס לנוכחות האלוהית, זהו מיעוט מן היראה. אך יכול להיות מיעוט מן היראה בטהרתה – כאשר אדם ממשיך לנהוג כירא אלוהים, לקיים את המצוות המעשיות, אך בעיקר חשוב לו כיצד הוא נראה אצל הזולת. הוא בוחן מדי פעם האם אחרים רואים אותו כירא אלוהים, ובכוונותיו יש סיגים של פניות זרות ואינטרסים. ממילא בחדרי חדרים הוא פחות מתייחס לנוכחות האלוהית. וכל שמץ של גאות בכיעורה, במקום היראה נכנסת גאווה מכוערת. הגאווה שיש לאדם כאשר הוא מתנאה בפני אחרים על ידי קיום מצוות, כדי שיחשבו שהוא צדיק, היא גאווה מכוערת. זהו כיעור של שימוש פסול בקודש עבור צרכים שפלים. התמעטות הטהרה של יראת אלוהים ותוספת של גאווה מכוערת, מנוולת את הוד הרוח. המילים 'הודאה' ו'הודיה' – וידוי ותודה, פותחות במילה הוד. אדם צריך להודות על האמת ולהודות למי שעשה לו טובה. זהו הוד, הדר מיוחד, וזהו יסוד המוסר. סיגי הגאווה מכערים ומייתרים את כל יסוד ההודאה וההודיה שבבחינת הרוח: דרגת הרוח היא המקשרת בין הנשמה העליונה לבין הנפש המוחשית, והאדם ניתק מנשמתו כאשר הוא אינו מודה בנוכחות האלוהית ומודה לה. כך התמעטות היראה יוצרת מחיצה בינו לבין הכוח העליון של גבורה של מעלה. "כִּי אִם עֲוֹנֹתֵיכֶם הָיוּ מַבְדִּלִים בֵּינֵכֶם לְבֵין אֱלוֹהֶיכֶם" (ישעיהו נט, ב). האדם פועל בעולם תוך התכחשות למקורו האלוהי העליון, ורודף רק אחר הגבורה החומרית החולפת. ומונעת ממנו אותו המילוי העליון של גודל החיים ורעננותם אשר לגאות ד'. המחיצה מפסיקה את שפע ההשגחה שבקשר למקור האלוהי, המחדשת את הקיום ומעצימה אותו. בכך חייו של האדם הולכים ומצטמקים. הוא יותר ויותר מרוכז בעצמו, חושב שהוא מפתח ומבצר את קיומו – אך למעשה פועל בדיוק הפוך. כמו אדם שאוטם את פיו ואפו ומחליט שלא לשאוף יותר חמצן; הוא כמובן פוגע בעצמו ולא יוכל להמשיך כך. האדם מוכרח לקבל את הרעננות שבגאות ה', את התחדשות החיים שיש על ידי הקשר למקור האלוהי, המעטרת את הצדיקים בענוות צדק. כתרו של הצדיק זו ענוותנותו, ההכרה בהיותו שותף של המקור האלוהי העליון וגילוי שלו. מתוך הודאה באמת זו הוא נמלא בהודיה לאלוהים, מתחבר לעצמיותו ולוקח אחריות על חייו, שכן הוא מבין שעליו לממש ולבטא באופן נכון את כל כישרונותיו. ההכרה היסודית בעליונות המקור האלוהי מתפשטת ממילא על כלל אישיותו של האדם. היא משפיעה על הקשר שלו עם ההוויה, על שאיפותיו ומעשיו, שעל ידה מתברר שיש להם ערך נצחי.
