הכינוי 'בטלן' בדברי חז"ל אינו שלילי: "איזו היא עיר גדולה, כל שיש בה עשרה בטלנים" (משנה מגילה א, ג). אותם "בטלנים" הם תלמידי חכמים, הבטלים ממלאכה על מנת ללמוד בבית המדרש באופן תדיר. אולם ברבות הדורות הפכה הבטלנות לכינוי גנאי לאדם שאינו פועל במציאות ואין ממנו תועלת, מתוך עמדה נפשית מסוימת שאין זה משנה כיצד תתנהל המציאות. בפסקה זו מציין הרב קוק בטלנות מסוימת שנובעת מתוך יראת־שמים: הבטלנות הנמשכת לפעמים על ידי יראת־שמים. יראת־שמים יכולה לגרום לאדם תחושה שהוא אינו אלא עובר־אורח בעולם, שתפקידו הוא בעיקר להיזהר מפיתויי היצר וכך לצלוח את שנות חייו עלי אדמות עם כמה שפחות חטאים. ממילא הוא לא מתאמץ כדי לפתח דברים במציאות ולא נלחם על דבר, מלבד במלחמותיו עם יצרו.
בעקבות תחושה זו, שנשמעה מפי שלומי אמוני ישראל לא מעט, החברה המסורתית בכללה הואשמה בבטלנות, האשמה שלא הייתה שקרית לחלוטין. בתוך החברה היהודית, הכוחות הפועלים שרצו לשנות את המציאות לטובה, ברובם יצאו דווקא מתוך אלה שמרדו במסורת ופרקו מעליהם עול תורה ומצוות. היו כמובן גם רבנים שקדמו לאותם אנשי מעשה וקראו לעשייה ציונית ועשייה בכלל בתחומים אחרים, אך קריאותיהם כמעט ולא נענו, עד שהגיעו אותם פורקי עול. כך היה כמובן בתחום הלאומי, וגם בתחום ההשכלה והמדע – לא רק תלמידי חכמים יראים ושלמים הובילו את העשרתה והרחבתה של חכמת ישראל מתוך בית המדרש, אלא פורקי עול שעשו זאת לצד חטאיהם ומרידתם.
כאשר עיקר הקשר למקור האלוהי הוא חרדה מדבריו, שלא לטעות בכל פרטי הפרטים שבעבודת ה', נוצרת ספקנות תמידית בנפש, חששנות מכל צעד שעלול לגרום לאדם להיכשל בחטא. כך החברה נעשית בטלנית, מתוך הרתיעה מן המכשולים שעלולים להיות בעולם המעשה. נורא לומר זאת, אך ישנם אנשים שללא היראה שלהם, היו יותר פעילים ומוסיפים ברכה במציאות. דווקא יראתם היא מה שמשתק אותם.
כמובן שיראת־שמים עמוקה ומזוככת, שאדם מגיע אליה מתוך לימוד ובירור נפשי ורוחני, לא מביאה לבטלנות כזו. היראה שגורמת לבטלנות באה מחסרון הבירור לדעת מה בין טוב לרע בתכונות הנפשיות. זהו כלל גדול בתפיסתו המוסרית של הרב קוק: העבודה המוסרית שביראת־שמים צריכה להיות בעיקר על ידי הדעת. עבודה מוסרית יכולה להיות רגשית בעיקר, כפי שנאמר כבר בראשית תנועת המוסר, שיש ללמוד מוסר "בקול עצב בשפתיים דולקים" (ראו לעיל 'אל המידות' א) – מתוך התרגשות רבה. יראת־שמים כמובן ראויה לכך, היא גדולה וחשובה וראוי לאדם שישקיע בה את כל כוחות הנפש. אך לעיתים גודל ההתרגשות עלול לדחות את הבירור השכלי העמוק והיציב. על רגשות בלבד אי אפשר לבסס שום דבר בעולם, ועל כן נדרשת העמקה אינטלקטואלית רבה, שהיא חשובה יותר מן ההשפעה הרגשית החולפת ומשתנה. הבירור בין טוב לרע אינו פשוט, ומצריך עבודה נפשית ורוחנית מעמיקה. בתוך התכונות הנפשיות השונות יש להקצות מקום מסוים לכל תכונה ותכונה באופן שיתאים לתנאי המציאות וליתר המידות.
ומתוך שההשפעה הרצויה של קבלת עול מלכות שמים היא בוודאי להחליש את הרע שבנפש, שבראשו – מידת הגאווה, שורש כל המידות הרעות (עי' לעיל 'גאווה' ב; ד). אך יחד עם ההחלשה של הרע, מחלשת היא בחסרי בירור את כללות הכוחות, בין הכוח הרוחני, דהיינו העצמיות המחשבית – האישיות, המחשבה העצמית העצמאית. אין תכליתה של יראת־שמים למחוק את האדם, אלא אדרבא, להעצים את עצמיותו הייחודית באופן שיהיה נקי מגאווה. ראוי לאדם להכיר בכוחותיו ומעשיו הטובים, בגודל אישיותו הייחודית שעליו לפתח ולטפח. וכמובן, מתוך ההכרה שכל אלה באו אליו לא רק על ידי עבודתו ומאמציו האישיים, אלא מכוח מתנת שמיים: "וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱלוֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשֹוֹת חָיִל" (דברים ח, יח). אך ללא בירור ראוי בתכונות הנפשיות, יראת־שמים אינה מחלישה רק את הרע שבנפש אלא את האישיות בכללה, על ידי מה שבאה להחליש את הצד המקולקל שבמחשבה. המחשבה מגדילה את האדם בעיני עצמו פי כמה וכמה ממה שהוא באמת. כוח המחשבה הוא מופלא, על ידו אדם יכול לתכנן, לקוות ולרצות – אך גם עלול ללכת שבי אחר דמיונות שווא וליפול לגאווה. על ידי יראת־שמים נחלש קלקול המחשבה של מידת הגאווה, אך יחד עמו נחלש הכוח הרוחני של האדם בכללו והוא מתנכר לעצמיותו (עי' אורות התשובה טו, י). ובין הכוח החומרי, שהוא התעוררות החיים, חשק העבודה ומרץ הפעולה, שאף הם נחלשים עם היחלשות הצדדים הרעים שבנפש – התאוות שיוצאות מן המקום הראוי להן ומשפילות את האדם לחטא.
והדעה הנכונה צריכה היא תמיד להשיב ליראי ד' את אבדתם הגדולה הזאת. תמיד ניתן לשוב בתשובה, וגם אם יראת־שמים נתפסה באופן לא נכון בנפש האדם כך שגרמה לו חולשה ובטלנות, הוא יכול למצוא שוב את אבדתו: לדעת שיראת ד' בטהרתה, כשהיא כבר איננה בוסרית ומטושטשת, מוכרחת היא להוסיף אומץ כוח בכלל, להגביר את המוטיבציה והחיוניות, את העוז להתמודד עם קשיים ואתגרים. לזאת מביאה יראת־שמים מזוככת, שיש בה בירור שכלי ונפשי מעמיק. אז האדם מכיר בייעודו, במעמדו ותפקידו הנשגב כנברא בצלם אלוהים, שהוא יכול וצריך למלא על פי כישרונותיו ואישיותו הייחודיים. ולהוציא אל הפועל את כל סגולה צפונה בתוך הנפש להשכיל ולהיטיב. להבין את עצמו ואת יכולותיו הפוטנציאליות, ויחד עם זאת להבין את המציאות וחסרונותיה – וכך לפעול בכוחו הייחודי ולתקן את המציאות. רק מתוך השכלה של האישיות ושל המציאות ניתן להיטיב באמת.
ושלילתה של יראת־שמים, ההחלשה שהיא גורמת, אינה מכוונת כי־אם לגבי הצד הרע שבנפש, מקור המידות הרעות והמעשים המקולקלים, שהוא הגאווה המעוותת את תפיסת המציאות, כמו שוחד שמעוור גם עיני חכמים. גאוותן כבר לא יכול להבין את עצמו ואת המציאות כראוי, ובכך הגאווה היא שורש לכל המידות הרעות והקלקולים. שבהיות הנפש טהורה ומנוקה מהם הרי היא עולה במעלות החיים בהרחבה גדולה. זהו יעודה של יראת־שמים – התעלות והעצמת החיים, לא ריחוק מן החיים בבטלה פחדנית. נכון כמובן שככל שהאדם יותר מעורב בענייני החיים השונים הוא גם יותר עלול לחטוא, אך אין בכך כדי לשלול את החיים והעיסוק בהם. וכמו שאדם שמחליט להיזהר בדרכים לא יימנע לצאת מביתו מחשש לתאונה: "מן הזהירות שלא תרבה להיזהר" (הקדמת ספר חובות הלבבות). יראת אלוהים דורשת עבודה רוחנית ונפשית רבה, אך לא צמצום והמעטת החיים. ובתוספת ברכה רבה. העולם מתברך על ידי יראת אלוהים מתוקנת. יש בו יותר עושר ויופי, יותר אפשרויות קיום. האדם נקרא לאהוב את העולם ואת החיים, לפתח ולטפח אותם כמה שיותר. אך מתוך הכרה בעומקם של דברים וערכם העצמי. כך יוכל לנהוג בזהירות, ברגישות הנצרכת ובעדינות המתאימה בכל מקום ומצב, כדי שלא להשחית ולהזיק לעולם.
