יראה, פסקה ז

בפסקה זו מציג הרב קוק צד ביראת העונש שלא הוצג עד כה. הכל יודעים שיראת העונש יוצרת הרתעה המונעת מן האדם לחטוא כאשר הוא במצב רוחני שפל ואינו בוחר בטוב מתוך אידאליזם וטהרה נפשית. אולם יראת העונש חשובה גם משום שהיא משמשת כגורם יסודי לשכלול המציאות. על כן לא נעקור את היסוד הגס של יראת העונש מקרב הגות רוחנו. יראת העונש היא יסוד גס ומגושם, לא נעלה ועדין כמו יראת הרוממות, אך למרות זאת יש לה חשיבות גדולה. אף על פי שרק בתחתיתה היותר שפלה של שדרת הרוח.[114] יראת העונש היא הַשְפָּלָה לרוח האדם. אם אדם שם לב שבמקום לבחור בטוב מתוך אידאליזם ואהבה, הוא בוחר בטוב מתוך פחד העונש, הוא מרגיש חלוש ושפל. אם מטיחים באדם שהוא פחדן, זהו עלבון קשה. על כן ליסוד גס זה של יראת העונש יש מקום רק בשפל הרוח, כאשר מכירים בכך שהיא אינה המצב האידאלי, וצריך הוא רק שם לקחת את מקומו. וכאשר מתבוננים במציאות האנושית רואים שלא מעט דברים טובים נעשים בתחילה מתוך יראת העונש, פחד מייסורים, מדימוי שלילי בעיני הבריות או בעיני עצמו – היסודות הנמוכים באישיות.

אבל שמרים הללו מאמצים הם את הכוח של היין המעולה בהיותם שוכנים בתחתיתו. הרב קוק ממשיל את יראת העונש לשמרי יין. בתוך המיץ שנסחט מענבים מתפתח תהליך של הפיכת הסוכר לאלכוהול, וכך במקום הנוזל המתקתק נוצר דבר מיוחד במינו, שיכול להשפיע על תודעתו של האדם ובמינון מסוים לגרום לו לשמחה. מה שיוצר את תהליך התסיסה המורכב הוא השמרים: מאמצים הם את הכוח של היין המעולה. השמרים מחזקים את מיץ הענבים כך שיהפוך ליין, בכך שהם מעבדים את הסוכר והופכים אותו לאלכוהול. השמרים עצמם שוקעים לתחתית החבית ואינם ראויים לאכילה, אם מערבבים אותם ביין המוכן הם רק מעכירים אותו ומשבשים את טעמו. אך בלעדיהם לא היה נוצר היין. כך גם ביראת אלוהים – בתוך מערכת היחסים המתוקנת שבין אדם לאלוהים יש דרגות שונות של קשר. אך בסיסה של מערכת זו הוא אותו יסוד גס של יראת העונש, שבלעדיו המערכת כולה לא הייתה מתקיימת.

הננו מתדמים לשכלל היצירה. אנו תוהים ומדמים לעצמנו מה ראוי לעשות כדי לשכלל ולקדם את העולם, ואז אנו מגיעים למסקנה כי הצרות והרעות שבעולם, הפורענויות והעלבונות, עם כל מה שאנו לוחמים נגדם, עם כל מה שאנחנו כואבים על ידם, הנה הנם מלח העולם. כדרשת חז"ל, שכשם שמלח משביח את טעמו של בשר, כך ייסורים ממרקים את האדם מעוונותיו ומשביחים את אישיותו.^[115] המלח בפני עצמו אינו ראוי לאכילה ואינו טעים, אך אין כמעט תבשיל שלא ממליחים. המלח מחזק את הטעמים, כך שגם בהכנת מוצרי מזון מתוקים לעיתים מוסיפים מלח. בעבר, בגלל חשיבותו והשימוש בו גם כחומר משמר, היו תקופות שהמלח נחשב למוצר מאוד יקר. לא בכל מקום היו מרבצי מלח, והסוחרים בו היו מרוויחים יפה. כך גם תופעות הרוע בעולם – הן מחזקות את הטוב שבו, באופן שאינו תמיד מובן.

מחשבות וציורים הללו שמיסוד יראת העונש, הפחד מפני הייסורים שיבואו על האדם אם יחטא, דמיונות של עונשים נוראים שיקבל, בהיותם מוגדרים בגדריהם, ממוזגים ומשוערים, כאשר יש שיעור מוגדר ומידה נכונה לדימויים שיוצרת יראת העונש, כך שהם מתמזגים עם יתר האופנים של היראה. וכמו מלח – שבמידה נכונה הוא משביח את המאכל, אך אם שמים ממנו יתר על המידה הוא מקלקל את טעמו. אז, הנם מרימים את אור האצילות שבנשמה. חכמי הקבלה מתארים את תהליכי ההשפעה האלוהית על העולם באופן מורכב. היסוד המובן והפשוט הוא שהכל נובע מן המקור האלוהי העליון, שהוא כמאור שמאיר את אורו על העולם. לכן ההשפעה האלוהית על ההוויה נקראת 'אור ישר' – זהו אור האצילות, שנאצל מן המקור האלוהי ויורד עד תחתיות ארץ ושפלות הנפש. וכשם שמבחינה פיזיקלית, כאשר אלומת אור מאירה גוף מסוים, הגוף גם מחזיר משהו מן האור, כך גם בתיאור ההשפעה האלוהית על ההוויה – אחרי הארת 'אור ישר' ישנו גם 'אור חוזר'. מטרת ההשפעה האלוהית אינה רק להאיר ולהעניק שפע ממעלה למטה, אלא גם לעורר את ההוויה שתתחיל תהליך של הארה חוזרת, צמיחה והשפעה. כך 'אור ישר' מתגלה על ידי תהליכים שונים ב'אור חוזר', אך באופן אחר לגמרי: יראת העונש, הפחד, הצרות והעלבונות, פותחים בנו נתיבים של רגישות מצד אחד, ושל תשוקה גדולה מצד שני. כאשר אדם מכיר בכך שהוא מפחד מן העונש, זהו עלבון לנפש, ועל כן היא נפתחת ומחפשת הארה ומשמעויות נוספות בעקבות ההשפלה שהיא חווה מצד יראת העונש והייסורים השונים. על ידי התעוררות זו של הנפש, אור האצילות שהגיע עד לשפלות הנפש מתגלה שוב כ'אור חוזר', מאיר ומקדם את העולם, דווקא בזכות הייסורים והיראה מהם.

באופן זה, הדימויים שיוצרת יראת העונש דווקא מיישבים את החיים. נותנים חוקים והגדרות לכוחות החיים השונים. יראת העונש גורמת לאדם לתת את הדעת על גבולות הקיום, גבולות הכדאיות והעונג. חיים ללא גבולות הם התרוצצות בלתי מיושבת. כמעט כל אדם שמצא עצמו בצרה מסוימת, מגלה שבזכותה התבהר לו שוב מה העיקר בחיים, במה כדאי להשקיע וממה כדאי להיזהר. וממלאים אותנו תוכן רציני הראוי להיות ליסוד נכון בבניין החברה היותר מאושרה. מתברר יותר ויותר מהם הדברים היציבים, העמוקים והחשובים, ומה חולף, פשטני ופחות משמעותי. כך החברה הולכת ומתבססת על דברים שראוי לה להתבסס עליהם, ולא על גחמות וחלומות שווא. וכמו ילד קטן, שאם ישאלו אותו כיצד לכונן חברה אידאלית, הוא יחשוב על צעצועים וממתקים שימלאו את הרחובות; וככל שיתבגר יבין יותר מה יציב ונכון ועל מה ראוי וכדאי לבסס את סדרי החיים.

על גבי נקודה גסה זו הולכים ונבנים בניינים רמים לתלפיות, הגיונות ושאיפות רוממות מרהיבי עין בקרני הודם. למרות שצמר גפן או חול ים רך הם נעימים למגע ונוחים לשימוש, כאשר בונים בניין משתמשים דווקא בסלעים קשים וגסים, ולא בצמר גפן עדין. את הדברים הגדולים יש לבסס על דברים קשים, גסים ואטומים. יראת העונש היא יסוד גס, אך רק משום כך אפשר לבנות על גבה את כל בנייני יראת הרוממות ואהבת ה'. הרעיונות הרוחניים הגדולים והיפים צריכים בסיס יציב קשיח. אחרת הם יקרסו.

זהירות פנימית, שווה עם טבע היראה מכל אסון והזהירות הטבעית ממנו, הזהירות שיש ביראת אלוהים שווה לטבע האדם לירוא מאסונות ולהיזהר מהם. לכן היא פנימית, לא מוכתבת מן החוץ, באופן רשמי בלבד, אלא מתחברת לחוש הזהירות הטבעי שנטוע בכל יצור. גם בעלי חיים יודעים שצריך להתרחק מאש כדי שלא לחטוף כוויה, מבלי שלמדו על כך בספרים – וכך היא הזהירות הנובעת באופן טבעי מן ההכרה במקור העליון של המציאות, המחייה ומשגיח על הבריות. זהו היסוד הנלווה אל כל אימוצי החיים. הדברים הגדולים שדורשים אומץ ומאמץ להתקרב אליהם, שכן הם מעבר למה שגלוי במבט פשוט, בטוח ומוכר. כל צעד אמיץ צריך להיות מלווה בזהירות יתירה, אחרת זהו לא אומץ אלא שיגעון. רק באופן זה ניתן לקדם ולשכלל את החיים. החלום שהיה דורות רבים בתולדות האנושות – לזכות לעוף בשמיים כציפור, התממש בפועל במטוסים וכלי טיס אחרים רק בזכות הזהירות היתרה שתמיד ליוותה את ניסיונות הטיס. ללא הזהירות, לא היו נוצרים ומשתכללים כלי הטיס שיש כיום. וכך כמובן בכל תחומי החיים. גם כאשר אנו שואפים לגדולות עלינו להיזהר בדברים שראוי להיזהר בהם באופן טבעי, בקודש ובחול.

ויסוד זה של יראת העונש הוא הגורם בקורטוב המעורב שלו, בכמותו המעטה, המתערבת ביתר סוגי היראה הנעלים יותר, דמשתכח כי קורטא בכורא, שמצוי כמו כמות מועטה של חומר מסוג אחד המעורבת בכּוֹר, בכמות גדולה של חומר מסוג אחר ובכל זאת משפיעה על הכור כולו (עי' חולין קה, ב). במכלול הגדול של החיים, שיש בהם מעשי אומץ וגבורה, אהבה ויצירתיות, נדרשת גם מעט יראת עונש על מנת שהשאיפות השונות יוכלו להתממש כראוי ואדם לא יזיק לעצמו ולעולם. רק כך ניתן לחבב את החיים כולם, לעשותם רעננים ומאושרים. שכן רק אם יש זהירות של יראת עונש החיים יכולים להתקיים, להתעשר ולהיות טובים, ולא כשהם אחוזי טירוף. העוקר את הציור התחתיתי הזה מסרס הוא את החיים, ונוטל מהם את האפשרות של שגשוגם, ומרפה את ידיה של הנשמה. הנשמה נותרת קיימת, אך ידיה, השפעתה ופעולותיה במציאות, מתחלשות. את שאיפותיו הגדולות של האדם יש לאזן ולהכניס למסגרת בטוחה על ידי יראה, אחרת הוא יחריב את עצמו. ורישום המום מוכרח להיות ניכר בכל תנועה טבעית ושכלית. בכל תנועותיו של האדם, הגופניות והרוחניות – בהכרח ניכרת עקירת יראת העונש, שכן יראת העונש היא המאזנת את כל פעולותיו של האדם וכך שומרת אותו. מציאות החיים היא מורכבת ודינאמית, כמו הארת 'אור ישר' ו'אור חוזר' שאינה מאירה בפשטנות אלא באופנים מגוונים ורבים. ישנה דיאלקטיקה עדינה שחשוב לשמור עליה.

"רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת ד'" (תהלים קיא, י). ומהי יראת ד' – "יִרְאַת ד' מְקוֹר חַיִּים לָסוּר מִמֹּקְשֵׁי מָוֶת" (משלי יד, כז). יראת ה' שהיא מרוממת ועמוקה, ועל כן היא הבסיס והראשית של החכמה – מתחילה בנטייה הטבעית והאינסטינקטיבית לסור ממוקשים וסכנות ולשמור על החיים. רק לאחר מכן, אותו פחד טבעי גם מעורר את האדם לחשוב ולהתעמק יותר, לחקור ולהתעלות. אמנם, "ארַח חַיִּים לְמַעְלָה לְמַשְׂכִּיל" (משלי טו, כד) – חיים של יראת אלוהים הם חכמה עליונה, דורשים עיון והעמקה ומביאים את האדם לבחון תמיד את עמקם של דברים, משמעותם וערכם העצמי (ראו לעיל סעיף א). אך מקור היראה הוא אינו אותה עליונות של חכמה, אלא הרצון הבסיסי "לְמַעַן סוּר מִשְּׁאוֹל מָטָּה" (שם). יראת העונש, הפחד מייסורי שאוֹל. "צוּף דְּבַשׁ אִמְרֵי נעַם מָתוֹק לַנֶּפֶשׁ וּמַרְפֵּא לָעָצֶם" (משלי טז, כד). לצד מתיקות הדבש והנעימות של עושר חכמת היראה, יש בה גם רפואה והתגברות על הייסורים והחולשות שבחיים. אין לשכוח או לזלזל בזהירות ובפחד מן הצער שעלול להיות. "אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהן" (גיטין מג, א). רק מתוך כישלון, וממילא גם זהירות מכישלון, יש לימוד והתפתחות. במקום אחר מציין הרב קוק שאפילו במציאות האידאלית של אחרית הימים יישאר משהו מיראת העונש והייסורים – זיכרון הרע שהיה בעבר הוא זה שידרבן ויקדם את העולם (עי' 'שמונה קבצים' ה, נט). לא צריך תמיד לכאוב, מספיקה פעם אחת כדי שיהיה זיכרון לכאב. אך אין לוותר על זיכרון זה שמייצר שאיפות גדולות וגודר מפני הידרדרות.