הפחד שנוצר באדם כאשר הוא שומע על אינסופיותו של הבורא, הוא חיוני עבור אנשים שמתקשים מאוד להתגבר על יצרם הרע, ואינם מצליחים לרסן את תאוותם אלא על ידו. וגם אדם טוב, שרוב זמנו עוסק בדברים נעלים וטובים, לעיתים עלול להיות במצבים נפשיים של שפלות וחולשה, ומה שיכול להציל אותו מפיתויי החטאים ולרסן את יצרו הרע הוא דווקא אותה ההפחדה. משום כך יש לפן ההפחדה שביראה משמעות חיובית. אולם המשמעות העיקרית והנעלה שביראה היא כמובן יראת הרוממות, הכרה בגדלות ה'. פן זה ביראה אינו רק מונע מן האדם לחטוא, אלא אף מוסיף עוז וגבורה בנפש האדם המבין אותה בטהרתה. באופן מזוכך מן הסיגים והתפיסות המעוותות שיש ביראה נמוכה, של פחד מעונשו של אלוהים. יראת הרוממות מדגישה את ערכו העצמי של האדם, את תפקידו וייעודו. כאשר אדם מבחין בגבורתו של אלוהים, בעוצמת הטבע או בשידוד מערכות הטבע על ידי הניסים המתוארים במסורת ישראל, הוא עלול להתמלא באימה. המחשבה שגבורה זו יכולה להיות מופנית כנגדו אם יחטא גורמת לו לפחד משתק. לעומת זאת, ביראת הרוממות אדם מכיר גם ברוממותו שלו – הוא רואה עצמו כחלק מן החיל הגדול של גבורת האלוהים. הוא אינו תופס את עוצמת הבריאה כחיצונית ונפרדת ממנו, שכן הוא שייך אליה. גם הוא בכישרונותיו, תפקידו וייעודו, מייצג את גבורת אלוהים. ממילא גבורת אלוהים מוסיפה לו עוז וגבורה, מוטיבציה לפעול לתיקון עצמו ותיקון העולם וכוח שלא להיכנע לקשיי החיים או לעגם של אנשים. לכן יראת הרוממות עושה את החיים מלאים ענין ושאיפות גדולות, וממלאה אותם ברוחניות נשגבה המזככת את כישרונות הנפש באור אש קודש. החיים כבר אינם שפלות של דאגה מתמדת לצרכים חומריים, אלא מלאי חזון להתעלות ומילוי ייעודו של האדם כנברא בצלם אלוהים. דווקא מתוך יראת אלוהים שבו, האדם מרגיש שהוא נועד לגדולות, להעמיק, לבנות וליצור עולמות. בכך הרוחניות הנשגבה ממריצה אותו להבין יותר ויותר, לפעול, להתפתח ולבטא את כישרונותיו באופן המיטיבי.
לעומת מעלותיה של יראת הרוממות, ביראת העונש ישנו פגם עמוק, הבא לידי ביטוי בייחוד בתקופה זו בתולדות האנושות. המדע והמוסר האנושי התעלו והשתכללו מאוד בעידן החדש, ועל כן גם המושג של יראת ד' צריך להתעלות. ילד קטן הוא חסר דעת, ועל כן כאשר הוא נוהג שלא כשורה אביו צריך להראות לו פני כועס (עי' רמב"ם דעות ב, ג). אולם כאשר הילד מתבגר כמובן שחינוכו צריך להשתנות, להיות יותר בדרך של לימוד והסברה. לכן לפתאים היא מתייצבת כסמל של הבהלה, הגורמת רפיון וייאוש וחסרון אונים. אל מול הגבורה האלוהית, פתי אינו יודע כיצד לנהוג. באופן טבעי הוא רוצה לדאוג לנוחותו החומרית, אך בכל פעולה הוא חושש שהיא לא תמצא חן בעיני אלוהים, ואז הוא ייענש בחומרה. ממילא הוא מעדיף תמיד שלא לעשות דבר. להסתפק בחיים מצומצמים ושפלים ולא להתפתח ולנסות לתקן, ובלבד שלא להסתכן בענישה אלוהית. זאת ההשפעה היא רעה מאוד, ולכשתתפשט היא גורמת התקוממות על כלל עול מלכות שמים, מהצעירים שטעמו טעם חיים איתנים, שמבקשים בצדק חיים בלא בעתה ופלצות, כי־אם מלאי אומץ ובטחון גבורה. בתקופת חייו של הרב קוק הלכה וגברה תופעה של צעירים יהודים ששמעו יותר ויותר על הישגי התרבות האנושית. התפרסמו יותר ויותר שמותיהם של מדענים גדולים, מהפכנים ואנשי חזון שעסקו בתיקון העולם וקידום האנושות, והדבר הקסים את אותם צעירים. אולם מן המחנכים שלהם בעולם היהודי הם שמעו שכל הדברים החשובים והטובים שיש בתרבות המודרנית, החזון והמפעלים שכה הרשימו אותם – הם הבל וכזב, חסרי טעם ותועלת. ומשום כך, נאמר להם, עדיף שלא לעסוק בדברים אלו, מחשש שלא ימצאו חן בעיני אלוהים. דמותו של היהודי, כפי שהצטיירה בעיניהם על פי מה שלמדו ממוריהם, הייתה כברייה רפויה וכבויה. קלושה כעלה הנידף במשב רוח קל, חסרת אונים ועצובה. ממילא, הצעירים מלאי הכוח והמוטיבציה לתיקון ושכלול, נטשו את המסורת היהודית ובזו לה. על כן מבחינה מסוימת ההתקוממות היא צודקת וחשובה. מול יראת עונש שממלאת את כל חלל הלב, מדכאת את הנשמה ומחלישה את האישיות, יש להתקומם ולמצוא תוכן חדש לחיים.
שנים לא רבות לאחר כתיבת דברים אלה, לאחר שתי מלחמות העולם, הלכו והתנפצו לרסיסים התקוות והאידאלים הגדולים של העידן החדש. השאיפות לתיקון העולם נעשו בעיני רבים להזיה חסרת כל אחיזה במציאות. מתוך חורבות אלה התפתחה פילוסופיה עמוקה של ייאוש. הוגים פופולריים כתבו כי אין לאדם כל ערך עצמי, עמלו הוא סיזיפי ועל כן חייו אבסורדיים. הוא אינו יכול שלא לפעול ולקוות בחייו, אך עם זאת, הוא גם יודע שקיומו חסר משמעות לחלוטין. דווקא הציור הנלעג והנסלד של דמות היהודי, שהוא כעלה נידף וחסר אונים – קיבל מקום מרכזי בתפיסתם של גדולי ההוגים. אמנם גם הם התקוממו נגד יראת אלוהים, אך מסיבה אחרת לגמרי, מפני שיראת אלוהים נותנת לאדם תקווה. אם לא יצליח בחייו בכוחות עצמו באופן רגיל, אולי יזכה לסיוע אלוהי מיוחד. ואם לא יזכה לממש את שאיפותיו בעולם הזה, אולי יראה בטוב בעולם הבא. יש משמעות לקיום, ויש תקווה ואחרית לעולם. את כל אלה דחו בבוז ההוגים של פילוסופיית האבסורד.
אחד הנציגים המובהקים של תפיסה זו היה סופר צרפתי בשם אלבר קאמי.[106] קאמי דימה את חיי האדם לגורלו של סיזיפוס – דמות מן המיתולוגיה היוונית שנגזר עליה לנצח לשאת אבן גדולה אל פסגת הר. כל פעם שמגיע סיזיפוס לפסגה, האבן מידרדרת חזרה למטה, והוא צריך לשאת אותה מחדש למעלה. וכך חוזר חלילה, ללא תכלית וללא טעם ופשר.
גם כיום, אף אם לא באותה חריפות, תפיסה זו מהדהדת בהגות החברתית והמוסרית הרווחת. הכפירה באלוהים ובמושג האמת בכללו, מובילה לתחושת חוסר משמעות בחיים. האדם נותר בודד בעולם, בלי אמונה באלוהים המחייה ומשגיח, שברא את העולם לתכלית מסוימת. ההתקוממות נגד יראת אלוהים בצורתה השפלה – של יראת עונש, בתקופת חייו של הרב קוק אמנם הביאה לתקוות גדולות וללקיחת אחריות. אך כאשר האדם המודרני ניסה להסתדר לבד, להמציא בעצמו כללי מוסר ולברוא משמעות וחזון יש מאין, הוא המיט על עצמו אסונות שלא היו כמותם. מבחינה זו הבעיה רק החריפה מאז. העולם מתפתח מאוד מבחינה מדעית וטכנולוגית, אך ללא הגות שמציבה חזון ומעניקה משמעות להתפתחות זו. אין מה שירסן את יצריו השפלים של האדם, והוא הולך ומידרדר מבחינה ערכית בחיפוש העונג שימלא את חסרון המשמעות והחזון, בתאווה שלא מגיעה לסיפוקה לעולם. משום כך כיום יראת הרוממות נצרכת לאדם אף יותר מאשר בעבר (ועי' אורות התשובה טו, ב). בעבר גם אנשי מוסר מקרב אומות העולם הדגישו את נקודת הפחד המשתק שביראת אלוהים. רבים הסבירו שבכך הדת נחוצה עבור ההמון הנבער – כדי לקיים סדר חברתי נאות לטובת אותו ההמון עצמו.[107] אולם ככל שהאנושות מתקדמת בהשכלתה המדעית והמוסרית, כך היא פחות זקוקה לממד זה של הפחדה כדי לרסן את נטיות הרשעה. תוכנה העצמי של יראת אלוהים נדרש יותר ויותר, האדם צמא לחזון ולערך שהיא מעניקה לקיום.
