כאשר מכירים בגדולתו האינסופית של אלוהים, עלולה להיווצר תחושה שאין ערך עצמי לדבר בעולם. גם לא לפעולותיו הכבירות ביותר של האדם. "אִם צָדַקְתָּ מַה תִּתֶּן לוֹ אוֹ מַה מִיָּדְךָ יִקָּח?!" (איוב לה, ז). איזה משקל יש לאדם, לרצונו ולמעשיו, אל מול אינסופיותו של אלוהים?! זוהי מחשבה מעמיקה של הסקת מסקנות מתפיסת גדולתו של אלוהים, שלעומתה הכל מתאפס, הכל תפל וחסר ערך. על כן מחשבה זו מביאה היא אותו לידי שעמום ובטלנות, הוא אובד את רצונו ואת עצמיות המהותיות שלו. הדבר מחלחל לעומק תודעת האדם ומבטל את כל שאיפותיו, ייחודיותו ומאמציו. כיוון שלעומת אלוהים הוא מרגיש בטל ומבוטל, אין לו עבור מה להתאמץ וממילא תחושת שעמום מהותי פושטת בנפשו, והוא נעשה בטלן מבחינה מעשית. הוא מרגיש שכל שמוטל עליו הוא לציית ולהימנע מאיסורים, ועל כן כמה שיפעל פחות, יותר טוב. אך עם כל כמה שזוהי מסקנה מעמיקה מתפיסת גדולת אלוהים, היא עודנה בוסרית. תחושת אפסות זו נובעת מיראת אלוהים רק בתחילתה של הופעת יראת אלוהים על האדם, הכללי והפרטי – מפני שנגעה בו היראה רק בצדדיה החיצוניים, לא הפכה את הפראות והרשעה הספוגה במהותו החומרנית ובטבע הנפש הטמאה הגנוזה בעומק שמרי החיים האנושיים. בתפיסה בוסרית של יראת אלוהים, האדם רואה את עצמו כנפרד מאלוהים וחיצוני לו. ומכיוון שמחוץ לאינסוף אי אפשר להיות, האדם כמובן בטל. אך גדולת אלוהים כוללת גם את האדם ונפשו, על כל צדדיו ופניו. רק פראות ורשעה גורמות לאדם שיתפוס עצמו כנפרד מן הגדולה האלוהית ועומד לעומתה. אם האדם יצליח לבטל תחושת נפרדוּת זו, שגורמות הפראות והרשעה שבו, הוא יגיע לביטול עצמי מוחלט כלפי אלוהים. בחסידות חב"ד עוסקים רבות במושג ה'ביטול' כלפי אלוהים; אך הרב קוק מעמיק מעבר למושג ה'ביטול' החסידי, ועל כן אינו אומר שיראת אלוהים צריכה להביא לביטול, אלא להיפוך הרשעה והפראות שבנפש לטוב. וכדברי ספר הזוהר על מעלת הצדיקים המגיעים לגן עדן: "די חשוכא מהפכן לנהורא וטעמין מרירא למתקא" (הקדמת הזהר ד, א) – חושך מהפכים לאור, ומטעימים מר למתוק. תחושות הייחודיות, העוצמה והרצון שיש לאדם, אינן שקר. רק אם האדם תופס אותן כחיצוניות לגדולת אלוהים זהו שקר. לכן הרב קוק נוקט במושג שמרי החיים האנושיים. שמרים בפני עצמם אינם טעימים כלל, אך הם מתסיסים ומשכללים את העיסה. גם "שמרים" אלה של כוחות האדם העלולים להתגלות בפראות ורשעה הם חלק מן הבריאה האלוהית הטובה, שבדרך של תשובה עמוקה עליה לבוא לידי ביטוי באופן טהור ונכון, ולא להתבטל.
כל עוד האדם נותר בתודעתו מחוץ לשפע האלוהי, ואינו הופך לטוב את הפראות והרשעות שבו, הרי ההופעה האלוהית, שהיא לגמרי ההיפוך מכל הרשעה והנבלה, היא מבטלת אותה, וממילא נעשה האדם חלוש החיים, והציבוריות נעשית לקויה. וכפי שנראו קהילות יהודיות בגולה, שהיו עראיות וחלושות, עוסקות בהישרדות בעיקר – אין אומץ ואין חפץ קבוע לשכלול, להכשרתם של החיים החברתיים. לעומת גדולת המלכות והעצמאות של האומות שבקרבן הן התקיימו, שקבעו את גורל המציאות ולא רק התגוננו מפניה.
אבל רוח האדם האמיץ, המכיר על פי נקודתו הפנימית, כי ההרגשה הזאת של יראת אלוהים היא הכל, כלשון הפסוק: "אֶת הָאֱלוֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר כִּי זֶה כָּל הָאָדָם" (קהלת יב, יג). כל החיים וכל הטוב, שכן החיים נובעים מן המקור האלוהי, והאדם לא יכול שלא להתייחס לצלם אלוהים שבו, לקודש שבעולם ולהשגחת ה', מקור העולם. הכרה זו כמובן אינה פשוטה ומוחשית, ולא די לאדם להביט על עצמו ועל המציאות במבט שטחי וחיצוני כדי להגיע אליה. עליו לשים לבו אל נקודתו הפנימית, עצמיותו שאינה גלויה למבט פשוט. ולשם כך הוא נדרש להיות אמיץ ברוחו, בניגוד לנטייה האנושית הרגילה להתייחס רק לפן החיצוני של המציאות. מי שיאזור אומץ להעמיק בפנימיותו, למרות הקושי לנהוג בשונה מן המקובל ולאחוז ביראת־שמים אל מול פיתויי המציאות השונים – לא יעזוב את אוצרו, ובכל אשר יתענה, עינויים גשמיים ועינויים רוחניים, מכל אשר לא יוכל לכאורה להחזיק מעמד נגד החופש המודרני, נגד שאיפת הגדולה התרבותית של חיי הזמן, נגד היופי המקסים ונגד תפיסת החיים המרעשת, לא יעזוב את יראת אלוהים. משבר החילון נבע במידה רבה מכך שהתרבות המודרנית המשוכללת מלאת היופי והברק הקוסם, באה במנותק מיראת אלוהים ובמקומה. יראת אלוהים גרמה ליהודי לפחד לצאת מן העיירה הדלה שלו ולקחת חלק בפיתוח העולם על ידי רכישת השכלה והתערות בחברה האנושית הכללית. אלה שהחליטו למרות החשש ללכת לאוניברסיטאות, במידה רבה עזבו את מסורת ישראל ואף התבוללו. האנושי נתפס דווקא כחילוני, וממילא הדתי היה נוגד את האנושי.
נדמה שבדברים אלה הרב קוק מתאר גם את עצמו, כאשר החל להתבגר ולעמוד על דעתו, והבחין בכך שלפי כישרונותיו המופלאים אם היה מחליט להתערות בתוך זרם החיים החדש שפרץ אז, בנקל היה משיג מעמד גבוה בצמרת התרבות העולמית. עולמות חדשים נפתחו בפני היהודים, שדות פעולה שלא היו קודם, במדע ובאומנות, בהנהגה החברתית ובספרות. לפני כמאה וחמישים שנה, כאשר היה מגיע נער יהודי לעיר הגדולה לראשונה בחייו, בה הוא ראה רכבות, מכוניות, בתי חרושת ותיאטראות – הוא היה עומד משתאה ונפעם, מלא התלהבות ופליאה אל מול עושר השכלול של התרבות האנושית, לעומת הצמצום והדלוּת שבעיירה היהודית הקטנה שלו. ממילא נוצר קושי נפשי ופיזי להישאר בתוך הקהילה היהודית הדחוקה, לקבל עול תורה ומצוות בניגוד לכל היופי המקסים ותפיסת החיים המרעשת, שיש בעולם הנוכרי מחוץ לקהילה היהודית.
הקושי הנפשי להישאר במסגרת המסורת היהודית העתיקה בעידן המודרני, הוא גם לפעמים נגד המוסר והיושר הטבעיים, שלא יוכל בכל פעם להלום אותם אל הצורה של יראת אלוהים ותוצאותיה בחיים כפי קליטתו ההסברית. אדם מוסרי באופן טבעי נרתע מדברים שהוא רואה בהם חוסר מוסריות, והסברת מושגי האמונה לעיתים עלולה ליצור סתירה ביניהם לבין המוסר הטבעי. הפתרון החילוני לכך הוא פשוט למחוק את מושגי האמונה והסבריהם, וכך האדם שנותר לבדו יכול להסתפק בנוחות שבמוסר והיושר הטבעיים שלו. אולם למרות כל הקשיים הרוחניים והחומריים שיש ביראת אלוהים – כל אלה לא יכילו כוח להפסיק את חוט החיים המקשר בין המקור האלוהי לאדם, ואת אומץ ההסכמה, האומץ להודות במה שמעל ומעבר לאדם, ולאור זאת לפעול בעולם דווקא באופן מסוים. יראת אלוהים דורשת אומץ. נוח יותר לומר כפי שאמר פרעה: "לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי" (יחזקאל כט, ג), בלי להכיר במקורו של העולם. שרק ביראת אלוהים מחסה עוז לאדם.[108] אדם לא יכול לחיות באופן נאות בלי יחס למקורו האלוהי, שמציב בחייו חזון ותקווה, מקור השראה וערך למעשיו. גם המחשבה החילונית שמתנכרת לאלוהים, למעשה מחליפה את מושג האלוהים בדמותו של מנהיג דגול, אידאולוגיה או אמונה אחרת, מעריצה את יכולותיה ומדמה שאין בלתה. כך שבמבחינה מהותית לא ניתן להוציא את מושג האלוהות מתבנית ההכרה של האדם.
אחרי ההחלטה שלא לוותר על יראת אלוהים למרות תחושת הניגוד בינה לבין הבריאות הנפשית, התרבות והישגי האנושות, התהליך לא יהיה רק ניצחון על התרבות והכנעתה. מתוך הכרעה זו האדם ייגש אל המשימה הקדושה של ביטול הניגוד בין יראת אלוהים לעולם. האדם ירומם את יראתו, ומתוך כך את העולם כולו: יזכך אותה ויטהרנה, יעלנה על פסגת המדע המבורר ויעטרנה בזיו המוסר הבריא – אותו מוסר שלעיתים נדמה כסותר את יראת אלוהים. וישבצנה בהדר חיי העולם ותרבותו. מתוך הכרה שיראת אלוהים אינה התייחסות לאלוהים כמושג חיצוני ומנוכר אלא כמקור הכל הנשגב מכל, שמעניק משמעות וערך לכל, מובן ממילא שההתפתחות האנושית היא בעלת ערך עצמי חשוב. בניגוד למחשבה הבוסרית, שכוחו האינסופי של אלוהים עומד מנגד לכוחו של האדם וממילא מאפס אותו, מתברר שכוחו של האדם דווקא נובע מן הכוח האלוהי ומגלה אותו: "וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱלוֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשֹוֹת חָיִל" (דברים ח, יח).[109] ומובן שמה שהיה נדמה לאדם קודם כפיתוי להוציאו מן היראה – לא היה אלא אתגר. תוספת של חידוש שכאילו קוראת לו להשתמש בה, לעסוק ולעיין בה, כדי להעצים ולהעמיק את יראת אלוהים. שום דבר לא עומד לבדו, לא הישגי המדע, לא הישגי המוסר ואף לא פסגת האומנות. הכל תובע את מקומו בתוך יראת אלוהים, ויראת אלוהים מצדה תובעת את גדולתה. אין הסבר ורעיון שיספק אותה כך שהיא תתמצה בו בלבד, כי אין מושג שמסוגל להכיל ולהגדיר את הגדולה האלוהית. היא כוללת כל וצריכה להופיע בכל.
מתוך כך יראת אלוהים לא תהיה מנוכרת ומרה לאדם ותבטל את אישיותו, כפי שהייתה לפני זיכוכה. זיכוכה יביא את האדם לכך שהוא ימלאנה במתק האהבה, רוחב הדעת והנועם אשר לעדן העליון. דברים שאדם כוסף אליהם, וביראת אלוהים בוסרית נדמה שהם מיותרים או אף שליליים. האהבה, רוחב הדעת והנעימות יתגלו דווקא מתוך יראת אלוהים, במקום הפחד, השעמום והבטלנות שהיו בה בבוסריותה. ממילא באופן זה היא תשפיע את השפעתה הברוכה: ויחדש בה ובגללה את העולם ואת החיים, בצורה חדשה מלאה הוד ותפארת גדולה וגבורה. הדחף התרבותי של עידון המציאות יתעצם עוד יותר. כך יתברר שדווקא יראת אלוהים שבתחילה נדמתה כמין מוצב שיש עליו מלחמת מאסף – היא דווקא שיא ההתקדמות האנושית שמניעה אחריה את כל תחומי החיים, את הישגי המוסר, המדע, האומנות, החברה והנפש. דווקא האֶבֶן שאותה מָאֲסוּ הַבּוֹנִים, בוני העולם, אנשי המדע והרוח שמקדמים את התרבות האנושית, ומאסו ביראת אלוהים שנדמתה להם כאבן ריחיים על צווארם – אבן זו היֹה תהיה לְראשׁ פִּנָּה (ע"פ תהלים קיח, כב). יסוד לבניין חדש ומפואר יותר, בסיס לחזון גדול של התעלות ושכלול ללא גבול. דווקא על תשתית זו של יראת אלוהים יתחדש העולם. זו עבודה גדולה שמצריכה מסירות ועוז רוח, כישרון וגבורה.
