בדברים אלה דן הרב קוק באחת החוויות המוזרות והמסקרנות ביותר בתרבות האנושית – החלום שמתרחש בזמן שינה. מדובר בפעילות מוחית מורכבת שלא פוענחה דיה עד היום. שינה נראית כהרפיה גמורה, אך הפעילות החשמלית של המוח אינה פחות חזקה בזמן שינה מאשר בזמן עֵרוּת. שרירי גוף מסוימים אכן עוברים תהליך של הרפיה, אולם שרירים אחרים ממשיכים לפעול כמו בזמן ערות. מן ההתייחסויות המצויות בתורה ובדברי חז"ל לחלומות, עולה שישנם סוגים שונים של חלומות – ישנם חלומות שהם הבל: "וַחֲלֹמוֹת הַשָּׁוא יְדַבֵּרוּ הֶבֶל יְנַחֵמוּן" (זכריה י, ב). וישנם גם חלומות נבואיים, כמו שנאמר על הנביאים: "בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ" (במדבר יב, ו; ועי' ברכות נה, ב). יש שפתרון החלום הוא פשוט, תוצאה מאירוע שהתרחש לאדם במשך היום, ויש שפתרון החלום קשור בתהליך נפשי עמוק שהאדם עובר. בספר הראשון שכתב זיגמונד פרויד (עי' מידת ברית א'), 'פשר החלומות', החלום הפך להיות מפתח להבנת תנועות הנפש של האדם. חלון לְתַת ההכרה בו הנפש מבטאת את עצמה בסמלים או דמויות מסוימות.
ההתעלות של הרשמים הנקלטים מבחוץ אל המרומים בשינה היא מעלתם. בזמן העֵרוּת, כאשר האדם במודעות מלאה, הוא עסוק בדברים מסוימים ולכן לא שם לב לדברים אחרים או מבחין רק בצד מסוים של הדברים שבהם הוא נפגש. ועל כן בזמן השינה והחלום הדברים שהוא לא שם לב אליהם מופיעים באופן אחר, ועל ידי הופעתם בחלום האדם יכול להבין אותם ואת עצמו טוב יותר. בכך דברים אלה מתעלים מסתמיותם, ומשמשים לאדם כחומר להבנה והתעלות – בדומה לתהליך העלאת ניצוצות, בו האדם מתייחס למציאות מצד נוסף, מעבר לתפקוד הרגיל בה.
ועצם העלייה הנשמתית, שבאה מפני ההעתקה, ההַעֲבָרָה מעסקי החושים החיצונים וההגבלות שהסביבה מגבלת לעיסוק פנימי יותר, במשמעות ומהות הדברים, אותה עלייה נשמתית, היא מופיעה ברוב חסד על כל העולם כולו. שכן בזכות החלום שמביא להתעמקות בדברים, מגלים קישורים שונים גם למציאויות ואירועים רחוקים. אדם מגדיר את נקודות המגע שלו עם המציאות, על ידי עסקי החושים החיצונים, מה שהוא קולט בפשטות, וההגבלות שהסביבה מגבלת, מה שהמציאות החיצונית מאפשרת לו. זהו האופן בו אדם מקושר למציאות; הוא הולך למקום מסוים עבור צורך מסוים, ולא חושב על דברים נוספים שיכולים להיות באותו מקום. אך החוויות שאדם חווה במקומות שונים הן הרבה יותר מורכבות ומפורטות מאשר המטרה המוגדרת שלשמה האדם הגיע אליהם. אדם שנכנס לנהר על מנת לדוג דג, מתרכז במטרתו ולא חושב על מכלול החוויה שיש לו שם. קרירות המים, הניקיון, ההנאה והפחד שבדבר, מראה המים הזורמים והדגים שנעים במהירות – בכל אלה גנוזים ניצוצות של משמעויות רבות ועמוקות. בחלום, חוויות אלה צפות שוב בתודעה, ואדם יכול להתייחס אליהן, לגלות את משמעותן וכך להעלות את הניצוצות שבהן. והרבה מדות, דעות, מעשים ורצונות, מתמתקים. הגדרה מצומצמת למידה, דעה, מעשה או רצון, זה דין – אין יותר ממה שמשיגים ומבינים בו. על כן הופעה ברוב חסד על כל העולם כולו של הדברים בחלום, היא כמו תחושה נעימה של המתקה, גילוי עוד משמעויות וצדדים בכל דבר והתחברות אליהם.
באופן זה, זמן השינה שנדמה לכאורה כשעות מבוזבזות, בהן אדם אינו פועל במציאות, מתגלה כגורם להתארכות החיים: עד שמשך החיים מתארך וחוט של חסד הולך ומתמשך בעולם. היכולת להתחבר לצדדים לא מודעים ולא מכוונים, היא סוג מסוים של התעלות שלא ניתן להגיע אליה אלא בזמן השינה. אין צורך כמובן להרבות בשינה לשם כך, מעבר למידה הנצרכת, אך מתברר ששעות השינה חשובות גם עבור עצם ההתעלות של האדם, ולא רק כהכרח גופני ואמצעי לאגור כוחות ליום הבא.
הביטוי חוט של חסד מופיע במאמר חז"ל על מעלת העיסוק בתורה בלילה: "כל העוסק בתורה בלילה הקב"ה מושך עליו חוט של חסד ביום" (חגיגה יב, ב). משמעותו הפשוטה של המאמר אינו כדברי הרב קוק כאן – דווקא זה שאינו ישן, אלא נותר ער ולומד תורה, זוכה לאותו חוט של חסד. אולם השימוש של הרב קוק דווקא בביטוי זה בתוך דבריו מגלה בו פרשנות חדשה: ישנו סוג מסוים של עיסוק בתורה בלילה, של גילוי משמעות והעלאת ניצוצות שנעשה דווקא בזמן השינה על ידי חלום. גם זה מעין עיסוק בתורה שמביא לחסד, להמתקה של גילוי עוד רבדים וצדדים במציאות, שלא ניתן לגלות בזמן הערות; עד לכדי גילוי עליון שזוכים לו אנשי מעלה מיוחדים: "בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ".
