הרב קוק קושר את עבודת העלאת הניצוצות שבאכילה לרמתו המוסרית והרוחנית של האדם. יחסו של האדם כלפי המציאות בכללה, שאיפותיו, אופן דיבורו וכוונותיו – לכל אלה יש השפעה על העלאת הניצוצות שבאכילה. הניצוצות העולים מכל התנועות, הדיבורים, המעשים והקניינים של האדם, עולים יחד עם הניצוצות שבמזון. כלומר, רק אצל אדם שבהתנהלותו הכוללת, מחשבתו וקשריו עם הזולת ואפילו עם רכושו, ישנן טהרה וכוונה ראויה שמעלה ניצוצות, יכולה להתקיים כראוי גם עבודת העלאת הניצוצות שבאכילה.
גם מידת עלייתו של הניצוץ – עד לאיזו דרגה הוא יכול להתעלות בזכות אכילת האדם, היא לפי ערך הטוב והיושר הנמצא בכל תנועות החיים. גם אדם גס רוח ושפל שאוכל, גורם לתהליך מסוים של העלאת ניצוצות. על ידי האכילה, אותו מזון מתעלה מדרגת דומם, צומח או חי לדרגת אדם. אך לא דומה הרמה הרוחנית אליה מגיעים הניצוצות באכילתו של אדם קדוש ונעלה, לרמה שאליה מגיעים הניצוצות על ידי אכילתו של גס הרוח.
כך בהעלאת ניצוצות שבאכילה, וכך גם בכל הדברים שיש בהם הנאות גדולות מורגשות, כמו אכילה, שאינה באה בהיסח הדעת. בהנאה המורגשת צריכה להיות העלאת ניצוצות, ואין להסתפק ברמת הרגש הפשוט. אפשר לומר שניתן באדם רגש ההנאה והתענוג מאכילה ומפעולות אחרות, על מנת שהוא ירבה בהעלאת ניצוצות. אין לאכול מעבר לגבול הראוי מבחינה בריאותית, אך צריך שיהיה עיסוק בכך, שכן תפקידו של האדם בעולם הוא להשביח את המציאות. לחשוף בהכרתו את הרצון האלוהי החבוי בהוויה ולהתנהל לאורו, וכך להעלות את הניצוצות שבה.
ומה שנעשה בטבע בעומק הנפש וקישורה עם המציאות כולה – אותה העלאת ניצוצות שיכולה להתאפשר רק על ידי הקשר העמוק של הנפש עם כלל המציאות, שהיא אחדותית במהותה, הוא יסוד מוסד לעמקי דעה וחכמת עולמים. העלאת הניצוצות מלמדת על יכולתו של האדם להבין לעומקם את רזי העולם, אף כאשר הם רחוקים ונסתרים ממנו. במהותו הרוחנית האדם מקושר להוויה כולה: הוא מצליח להפיק מן הטבע משאבים אדירים מבחינה רוחנית וחומרית, לעבד אותו ולהשתמש בו עבור מטרותיו באופן מפליא, בזכות הבנתו העמוקה את הטבע. אין גבול להבנה וללימוד המציאות, המדע האנושי הוא כמעיין הנובע וכנהר שאינו פוסק. כמה שתלמד האנושות יותר על העולם, בכל תחום דעת, היא לעולם אינה חדלה מלגלות עוד ועוד דברים, להשתאות שוב ושוב מממצאים חדשים. מי המעיין והנהר הם חומרים שונים מאוד מן האדמה, ובכל זאת ביכולתם להרוות ולהצמיח אותה. אחדות ההוויה שמאפשרת ריבוי ופיתוח של האדם וההוויה, נחשפת על ידי עיקרון זה של העלאת ניצוצות (עי' אוה"ק ח"ב עמ' שצג).
