כאשר אדם אוכל בעל חיים, צומח או דומם, אזי באופן מופלא (שאף אם הוא מובן מבחינת התהליכים הביוכימיים של הגוף, הוא עודנו מופלא…), אותו חלק מתעלה והופך להיות חלק מגופו של האדם. כך במובן חומרי וממילא גם במובן רוחני – ממדרגה נמוכה של בעל חיים או אפילו דומם חסר כל תודעה, מתעלה אותו המאכל לדרגה הגבוהה ביותר, לאדם שנברא בצלם אלוהים.
אכילה של צדיק היא מדודה ומדויקת – כמות המזון שצדיק אוכל, היא המידה הנצרכת לו כדי להשביע את רעבונו באופן מדויק. אכילה גסה לעומת זאת, נעשית לא לשם שביעה מספיקה, אלא לשם הנאת חוש הטעם או בגלל לחץ חברתי. ישנה גם אכילה רגשית שמשמשת לאדם עבור השקטה של מצב נפשי קשה. הורמונים שמופרשים במוח כאשר מגיעים לשביעה, הם אותם הורמונים שמופרשים כאשר האדם מאושר מסיבות משמעותיות יותר. כאשר אדם אוכל באופנים אלה, זוהי 'אכילה גסה', שהיא מעבר למה שנצרך עבור התפקוד הבסיסי של הגוף.
אכילה כזו היא אינה ראויה (עי' אורות התשובה יד, ט; י). ואף על פי כן, יותר מדאי אין לדאוג אפילו מאכילה גסה, מכיוון שתמיד ניתן לתקן אותה, ואז בדיעבד יתעלו כל הניצוצות לקדושה גדולה. כאשר האדם יברר מה היה בגדר אכילה נצרכת וראויה, ומה בגדר אכילה גסה, הוא יוכל לברר את הניצוצות שיש גם בה, שכן אין מקום שאין בו ניצוצות שאפשר להעלות. כאשר ייכנס המזון לתוך גופו, על ידי תשובה על האכילה הגסה וכוונה מחודשת לשם שמים, מזונו יתעלה להיות במדרגת אדם, אף שבזמן האכילה עצמו האדם לא התכוון לכך.
עבודת האכילה היא עבודת קודש. זהו אחד הטעמים למנהג החסידים לערוך 'טיש' עם האדמו"ר. לשיטתם, כאשר האדמו"ר טועם מאכל ומעלה את הניצוץ העיקרי שבו, החסידים מתעלים על ידי כך שהם טועמים מאותו מאכל שהאדמו"ר מחלק ביניהם את שייריו. כאשר מגלים את סוד העלאת הניצוצות, עלולה להיות מחשבה שככל שאוכלים יותר, מוטב, שכן בדרך זו ניתן להעלות הרבה ניצוצות. ולא היא. כל אדם צריך לשער כמה הוא צריך ומסוגל לאכול, ואסור שטעם כלשהו, גם אם הוא טעם רוחני עליון, יתנגש עם הערך הבסיסי של הבריאות הגופנית והנפשית. על כן מובן שלכתחילה צריכה הזהירות להיות מדויקת, ראשית המידות בדרך ההתעלות לקדושה היא הזהירות,[95] וכמו בכל תחום גם כאן היא נדרשת, להיות תמיד במדרגת "צַדִּיק אֹכֵל לְשֹׂבַע נַפְשׁוֹ" (משלי יג, כה) – לשער כמה בדיוק עליו לאכול מבלי שתהיה זו אכילה גסה.
הדבר נכון גם לגבי דעות, כפי שהתבאר בפסקה הקודמת – פעמים רבות אדם רוכש ידע או חווה חוויות שונות, שלא לשם שמיים ולא בכוונה ראויה – מתוך סקרנות סתמית או כדי לזכות בכבוד או למצוא חן בעיני הזולת. מלכתחילה ודאי ראוי שילמד את הנושא מתוך כוונה טהורה, אך משנכנס הדבר לתודעת האדם, אף שהיה זה שלא באופן הראוי, הוא יכול להעלותו לקודש. לכן כתב הרמב"ם: "שמע האמת ממי שאמרה" (הקדמה למשנה) – ראשית, מצד ההגינות ודרך ארץ שקדמה לתורה, ובנוסף, מצד המשמעות המיוחדת שניתן להעניק לדברים, גם זמן מה לאחר שהם נלמדים.
מתוך האמונה היסודית שבורא העולם ומנהיגו הוא אחד, טוב ומיטיב, נובעת ההכרה שאין דבר בעולם שהוא אויב ומתנגד באופן מהותי עצמי. ישנם רק קשיי הכרה וחיבור, אויבים זמניים שיש להכיר שהם כאלה ולפעול בהתאם לכך. אך הגבולות אינם מוחלטים, ויש לחפש דרך להתגבר על ההבדלים המוציאים מן הגבול. "בִּרְצוֹת ה' דַּרְכֵי אִישׁ גַּם אוֹיְבָיו יַשְׁלִם אִתּוֹ" (משלי טז, ז). אדם גדול יודע בצדקותו לגלות את הטוב הגנוז בכל, אפילו באויביו, על ידי העמקת הדעת והרצון. חזות המציאות עלולה להיות מלחמת הכל בכל, תחרות קשה ואכזרית של הישרדות; אך מי שמעמיק יודע שכל אדם בפנימיותו שואף לאהבה, השלמה ועונג. גם הגרוע שבבני אדם רוצה רק טוב, אלא שבגלל טעות בתפיסתו או ייאושו מן הטוב ורצונו לשרוד, הוא מגדיר את זולתו כאויב וכך מרשה לעצמו לנצל ולפגוע. אך זוהי טעות החוש בלבד. לעתיד לבוא "עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה" (תהלים פט, ג), והאמת העצמית הטובה תתגלה בכל.[96]
