בפסגתן של כל הדתות בימי קדם וכיום, חוץ מאמונת ישראל, מצוי רעיון ההינזרות והפרישה מן העולם בהיבטים וממדים שונים. הרוצה לזכות בדבקות באלוהים צריך ראשית כל למאוס במציאות. לכאורה, מי שמצליח בפועל לפרוש מהמציאות באופן המקסימלי האפשרי, באופן אוטומטי זוכה בקרבת אלוהים. אלוהים נכנס במקום שפינו עבורו מכל צרכיו ורצונותיו של האדם. המסקנה התיאולוגית הכללית מהיגיון זה, היא שהעולם הוא מיותר ואף מזיק, ולכן עדיף שלא יתקיים. אמנם העולם כבר נברא וקיים, על כן האדם צריך להתאמץ כדי להיפטר ככל האפשר מן הקשר שלו עִמו, וכך יִדבק באלוהים, הנפרד מן העולם. נפרד מן הטבע, מן החברה, מן הגוף ומעצמיות האדם. בכל אלה יש למאוס, שכן הם אויבים לאלוהים.
אולם עקרון האחדות היהודי שולל תפיסה זו. התורה מעידה על כך שהעולם נברא ברצון אלוהי. אמנם העולם עלול להיות גורם המונע מן האדם להגיע לדבקות באלוהים. כך שבתפיסתם של רבים, העולם מהווה כעין 'מסלול מכשולים' בפני האדם, ועל כן מוטל על האדם להתגבר על העולם ופיתוייו הרבים, ורק אז יזכה לתכלית הדבקות באלוהים. כאשר יהיה מסוגף ואומלל, יזכה לקדושה. אך זהו גידוף נורא כלפי מעלה – וכי לאלוהים יש סיפוק מאומללותו של האדם?!
העולם נברא מתוך מגמה שיִשמר ויטוּפח על ידי האדם. תכליתם של העולם והאדם נתונה בעצמם, והם לא נועדו להישבר ולהימחק. אלא שהם צריכים להגיע לשלמותם, לשפוע טוב ויצירה. זאת הכוונה האלוהית בבריאה: "לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ, לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ" (ישעיהו מה, ח). ולזה ישנם מכשולים שונים שהאדם צריך לגבור עליהם בבחירתו החופשית, כדי להביא את עצמו ואת העולם למימוש הפוטנציאל שלהם. לא המציאות עצמה היא מכשול, אלא ההעדרים שבה, נקודות החוסר שאדם צריך למלא ולתקן.
אם כן יוצא שדבקות באלוהים אינה פרישות מן העולם – הקיימת רק כשלב ביניים מסויג, אמצעי במסלול ההתעלות של האדם אל עבר הדבקות הראויה לו. אלא כדברי חז"ל, הדבקות היא במידותיו של אלוהים (לעיל פסקה א), באידאלים האלוהיים שצריך למלאותם בחיים. לא לנסות "לפנות" את המציאות ולהותיר חלל שאליו ייכנס אלוהים; שכן זה דבר שאנו רואים שאינו מתרחש בפועל. אצל אותם נזירים יחידי סגולה שבאמת הצליחו לפרוש מן העולם ולהסתגף עד לסף מוות – נכנסה בעיקר שנאת אדם, שנאת הטבע, שנאה עצמית ותסכולים אחרים שונים. האידאלים האלוהיים צריכים להתמלא בחיים, ברעיון ובפועל, בתובנות נכונות שמביאות לפעולות. ובציור, בדימויים ויצירת חזון ושאיפה טובים. בפרט ובכלל, בכל האיווי בשאיפה עוצמתית, לא החלשה של הרצון, דכאון וסיגוף. ובכל השקיקה היותר אדירה והיותר מתמידה שלנו. בחיוניות רבה של מה שיש באדם, העצמתו ולא התכחשות לו. כמובן, רצונותיו של האדם צריכים היטהרות והכוונה נכונה, אך לא ביטול או המעטה. בתהליך של תשובה אמנם אדם מחליש את עצמו מבחינה מסוימת, כדי להסיר ממנו את זוהמת החטא – אך גם זה באופן זמני בלבד. לאחר מכן האדם צריך להעצים את עצמו, להבריא ולשוב אל המקוריות של איווי ושקיקת החיים, באופן מתמיד ובטהרה (עי' אורות התשובה פ"ט, ז; י, ובמהדורתנו שם עמ' 274).
