העולם נברא מתוך רצון אלוהי, שמצד אחד הוא מעל ומעבר לבריאה ומצד שני יש לו עניין בה והוא בראהּ לשם מגמה מסוימת. על מנת לממש את מגמתו של אלוהים בבריאה יש לדבוק במידותיו ולקיים את מצוותיו. כך מכריזה היהדות. הכרזה זו היא מהפכה בהבנת האדם וההוויה, ביחס לתפיסות האליליות שקדמו ליהדות, או לתנועת החילון המודרנית. תפיסה הגורסת שאדם יכול להיות ישר ומוסרי ללא אמונה ומצוות, נולדה רק בתרבות המודרנית, שהיא עצמה פרי חינוך רב דורות של ערכי האמונה והתורה. ללא התורה, עקרונות מוסריים בסיסיים כמו גנוּת הרצח, הגניבה או הניאוף, כלל לא היו מובנים. כיום, במדינות אירופה שהושפעו עמוקות מן התרבות היהודית באופן ישיר או בעקיפין דרך הנצרות, לא יעלה על הדעת לערוך קרבות גלדיאטורים של אדם שנלחם בחברו עד מוות או שנאבק עם חיית טרף מורעבת – קרבות שהתקיימו בעבר באופן ממוסד בתיאטראות הומי אדם באותן המדינות. תורת ישראל שביססה את ערכו של האדם כנברא בצלם אלוהים היא מקור המוסר המקובל בחברה המודרנית.
כשאנו מתלמדים להכיר ולדעת זאת, לא רק להיות מודעים לכך, אלא לקבוע בזה עיסוק ולפתח עניין אינטלקטואלי ורגשי בדבר. התלמדות אינה רק לימוד. אדם צריך לרצות ללמוד את הדבר ולחפש אותו מעצמו, להתבונן ולחקור, כך שיוכל ללמוד מכל דבר, בכל מצב. כשנקודה זו נמצאת במרכז ההכרה, שאי־אפשר שיהיו מידות במציאות ושיהיו אידאלים אלוהיים בעולם ובחיים, בנשמה וברוח ונפש, כי־אם כשיש אלוהים, כשיש מקור לכל, למעלה מכל – הרי האידאלים מתעלים תמיד. התלמדות זו מרוממת את האידאלים, לא רק שומרת את האדם שלא ירד ברמתו המוסרית וישמור על נורמות מוסריות בסיסיות, אלא מעצימה אותו לקרבת אלוהים של הטבה לעולם וטיפוחו. מימוש החזון הגדול של תיקון העולם. האידאלים מחפשים מיום ליום ומרגע לרגע מעיין חדש של אורה ושל חיים טהורים. אותה קרבת אלוהים בונה את האדם וממלאת אותו בשאיפת הטבה למציאות, נקייה מכל טומאה של מידות רעות.
כל זה יכול להתרחש רק כאשר מעמיקים בהכרת האינסופיות האלוהית, שהיא למעלה מכל הגדרה. אם אלוהים מוגדר ומוגבל במגבלות העולם הזה, כפי שמקובל בתפיסות אליליות – מידותיו אינן מרוממות את האדם. כדי להעצים את האידאלים מעבר לקיים, להכניס באדם שאיפת טוב מעבר למצוי, גבורה ורגישות שאינן נובעות ממנו באופן טבעי – יש להכיר בכך שאין גבול להתעלות האפשרית. וזאת מכיוון שאין גבול למקור האלוהי שבמידותיו עלינו לדבוק.
הרב קוק מכנה את המידות האלוהית במונח אידאלים אלוהיים (עי': 'דעת אלוהים' אדר היקר עמ' קל). העצמוּת האלוהית היא אידאה עליונה שלא ניתן להשיג בגבולות ההכרה. הדבר היחיד שבכל זאת אומרים עליה, הוא שהיא קיימת. וגם זו הגדרה שצריכה לימוד גדול, מהי משמעותו של אותו קיום אלוהי, שאינו דומה כלל לקיום האנושי המוכר (עי' לעיל מידת אמונה יב). אולם מן האידאה הבלתי נתפסת נשלחות גם הארות שאותן אפשר להכיר, אלה הם האידאלים האלוהיים, דרכי ההופעה וההנהגה האלוהית בעולם. אידאל אמנם נובע מן האידאה, אך הוא כבר מוחשי, ועל כן אנו יכולים לדבוק בו. בדומה לכך, התורה ממשילה את העצמות האלוהית לאש: "כִּי ה' אֱלוֹהֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא" (דברים ד, כד). באש לא ניתן לגעת, אך אפשר ליהנות מן האור והחום שהיא יוצרת. חום האש יוצר דברים הפכיים במציאות: גם מבשל ומרכך מאכלים כך שניתן ללעוס ולעכל אותם, וגם שורף בוץ ומקשה אותו, כך שהוא הופך ללבנה קשה שאינה נמסה בגשם (עי' בראשית יא, ג-ד). כך גם האידאה העליונה של העצמות האלוהית, מאותו המקור היא יוצרת אידאלים הפכיים זה לזה, כמו חסד וגבורה. נזר הבריאה, האדם, ברצונו ותבונתו יכול לדבוק באידאלים אלה, וכך להופיע את האידאה האלוהית במציאות באופן טהור, לתקן ולרומם את העולם יותר ויותר.
