בדברים אלה הרב קוק נוגע בבעיה עמוקה הקיימת בתחום המחשבה הדתית. כאשר מתרגמים את המונח "דת" לשפות אירופאיות, משתמשים במילה religion. כך באנגלית, ובשפות אחרות הניסוח דומה. מקור המילה הוא בפועל religio שבלטינית, שבתרגום מילולי הוא גם קישור, הִדָבְקוּת. כלומר, ברור לגמרי שעיקר עניינה של הדת והאמונה, הוא קשר אל המקור האלוהי העליון. השאלה הגדולה היא מהי משמעותו של הקשר הזה. כאן, בתולדות הרוח האנושית בא הכשל הגדול: במחשבה דתית פשטנית נדמה שהקשר לאלוהים הוא כמו קשר בין בני אדם, בין אדם לטבע או לאובייקטים מתוך העולם. תפיסה זו, המשווה את הקשר לאלוהים לקשר לאובייקטים שונים מתוך העולם, מכונה בדברי הרב קוק כאן שמץ של עבודה־זרה. שכן מאחורי ההנחה שניתן להתקשר עם עצמות האלוהים, קיימת תפיסה של הגשמה. רק מה שמוגדר, מוגבל וגשמי – יכול להיתפס ולהיות מוכר. בעבודה־זרה פשטנית, כפי שהיה בעולם העתיק, אחיזת פסל או תמונה, נישוק או ריקוד איתו, הן דבקות בעצמוּת האליל. בעבודה־זרה מופשטת ומתקדמת יותר, האליל אמנם מופשט מגשמיות, אך הוא כן ניתן להגדרה ויש לו תכונות אנושיות מוכרות. לעומת תפיסות אלה, אמונת ישראל שוללת כל סוג של הגשמה והגדרה בעצמות האלוהית: "וְאֶל מִי תְדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה יֹאמַר קָדוֹשׁ" (ישעיהו מ, כה). ועל כן האפשרות לדבוק באלוהים היא רק על ידי דבקות במידותיו ודרכיו, כדברי חז"ל (סוטה יד; ויק"ר כה – לעיל סעיפים א; ב).
רק על־ידי השינון של עיקרון זה ניתן להינצל משמץ עבודה־זרה, מתפיסה שיש בה הגשמת האלוהים. משמעותו הפשוטה והמקובלת של המושג שינון כיום, היא ריבוי של חזרות על אותו הדבר, עד לבקיאות טובה בו. אולם חז"ל בדרשתם על הציווי "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ" (דברים ו, ז), מרחיבים את משמעות המושג – ריבוי החזרות על העניין הנלמד צריך להביא גם לחידוד והעמקה בהבנתו: "וְשִׁנַּנְתָּם, שיהו דברי תורה מחודדים בפיך, שאם ישאל לך אדם דבר אל תגמגם ותאמר לו, אלא אמור לו מיד" (קידושין ל, א). כשם שהשיניים מחודדות ועל ידי כך הן טוחנות את המזון עד דק, כך גם ב'עיכול' והפנמת עיקרון הדבקות הנכונה באלוהים – אין להסתפק בהבנה שטחית ראשונית של הדבר. נדרש מן האדם לעיין בו היטב, לחדד ולהעמיק עד לתפיסה מזוככת כמה שניתן, שכן עיקרון זה הוא עיקרון יסוד שמכונן את כל ההכרה הרוחנית והדתית של האדם. הפנמת העיקרון תביא לשני רווחים חשובים מאוד: בתחום שבין אדם למקום – תפיסת האלוהות באופן מזוכך ואמיתי יותר, ובתחום שבין אדם לחברו – העצמת המוטיבציה המוסרית כלפי הזולת. בניגוד למחשבה הדתית הקלאסית שקיימת בכל הדתות, בה פעמים רבות הדבר הוא בדיוק הפוך. נדמה שככל שהאדם יותר דתי הוא יותר בז לחיים, לאנשים אחרים ולעולם. כך נוצרת לעיתים תודעה כוזבת, כאשר האדם מגיע לאיזו חוויה דתית מיוחדת שאותה הוא מתרגם באופן לא נכון לדבקות בעצמות האלוהים. חוסר השינון בעיקרון הדבקות מביא לכך שהאדם גם לא דבק באלוהים, וגם מתייחס למציאות באופן שאינו רצוי לפני אלוהים. על כן כה חיוני לשנן ולהפנים עיקרון זה, שהדבקות באלוהים דווקא מעצימה את החיים ואינה פרישה מן החיים, כאשר היא דבקות אמיתית: "וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' אֱלוֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם" (דברים ד, ד) היא הדבקות במידותיו של הקב"ה – "מה הוא רחום וחנון, אף אתה היה רחום וחנון" (ירושלמי פאה פרק א).
