באופן טבעי אדם מזדהה עם עצמו. הוא אינו מביט על עצמו מן החוץ, במבט רפלקטיבי וביקורתי. נדרשות בשלות פנימית, בגרות והעמקה, כדי לפתח מבט חיצוני על עצמו בשאיפה להבחנה אובייקטיבית, כך שיהיה ניתן לציין באישיות גם דברים טובים וגם דברים פחות טובים. ניתן להגיע למבט כזה על ידי כושר הקשבה עמוק גם לדברי הזולת, לביקורת גלויה וסמויה שנשמעת מפי אחרים, כמה שתהיה כואבת ומעיקה. זהו הבסיס לעבודת המידות.
שלב נעלה יותר בפיתוח האישיות ועבודת המידות, הוא גם היכולת לפתח הרגשה מורכבת על ידי מבט חיצוני על הנפש, שיש בה אמביוולנטיות כלפי עצמו: שמצד אחד יהיה נבזה בעיניו מצד הצדדים השליליים שלו, ויחד עם זאת, מצד שני יהיה גם גדול ויקר בעיניו מצד הנקודות העליונות הטובות. באופן זה יוכל לנהוג בשפלות רוח כלפי מבקריו ולתקן את עצמו, כאשר יבחין בנקודות האמת שבדברי הביקורת כלפיו. ומנגד, גם לא יישבר ויתייאש בעקבות הביקורת, משום שיֵדע להבחין גם בטוב היקר שקיים בו.
אמנם גם מצד הנקודות הטובות לא יהיה מתגאה. לא מדובר כאן בתערובת מתמדת של גאווה וענווה, התרוצצות בין שני קטבים בנפש.[89] אלא אדרבא, ימלא גם על־ידן ענוות־רוח עד אין קץ. לא הנקודות הבזויות שבאדם עושות אותו לענוותן. עליו לתקן את הצדדים השליליים שבו, ודאי לא לראותם כעניין חיובי בכך שיגרמו לו שלא להתגאות. גדלותו של האדם מביאה אותו לענווה, כאשר הוא מכיר בכך שדווקא היא המחייבת אותו באחריות. כמו מי שמצא מכרה זהב, שעליו לחשוב כיצד להשתמש בו לטובת המציאות בכללה. שהרי הם הם המעירים אותו לתבוע מעצמו את פיתוחן של הנקודות הללו, שהן אצלו כמו גולם. כחומר גלם הנתון בו, ושליחותו היא לפתח וליצור טוב מתוך אותו החומר. כישרון גדול, מידה טובה או תכונה יפה, מביאים לענוות־רוח עד אין קץ. כאשר אדם מכיר בתפקיד שדברים אלו מטילים עליו. אדם נבזה שמכריז כמה נבזה הוא, אינו ענוותן. גם זה ביטוי של גאווה, כאשר האדם מחצין את עצמו. ענווה נובעת מגדלות נפשית, הכרה שנפשו היא חלק מן הבריאה האלוהית, חלקת האדמה שניתנה לו לעַבֵּד ולהצמיח ממנה טובה וברכה. תביעה עצמית לפיתוח הדברים הטובים מצריכה עבודה קשה הרבה יותר מאשר תיקון הדברים השליליים. קל יותר להגיע לנקודת האפס מאשר להתעלות מעליה. אדם לא נברא רק בשביל להתגבר על יצרו הרע, להימנע מחטאים, אלא גם ובעיקר על מנת להוסיף טוב על הטוב קיים: "לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ" (בראשית ב, טו).
