אדם נברא בצלם אלוהים, כלומר: כפי שאלוהים בורא מתוך רצון מושכל, כך גם האדם יכול ברצונו ובתבונתו ליצור ולחדש, להוסיף טוב בעולם. לשם כך הוא נברא. על כן אם הוא נמנע מיצירה, הוא ממעט את צלם אלוהים שבו ומחמיץ את הפוטנציאל שראוי לו לממש.[87] כשם שהגאווה היא מידה שפלה ומגונה, כך גם מגונה שאדם שיש לו אפשרות לכך, לא יהיה יוצר ומחדש. משום כך אל לו לאדם להימנע מעשייה חיובית בשל חשש מגאווה, כי־אם צריך לעסוק בכל טוב ולהשתדל שכל המחשבות יתעלו. שהאדם יכיר במקור כוחותיו, וממילא, הגאווה או שתדחה ותתבטל אל מול ההכרה במקור הכל, "בעל הכוחות כולם" (רמב"ן בראשית א), שרק לו ראויה הגאווה, ועל כן לא נכון מבחינה לוגית שהאדם יתגאה. או שמתוך עילוי המחשבה וההכרה במקור האלוהי, הגאווה תתקדש ותתרומם למקורה האלוהי. הדבקות בה' יכולה להיות רק בכך שאדם יהיה נאמן לעצמיותו הייחודית,[88] שאין דומה לה בכל יצורי תבל וגם לא בקרב בני האדם: "כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות" (ע"פ ברכות נח, א). ועל כך ודאי ראוי להיות גאה, כאשר האדם מתוך עצמיותו וכישרונותיו מגלה במעשיו הטובים את מגמת הבורא בבריאה, ובכך מתקדש להיות צינור לנביעה האלוהית האינסופית.
ואם עילוי המחשבות או קידוש הגאווה בהתרוממות למקורה לא יסייעו לאדם, והוא יכיר בכך שנפל במידת הגאווה, אז יוכל לשוב בתשובה על הגאווה: שתתבטל על ידי תשובה תתאה. תשובה תחתונה יותר, בה אימת העונש שעתיד לקבל הגאוותן תגרום לאדם לחשוש שלא יעלו בליבו מחשבות גאווה מגונות. וכדברי חז"ל על עונשו של גאוותן: "כל אדם שיש בו גסות הרוח, ראוי לגדעו כאשרה […] אין עפרו ננער […] שכינה מיללת עליו" (סוטה ה, א). אלו עונשים מרתיעים, וכל מי שנתקל באזהרותיהם של חז"ל מבין כמה כדאי לו להיזהר שלא להתגאות. תשובה תתאה מסוג אחר, נובעת מתוך יראת החטא. לא מתוך פחד מעונשי הגאוותן, אלא מייסורי מצפון הנעוֹרים בקרב האדם כאשר הוא מכיר בגאוותנותו: אם עונשו של גאוותן כה חמור, לא ראוי מצד היושר וההגינות להתגאות. זו תשובה נעלה יותר, אך עדיין היא בגדר תשובה תתאה, שכן גם היא נובעת מתוך רתיעה מן הרוע. לא מאהבת הטוב. בתשובה על הגאווה שנובעת מתוך אהבת הטוב – תשובה עילאה, אדם מתעלה לקרבת אלוהים כזו שהוא כבר כלל אינו מתפתה לתחושה הנעימה שיש בגאווה, שכן אין לה כל ערך בעיניו לעומת מעלתה של קרבת אלוהים שבה זכה. יקרתה של קרבת אלוהים ממוססת את הגאווה מליבו, שמתגלה בכל כיעורה ושפלותה כמעכבת את קרבת אלוהים. כך הוא נותר עם מעשיו הטובים, יצירותיו וחידושיו, וללא כל חשש גאווה הולך ומתעלה בדבקותו.
