רוב בני אדם ניחנו בחושים בריאים, במידה מספקת של אינטואיציה המאפשרת להם להבדיל בין טוב לרע, נאה ומגונה. אך לא כל אחד יודע לעשות גם בתוך נפשו ניתוח של דקויות שונות. לא כל אחד מצליח להבחין בין תכונות ומידות הקרובות זו לזו, כמו התנשאות ואצילות רוח. רוב האנשים אמנם חשים גם בהבדלים אלו, אך בתחושה כללית בלבד. אדם שרוצה להעמיק ולהתעלות בקודש צריך לדעת להבחין בין כוחות שונים ודקויות בתוך נפשו ובמציאות בכללה. להכיר בכך שהמציאות מורכבת ורב גונית; ולא כל מה שנראה טוב הוא אכן טוב, ולא כל מה שנראה שלילי הוא לגמרי שלילי.
ישנם אנשים לא רגילים, כמו אומנים, הוגי דעות גדולים או מנהיגים דגולים – שבמבט ראשון רואים עליהם סממנים של גאווה. נדמה שיש להם אגוצנטריות מרובה ושהם מתאמצים לטפח את הכישרון העצמי. לאדם רגיל שאינו מעמיק במסתרי נפשו, הדבר נראה כגאוותנות. אולם מי שיודע להעמיק ולהבחין בדקויות נטיות הנפש וההתנהגות, רואה שלא מדובר באגואיזם פשטני. יש להם תחושה פנימית שמכיוון שזכו בכישרון מיוחד או תכונה נדירה, עליהם לטפח מתנת שמיים זו ולהשקיע בה על מנת להביא ברכה לעולם. קיימת אצלם אפילו ציפייה מסוימת שגם אחרים יכירו בכך. ואם הכרה כזו איננה, אנשים מיוחדים אלה חשים אכזבה. וגם אכזבה זו אינה בהכרח מעידה על גאוותנות שלילית, אלא יש בה מן התביעה העצמית להעניק לעולם מן הכישרון הייחודי שלהם. אין לזלזל באותה מתנת שמיים שזכו לה. על כן נדרשת הבחנה מעמיקה כדי להבדיל הבדלה דקה בין רגש פסול לבין רגש נאה ומשובח.
רגש הגאווה, בפשטות, הוא רגש פסול המעביר את האדם על דעתו. שכן הגאוותן תופס את עצמו באופן מעוות, מאבד את הפרופורציות הנכונות, וכך הגאווה גם מעבירה אותו על דעת קונו. הגאוותן שם את עצמו במרכז גם ביחס למקור האלוהי. יכול להיות שהוא מכיר באינסופיות האלוהית וירא ממנה, אך מה שמעניין אותו אינו המגמה האלוהית בעולם, אלא כיצד יוכל "להסתדר" עם אלוהים באופן המיטיבי, כך שיקבל כמה שיותר שכר ויינזק כמה שפחות. מנגד, רגש הגאווה יכול להיות רגש עדין המרחיב דעתו של אדם ומזכירהו את הווייתו הרוחנית המלאה הוד ותפארת. אדם צריך להרחיב את דעתו, לטפח ולפתח את תבונתו ושכלו. לשם כך נדרשת מוטיבציה פנימית. עליו להכיר במעלתה של דעתו, בייחודיותה וביוקרתה של מתנת השמיים בה זכה. חשוב להבחין בין גאווה פסולה שמצמצמת את הדעת על ידי שקר נוראי שאדם עושה בנפשו, לבין גאווה ראויה, של רגש עדין היוצר מוטיבציה לעשות את המוטל עליו – להרחיב את הדעת ולהיטיב ככל האפשר.
פעמים רבות לבו של אדם מלא עוז. הוא מופיע בעולם במלא העוצמה והחיוניות, לא שפוף ונחבא אל הכלים. ועל כן לפי הסקירה הראשונה תהיה דומה התמונה של תכונה זו לתמונה של גאווה. ראשו מורם וחזהו נפוח, כולו משוכנע בגדולת משימתו, כפי שנראה גאוותן בדמיוננו. אבל אחרי הבירור ימצא שהוא רק מתמלא אומץ באור האלוהי הזורח בנשמתו. האדם אמנם נברא "עָפָר מִן הָאֲדָמָה" (בראשית ב, ז), ובתור שכזה אכן ראוי לו להיות שפוף וקרוב כמה שיותר לאדמה; אולם יחד עם זאת, האדם גם נברא בצלם אלוהים והוא גם בעל נשמה שהיא "חֵלֶק אֱלוֹ־הַּ מִמָּעַל" (איוב לא, ב). את הנשמה אין להשפיל עד עפר, אלא אדרבא: כישרונותיו של האדם, נטיותיו ויכולותיו השונות, הם ביטוי של נשמתו האלוהית, ועל כן עליו להביא אותם לידי ביטוי באופן מלא כמה שיותר. כאשר אדם מכיר בכך, הוא חוזה אז גאות ד'. יש לו חזון, שאיפה גדולה, עוז ואומץ להופיע במציאות את גאות ד' בכך שיממש את כישרונותיו ואופיו הייחודיים, יאיר מאותו אור אלוהי על המציאות ויוסיף לה ברכה ותיקון.
ומשום כך, אם בגלל חשש מגאווה פסולה או מפני כל סיבה אחרת, גם אם תהיה טובה וראויה, יכריח את עצמו להיפרד מגאווה זו – לא די שלא יעשה לנפשו שום טובה, אלא עוד ישחו כל כוחותיו הרוחניים. תתכופף ותתמעט רוחניותו. הוא מתנכר לעצמו וממילא משום כך גם מתנכר למקורו האלוהי. מי שמדכא את כישרונותיו ומשפיל את הכוחות שניתנו לו כדי שיאיר את האור האלוהי הגנוז בו, גורם לכך שהוא הולך ונובל בתוכו. כאשר אדם נפטר מדבר כה שלילי, כמו גאווה, הוא אמור לחוש הקלה עצומה ושמחה של שחרור נפלא, כמי שהתפטר מאיזה שקר ותדמית גרועה; והנה, אדם זה שיתנכר לגאות ה' שמופיעה בתוכו, דווקא בחמת עצבות ילך קודר שחוח. ונחמתו היחידה תהיה שבדעתו יחשב שהצורה של הדכאות היא קרבת אלוהים. כמו עבירה שגוררת עבירה, הוא כעת גם משקר לעצמו שקר נוראי. קרבת אלוהים ממלאת ומרוממת את חייו של האדם: "וַאֲנִי קִרְבַת אֱלוֹהִים לִי טוֹב" (תהלים עג, כח). ואילו אדם זה חושב שככל שיהיה יותר מדוכא הוא מתקרב יותר לאלוהים. בשעה שהיא באמת הרחקה ונסיגה לאחור. לדרגת בהמה נפחדת, שאין בה כל הארה רוחנית אלא אינסטינקטים בסיסיים בלבד. כך נוצרת תפיסה פסולה ונוראית, שהרצון האלוהי הוא שאדם יהיה מדוכא, עלוב ומסכן, כביכול אלוהים אינו יכול לסבול לצדו אדם שמח ומאיר.
באופן זה, על ידי כוונות טובות של שאיפה לענווה, אדם עלול להביא את עצמו למצב של שפלות ודיכאון, למאוס בעולם ובחיים וממילא להתרחק מן המקור האלוהי. אדם שאין לו אמון בעצמו ובייחודיות המופלאה שגנוזה בו נותר ללא כלום. שום שמחה לא יכולה לעודד את רוחו ולטעת בו מוטיבציה ורוממות רוח, כאשר הוא מנוכר לעצמו. אלו חיים חלולים של סבל מתמשך, חסרי פשר ותכלית. אין ייאוש נוראי מזה. כל זאת, משום שאדם לא מבחין כראוי בין גאוותנות פרטית שהיא שלילית ומגונה, לבין חזון גאות ה' שבנשמתו האלוהית. הבחנה זו אינה פשוטה כלל, מאז חטא אדם הראשון הטוב והרע מעורבים זה בזה (עי' 'נפש החיים' א, ו). המציאות מורכבת ומסתרי הנפש ודאי קשים להכרה. ישנם סיגים שונים והסתעפויות של נטיות ומידות, ועל כן אדם צריך לעשות בירור מתמיד ולעמוד על משמרת הטהרה הנפשית – שלא ליפול ברשת הגאווה הפסולה, מצד אחד, וגם לא ברשת הדכאות המאפסת, מצד שני.
