אנשים כישרוניים לעיתים חשים שיש בהם מעלות מסוימות, כמו עומק הדעת – שדעתם עמוקה. משמעות המילה דעת היא גם חיבור (עי' ראב"ע בראשית ג, ו). ישנם אנשים שמבינים מהר רעיונות שונים ויודעים לנתח ולזהות את הכללים המרכזיים ואת הפרטים המסתעפים מהם, אך אינם מזדהים עם הרעיונות ואינם מושפעים מהם. הרעיון נותר כאובייקט זר בתודעתם, מבלי שיתחבר לנפש. בדומה לכך, מסופר על פרופסור חשוב לאתיקה, שבמידותיו ובמעשיו היה נוהג בשחיתות מוסרית. כששאלוהו כיצד זה שעיסוקו המקצועי כה נוגד את אורח חייו, הוא הסביר שהוא מרשה לעצמו לנהוג כך כמו שעמיתו הפרופסור להנדסה אינו משולש. לא צריך להיות קשר בין תחום הדעת שלו לבין מידותיו ואישיותו. בניגוד אליהם, אנשי מעלה אינם מנתקים בין ההבנה האינטלקטואלית לבין הביטוי המעשי שלה במידות. הם מעמיקים בחיבור אל הרעיונות שהם לומדים, ולאחר הבנת הרעיונות והערכים באופן אינטלקטואלי, הם משנים את אופיים ומידותיהם לאורם.
עומק כזה של דעת וחיבור לרעיונות ולערכים, מביא לגילוי הנשמה. בדברי המקובלים, דרגת הנשמה שבאדם מקבילה לשלוש הספירות הראשונות שמתוארות בעשר הספירות – ספירות ה'מוחין', ההבנה האינטלקטואלית. ואילו שבע הספירות התחתונות מקבילות למידות ולמוסר, שנולדים מתוך התפיסה האינטלקטואלית. תפקידה של ספירת 'דעת' הוא לחבר בין ספירות ה'מוחין' העליונות, לספירות המידות התחתונות. ה'דעת' גורמת לכך שהערכים והרעיונות שאדם משיג בשכלו, יופיעו גם במידותיו ובמעשיו מתוך הזדהות עמוקה עם הערכים. בכך הנשמה מתגלה על מכלול האישיות, ולא נותרת מנותקת וערטילאית.
כדי שתהיה אפשרות לעומק של דעת ולגילוי הנשמה שיבוא בעקבותיו, נדרשת הטהרה הפנימית. אדם צריך לטהר את מידותיו ואת מעשיו, לרצות בטוב באופן נקי ככל האפשר מאינטרסים שליליים, וכך יוכל להתחבר אל תכני הרעיונות והערכים שהוא לומד ולגלות את נשמתו. כאשר אדם מרגיש את אותה טהרה פנימית שמביאה לעומק הדעת וגילוי נשמה, להתווספות ה'מידות' על ה'מוחין', אין בכך שום חשש גאווה. הגאוותן מפתח תלות ביחס שניתן לו מן הסביבה. הוא עסוק בתדמיתו ובהשוואתה להישגי הזולת, ועל כן עינו צרה בכל גדלות והצלחה אצל האחרים. הוא צריך לראות בשפלות האחרים לעומתו, ורק כך יהיה לו סיפוק. ואילו כאן האדם מכיר במעלותיו מתוך עצמו מבלי ששמע זאת מאחרים, ומבלי שהשווה את עצמו לאחרים. אמנם, אם מתוך השוואה לאחרים אדם מכיר במעלה מסוימת שקיימת בו – אין זה אומר שעליו לזנוח את חכמתו והשגותיו, אלא רק להיזהר ולהעמיק יותר בעבודתו המוסרית.
ענוותן אינו משווה את עצמו לזולת ואינו מפריז בהערכת עצמו. כך הוא יכול לערוך חשבון נפש אמיתי שירומם את אישיותו יותר ויותר. ואין כל פגם בכך שאדם ישמח במעשיו הטובים או במידות הנעלות שהשיג, אדרבא. ענווה איננה מסכנוּת ודלות נפשית. דווקא הענווה פותחת בנפש את מבועי היצירתיות והעושר הרוחני, התקווה והרצון הטוב.
