גאווה, פסקה כא

"קנאת סופרים תרבה חכמה" (בבא בתרא כב, א). אדם חכם, שהוא גם תחרותי, המבחין בכך שהישגיו של חברו גבוהים משלו – מתאמץ להגיע להישגים שיהיו לכל הפחות כמו של חברו. באופן פרטי יכול להיות שתחרות זו היא איננה דבר חיובי, אך לכלל הציבור יש בזה תועלת גדולה – בזכות אותה תחרות החכמה מתרבה. גם ויכוח שנוצר בין סופרים וחכמים, מתוך קנאה ורצון להוכיח את עצמם, מרבה את החכמה. דברים אלה מקדמים את התרבות ותורמים לאנושות במידה מסוימת.[86] אולם קנאת סופרים לעיתים מתחלפת בקנאה בקטנות, שזו קנאה שמביאה את האדם לשפלות הגאווה. גאווה משפילה את האדם, שכן היא גורמת לו להיות תלוי בדעותיהם של אחרים. לרצות תמיד לשמוע דברי שבח כלפיו, אחרת ירגיש שאין לו ערך עצמי. זו שפלות איומה. כאשר המקור לתחושת הקנאה הוא עניינים של קטנוּת, כגון מעמדו החברתי של האחר, ממונו או דברים חיצוניים אחרים – הדבר לא מרבה חכמה. כְּאֵב הקנאה צורב, וכדי להקל על עצמו האדם מחפש להתנחם. לשם כך הוא מתחיל לחשוב על מעלותיו, וממילא מגיע לידי גאווה – אמנם מעמד או ממון כפי שיש לאחר אין לו, אך דברים אחרים ישנם. וכל זאת במקום לעסוק בערכם העצמי של הדברים. על כן נדרשת עבודה נפשית של הבחנה מדויקת בין סוגי הקנאה, שתציל את האדם משפלות הגאווה.