אדם שלומד תורה ומקיים מצוות זוכה להתעלוֹת לדבקות בה'.[84] אולם דבקות בה' לא בהכרח גורמת לתענוג. אדם עלול לסבול מדבקותו בה', כאשר מבחינתו זהו עול מעיק שהוא בעל כרחו נאלץ לקבל על עצמו. וכפי שבמציאות חברתית בין בני אדם, כאשר אדם מגיע למקום חדש ומישהו מספר לו שכדאי לו לנהוג באופן מסוים או להימנע מהתנהגות שהוא רגיל לה – אם הוא גאוותן הדבר מעיק עליו, גם כאשר הוא מוכן לקבל את העצה. לא נעים לו שעליו לקבל הוראות מאחרים, אף כאשר אלו עצות טובות. ואילו ענוותן שמח בעצות הטובות שנותנים לו, מתענג עליהן ומודה עליהן, מתוך הכרתו בחוסר שלמותו. כך גם ביחס לדבקות בה': הגאוותן יכול להאמין בה' ובחובתו ללמוד תורה ולקיים מצוות, אך לא תהיה לו הנאה, שכן הוא אינו מכיר בחוסר שלמותו ובצורך שלו בעצות אלוהיות אלה.[85] לעומתו, מי ששונא את הגאווה מתוך הכרתו בצורך שלו בהשתלמות תמידית – מכיר בזכות הגדולה שיש לו לדבוק בה' על ידי תורתו ומצוותיו המשלימות אותו, ועל כן הן גם גורמות לו לתענוג.
אורות הקודש חלק א מאמר הגיון הקודש סעיף ד – חלק ב
מאמר הגיון הקודש – ד' – שטף היצירה הנשמתית .
