לעומת הפסקה הקודמת, שעסקה בכלל מחשבותיו של האדם, כאן מתמקד הרב קוק במסקנה המעשית הנכונה שצריכה להיות לדברי תורה. אין די בעיסוק בדברי תורה. יש לדעת כיצד להתהלך בפועל בעולם, איך מממשים את המגמה האלוהית במציאות. דבר זה נעשה על ידי הלכה ברורה. כך שההתהלכות בעולם לאור התורה היא באופן ברור ובהיר, לא בטשטוש וספקנות מתמדת – שכן ההלכה מתיישבת על ליבו של האדם, של הפוסק ושל המקבלים את פסיקותיו. הגאוותן הוא קטנוני, אינו רואה כל גודל מעבר לעצמו. כל מה שנוגע לו נעשה בעיניו לבעיה עולמית, ומה שהוא באמת בעיה עולמית אינו נוגע לו כלל. זהו דבר נלעג, מזעזע ומפלצתי גם יחד. אי אפשר להגיע כך לבירור נכון ומאוזן של ההלכה.
בניגוד להלל שהיה ענוותן, שמאי היה קפדן (שבת ל, ב). קפדנות היא מידה חשובה מאוד עבור בירור ההלכה – הפוסק צריך להיות חריף וחד, ולהבחין באופן ברור ומדויק. ובכל זאת, ההלכה הוכרעה כבית הלל, שהענוותנות אפיינה אותם.[83] יש לעצב את ההלכה כך שמצד אחד היא תתקבל על לב האדם ולא תהיה כגזרה שהציבור אינו יכול לעמוד בה (עי' ע"ז לו, א); ומצד שני, תרומם את האדם בכך שהיא תפנה אל הצד הנעלה שבו ותדרוש ממנו זקיפות קומה מוסרית ורוחנית. לשם כך נדרשת נקיות מכל סיג של גאווה המעוות את תפיסת המציאות של הפוסק, את יכולתו להתעלות ולהזדכך על ידי בירור ההלכה ושמירתה. ענוותן יכול להבין את המציאות ואת נפש האדם על מורכבויותיהן השונות, שכן הוא תמיד עוסק בערכם העצמי של הדברים, ולא בהופעתם החיצונית.
