דברי תורה אינם רק תוספת של מידע, אלא דבר ה' לאדם. כריתת ברית עם האדם, צירופו למגמה האלוהית שבבריאה. זו מהפכה מוחלטת במהות האדם והעולם. אחד הגורמים המרכזיים שמפריעים למימוש ברית זו של נתינת התורה, הוא הגאווה. "כל אדם שיש בו גסות הרוח אמר הקב"ה אין אני והוא יכולין לדור בעולם" (סוטה ה, א). הגאווה מונעת מן האדם להיכנס לשותפות עם המגמה האלוהית על ידי התורה, שכן היא מכפיפה הכל לכבודו המדומה של האדם. כך נדחית מהכרתו תפיסת התורה, שהדבר הנעלה בחייו הוא הקשר עם המקור האלוהי האינסופי, הטוב השלם שאין ערוך לו. על כן מי ששונא את הגאווה מאפשר לתורה להאיר את הכרתו. כל מחשבותיו מתקשרות לתפיסה הראויה על מרכזיותו וחשיבותו של הקשר עם המקור האלוהי. ממילא כך כל מחשבותיו שעולות על לבו הן דברי תורה, כדברי חז"ל: "יפה שיחתן של עבדי בתי אבות מתורתן של בנים" (בראשית רבה נח, ח). כאשר הלך אליעזר עבד אברהם לחפש אישה לבן אדוניו הוא ודאי לא חשב על "הוויות דאביי ורבא", אך מכיוון שחי את המגמה האלוהית בכל יישותו כשליחו של אברהם אבינו, לשיחותיו היה ערך נעלה מערכה של תורת הבנים.
כך גם נוצרים חידושי תורה. מעמד של ענווה ביחס לנותן התורה והקשבה עמוקה לדברו, מאפשרים לראות את התורה באור חדש וממילא להבין אותה באופן אחר, מעמיק יותר. חז"ל אומרים ש"אי־אפשר לבית המדרש בלא חידוש" (חגיגה ג, א). אחד המדדים לטיבו של בית מדרש הוא החידושים היוצאים ממנו. אם כולם רק משננים את אותם הדברים העתיקים מבלי שתהיה איזו תוספת מסוימת – יש פגם באופן הלימוד. ייחודיותה של תורה שבעל פה היא דווקא התוספת שניתן להוסיף על התורה שבכתב – בהעמקת ההבנה בהקשרים שונים, בתקנות והדרכות. דברים אלה יכולים להופיע רק כאשר מתמודדים מול הגאווה ומתגברים עליה, מתוך הכרה עמוקה בכיעורה ושקרה עד לתחושת שנאה כלפיה.[82]
