גאווה, פסקה ט

יכולה להיות טיפשות מעודנת, תרבותית, שלא מבחינים בה על נקלה. "גַּם אֱוִיל מַחֲרִישׁ – חָכָם יֵחָשֵׁב" (משלי יז, כח). כאשר הטיפש איננו גאוותן, הוא יודע שכדאי לו להקפיד שלא להתבטא בפני אחרים, ואז טיפשותו מוסתרת וממילא פחות מזיקה לו ולאחרים. אולם הגאווה לא מאפשרת לטיפשות להיות מרוסנת ומוסתרת. אמנם בתחילה, כשם שהגאווה יכולה להביא דווקא לעשייה נמרצת בפרק זמן מסוים, כך היא גם יכולה להביא את האדם להתנהגות שקטה ומאופקת. אולם בשלב מסוים, לאחר שהגאוותן נעשה עצלן – כפי שהתבאר בפסקה הקודמת, הוא מגיע להתנהגות אבסורדית, מבלי להתחשב בשום סוג של מציאות ריאלית, שכן יש לו עיוות בתפיסת המציאות. ניתן לראות זאת בהתנהגותם של רודנים גדולים, שבשיא גאוותנותם נהגו בטיפשות פראית ובלתי מרוסנת. אדולף היטלר בתחילה עוד למד דברים מסוימים כדי להגיע להישגים שאליהם שאף. אך בשלב מסוים כאשר הגיע להצלחה כה רבה בשאיפותיו, כבר לא הרגיש צורך ללמוד. הוא תפס את עצמו באופן מעוות כמרכז העולם, שהכל בטל ומשועבד לגחמותיו, ואם רק ייתן פקודה שהצבא ינוע לכיוון מסוים ויכבוש את כל המדינות בדרכו – הוא יעשה זאת. גם אם תנאי המציאות כלל לא תאמו לכך. זו טיפשות שאין לה גבולות, לכן בדרך כלל סופם של רודנים כאלה היה רע, כפי שקרה להיטלר, גם אם הם מצליחים קודם להמית ולגרום לאסונות בממדים מפלצתיים.