בתחילה, הגאווה גורמת לאדם להיות נמרץ מאוד. כדי לשכנע את עצמו במעלותיו, לבסס את גאוותו, הגאוותן מרגיש שעליו להוכיח לעצמו ולסובבים אותו את מעמדו הנעלה. ביחס לעצמו המלאכה מוכתרת בדרך כלל בהצלחה מרובה, אדם משתכנע במהירות שהוא אכן הטוב ביותר. אמנם ביחס לאחרים, לרוב, הגאוותן נוחל כישלון, אנשים לא ממהרים לסגוד לאדם אחר. אולם גם אז הוא חש שהסתיימה מלאכתו. אחרי פרק זמן קצר של מאמץ, הגאוותן מגיע עם עצמו למסקנה ברורה שהוא שלם ואידאלי, אין לו עוד צורך בשיפור ותיקון. לגבי האחרים – נו, הם ממילא לא מבינים כלום ואין מה לצפות מהם. בשלב זה הנמרצוּת הָרַבָּה מביאה לעצירה מסוימת – לאותה עצלות שנובעת מתוך הנחה שאין צורך להשקיע יותר. מה שצריך לקרות יתרחש ממילא, מעצם נוכחותו של הגאוותן.
אחת ההשלכות הפסיכולוגיות של הגאווה נקראת 'נרקיסיזם'; על פי מיתוס יווני שמספר על נער יפה תואר מאוד, ששמו היה נרקיסוס. מראות היו מצרך נדיר בתקופתו, ועל כן נרקיסוס לא היה מודע ליופיו הרב. יום אחד, כאשר כרע על ברכיו לשתות ממימי נהר שמימיו היו שקטים, ראה נרקיסוס את השתקפותו במים והבחין כמה יפה הוא. השתקפותו גרמה לו להתאהב בעצמו, מרוב התפעמות הוא קפא במקומו ולא היה יכול לנתק את המבט מבבואתו, עד שמת מצמא. במקום שבו מת נרקיסוס, מתאר המיתוס, צמח פרח הנרקיס, שבצורתו מזכיר דמות המביטה בבבואתה המשתקפת במים.[78] מיתוס זה גם מבטא את העצלות שיוצרת הגאווה. הגאוותן מרגיש שדי לעולם ולעצמו במצבו הנוכחי, ואין צורך בכל פעולה נוספת. בפועל כמובן אי אפשר שלא לעשות דבר, על כן בניגוד למיתוס היווני הגאוותן ממשיך לפעול בחייו – אך באופן מינימלי ככל האפשר. הגאוותן מאט כל פעילות מתוך ציפייה שהדברים יסתדרו לבד. על כן מתגלה כאן גם פתח שיכול להוביל לתיקון הגאווה: מלבד הצורך התמידי להעמיק במחשבתו, יש תועלת בהאצת הפעילות, שתשפיע ממילא גם על התחושה וההכרה, "אחרי הפעולות נמשכים הלבבות" (ספר החינוך טז).
