גאווה, פסקה י

הגאוותן מעניש את עצמו, שכן הגאוותנות מזיקה לו. כפי שהתבאר בסעיפים הקודמים, מכיוון שהוא תופס את המציאות באופן מעוות ממילא הוא גם נוהג באופן מעוות והרסני. וגם אם בפועל מעשיו של הגאוותן לא יוצרים נזק גדול מדי לעצמו ולעולם, הגאווה היא עונש, שכן היא מותירה אותו מרוקן. הגאוותן נעשה ככלי אטום. הוא אינו מתפתח ומשתכלל משום שהוא אינו מסוגל לקבל כל ביקורת, ואזי הוא כבעל מום שאינו יכול להביא תועלת לעולם.[79] נוצר בתוכו ריק גמור. כאשר הוא מתפכח מגאוותו, אם זכה – כבר בעולם הזה, ואם לא – רק בעולם האמת, הוא מתייסר על כך שלא ניצל את כישרונותיו. מצטער על כל ההזדמנויות שהיו לו לממש את יכולותיו, שבגלל גאוותו הנוראה החמיץ. הטוב נשמט ממנו, ובפעמים שכן טרח על מנת להגיע להישגים שונים – היה זה רק לצורך העלאת מעמדו בעיני הבריות. וטרחה כזו היא כמובן לשווא. כך הוא יוצר לעצמו במו ידיו מפח נפש נוראי. וככל שרב הפער בין תפיסתו לבין המציאות האמיתית, כך עונשו גדול יותר.