לעומת הפסקה הקודמת, שהתייחסה לפן האינטלקטואלי בחשיבותה של אפשרות הכפירה – כמקדם של התפתחות האמונה, בפסקה זו הרב קוק מתייחס לפן המוסרי שבה: לקיבעון מחשבתי במערכת היחסים שבין אדם לאלוהים יש גם צביון מוסרי. האמונה משפיעה על כל מערכות החיים של האדם, מוסריותו והשקפת עולמו, ועל כן הוא צריך תמיד להיות נכון לכפור בכל טעות וטשטוש באמונה, שעלולים לגרום להשלכות קשות.
בפסוק: "הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל" (קהלת א, ב), נזכרים שבעה הבלים, שהם כנגד שבעת ימי בראשית – אין דבר במציאות שאינו יכול להפוך להבל מצד מסוים (עי' רש"י שם). כל עניין שבעולם מכל סוג שהוא, החורג ממקומו, משתלט ומעוות עניינים אחרים – הוא הבל במקרה הטוב, ורשע, כאשר הדבר נעשה בזדון. ולעיתים כתוצאה מהבל שנוצר מתוך חוסר זהירות, קיים גם רשע של שחיתות מוסרית איומה. ממילא מובן כמה חיונית אפשרות של כפירה, כתרופה שצריכה להקדים למכה כזו שפוגמת בטהרתה של האמונה, בשמירתה מכל סיג של עיוות בשגגה או בזדון. כאשר אדם מגיע להשגה מסוימת באמונה, מתעוררת בו נטייה טבעית להשליט את השגתו החדשה ולהרחיב אותה כמה שיותר, גם על חשבון תפיסות אחרות חשובות. על כן יש להכיר בכך שלעיתים צריך לכפור גם בה, ובכך לרסן אותה ולמנוע ממנה להפוך להבל ורשע, עם כל כמה שבתחילה נדמה שהיא אידאלית ומדויקת. כמובן, כאשר הכפירה עצמה חורגת מגבולה ותפקידה, ואדם מתחיל לכפור גם בדברים נכונים וראויים ללא הצדקה הגיונית – גם היא עצמה נעשית להבל ורשע, ויש לכפור גם בה.
