'קסנופוביה' הוא מונח פסיכולוגי שמקורו בשפה היוונית, ומשמעותו היא פחד מזרים – שבמצבים שונים הופך להיות גם שנאה. הזר הוא שונה ואינו מובן ועל כן מעורר חשד. לא נעים לחיות בפחד מתמיד, ועל כן הפחד מן הזרים הופך בשלב מסוים לשנאתם. בתולדותיו של כל עם כמעט ניתן למצוא דוגמאות לאפליה כלפי מיעוטים זרים ושונים, שנובעת מפחד ואיבה כלפיהם. מתוך מבט שטחי על המציאות, לעיתים עלולים להגיע למסקנה מוטעית, שאהבה עצמית – כלפי האומה, החברה או הארץ בה אדם גדל, היא בהכרח גם קסנופוביה. נדמה בטעות שמי שאינו שונא עמים אחרים לא אוהב מספיק את עמו שלו. זו טעות כמובן. גם מן המסורת היהודית עלולים להגיע לטעות כזו – שאהבת ישראל מחייבת שתהיה אדישות או שנאה כלפי עמים אחרים, וגם זה כמובן לא נכון. יש אמנם סוגים שונים של אהבה, עוצמתה של האהבה משתנה בין אדם לאדם ובין עם לעם ודרכי הביטוי של האהבה הן שונות. אבל אין פירושו של דבר שאהבה כלפי אחד מחייבת את שלילת האהבה ביחס לאחר. המושג 'אהבת ישראל' מבטא את האחווה הפנימית שבעם, את אחדות המטרה והלכידות הפנימית שקיימת בעקבות קרבת הדם. דווקא מתוך אהבה זו צריכה להיות גם אהבה למכלול ההוויה על כל בריותיה השונות, שכן גאולתה היא ייעודו של עם ישראל.
לכן אהבת הבריות צריכה טיפול מרובה, להרחיבה ברוחב הראוי לה. ולא להתייחס אליה כדבר המובן מאליו ובכך לאמץ תפיסה מצומצמת ומעוותת ביחס אליה: נגד השטחיות הנראה בסקירה הראשונה על ידי שימוש שאינו כל צרכו. כפי שמתבטאים חז"ל על תלמידים "שלא שימשו כל צרכן" (סוטה מז, ב), כלומר – שמתוך רשלנות בלימוד, מבלי לקיים בירור ראוי ומבלי להבין את הדברים עד הסוף, הסיקו באופן פזיז מסקנות מוטעות. מצד התורה, חוסר בלימוד מעמיק דיו גורם לשטחיות בהבנת הכתוב. התורה מלאה בסיפורי מלחמות ומאבקים שונים של אבות האומה ושל עם ישראל כאומה שלמה, נגד אויבים רבים מקרב אומות העולם. על כן מי שלומד את הדברים באופן שטחי ופשטני, עלול להגיע למסקנה שמי שנאמן לעם ישראל, שיש בו אהבת ישראל – ראוי לו לשנוא את כל יתר אומות העולם, שפעמים כה רבות הזיקו ופגעו בעם ישראל. שימוש שאינו כל צרכו יכול להיות גם מצד המוסר המנהגי, המוסר שנוהג בעולם, שאינו המוסר העליון הראוי. בנוהג שבעולם אדם מגן על שלו, מנסה להגדיל את רכושו ואת מעמדו כמה שניתן ושמח לאידו של הזולת. נסיבות המציאות הן לעיתים קשות ומסובכות ויוצרות בפועל התנגשויות, ניגודים ומלחמות, ואלה כמובן יוצרים איבה הדדית. אך זוהי המציאות הגלויה בלבד, ואדם צריך להתעמק ולגלות את שורשיה הנסתרים; להבין מה גורם לתמונת המציאות המופיעה לעיניו ומה ראוי היה להיות במקומה. אין להילחם בעצם החשש הסביר, בראייה מפוכחת של המציאות כמות שהיא בפועל. אבל צריך לדעת להבחין בין המצב כפי שהוא וההתמודדות המעשית הנדרשת ביחס אליו – לבין מהות המציאות, צלם אלוהים שבאדם והגורמים העמוקים של התהליכים, הנטיות, הכישרונות והשאיפות שמתגלים בעמים שונים ואצל אנשים אחרים. גם כאשר יש להילחם במלוא העוצמה והתקיפוּת אין לשכוח שהאויב אינו בריה מזיקה בלבד, שמציאותה מיותרת בעולם. מלחמה נוצרת בגלל עיוות בתפיסות שונות של המציאות, חוסר הבנה ומידות רעות. אך הדבר אינו מבטל את ערכו העצמי של כל דבר, את צלם אלוהים שיש בכל אדם שחי בכל קיבוץ אנושי.
שימוש שאינו כל צרכו בתחום לימוד התורה ובתחום תפיסת המוסר הטבעית, עלול לגרום למחשבה כאילו יש ניגודים לאהבה זו. שנאה במקום אהבה, בגלל התנגשות בפועל עם בריות שונות. ולפחות שוויון־נפש לאהבה זו, אדישות ביחס לבריות אחרות. לא שנאה כלפיהן, אך גם לא אהבה. אך לא כך צריך להיות היחס לבריות השונות בעולם, אלא אהבתן צריכה להתמלא תמיד בכל חדרי הנפש.
המעמד היותר עליון באהבת הבריות צריכה לקחת אהבת האדם. לכאורה הדבר פשוט, אדם ודאי יותר אוהב את בני מינו שאיתם הוא יכול לתקשר מאשר את בעלי החיים, הצמחים וקל וחומר הדומם. אולם בדרך כלל, בייחוד בעידן המודרני, האויבים הגדולים ביותר של כל אדם אינם פגעי הטבע או בעלי החיים הטורפים, אלא בני אדם אחרים. על כן לעיתים הרבה יותר קשה לאהוב בני אדם שונים מאשר את יתר הבריות שבעולם, עד כדי כך שישנם אנשים שמכריזים על עצמם שהם מלאי אהבה לכל בעלי החיים והצמחים, אך לא לאנשים אחרים. והיא צריכה להתפשט על כל האדם כולו, למרות כל שינויי דעות דתות ואמונות. השוני בין בני האדם הוא זה שיוצר את הפחד והאיבה ביניהם. אנשים שונים נראים שונה, מְתַקְשְרים ומתנהגים באופן שונה, וכל אדם בריא חושב באופן טבעי שדעותיו, דתו ואמונותיו הן הנורמליות, הסבירות והראויות. אולם משום כך, באופן לא נכון אדם גם נרתע מבעלי דעות ואמונות אחרות, עד כדי פחד או שנאה כלפיהם. ולמרות כל החילוקים של הגזעים והאקלימים – הצרכים הסביבתיים שמביאים אנשים לגיבוש אורחות חיים שונים בסביבה. התהוות השינויים בין קבוצות בני האדם התרחשה בתהליך מאוד מורכב שברובו הוא עדיין לוט בערפל מבחינתנו. איננו יודעים כיצד נוצרה מערכת כה מסובכת של השפעות סביבתיות על האדם בתהליך ההיסטורי של הסתגלותו למציאות.
כיצד בפועל תוכל האהבה להתפשט על כל בני האדם? הרב קוק מסביר שהדבר אפשרי על ידי לימוד והעמקה: נכון הדבר לרדת לסוף דעתם של העמים והקיבוצים השונים, כמה שאפשר ללמוד את אופיים ואת תכונותיהם. בניגוד לעמדה זו של הרב קוק, בעשורים האחרונים החלה להיות מקובלת בתחום הסוציולוגיה של התרבות הגישה הרב־תרבותית: כולם שווים, אין צורך לברר או לעמת את התפיסות השונות זו עם זו, כל אחד יחיה באמונתו ובלבד שלא יפגע באחרים. אך בפועל גישה זו מוכחת ככישלון. מכיוון שקיים שוני עמוק בין בני אדם, לא ניתן לקיים את השלום המיוחל. על מנת שיתקיימו יחסי אהבה ושלום בין הבריות, עליהן להבין לעומק את השוני הקיים ביניהן. יש להכיר את השאיפות העמוקות וההשקפות שבבסיס הזהויות השונות, ולא להסתפק בתפיסה פשטנית של שוויון ערטילאי. אין בכך שאיפה שהבנת התפיסות השונות תביא גם להסכמה עמהן, אך כאשר תֵיעשה עבודה מושכלת ורוחנית זו שתביא להבנת שורשי התפיסות השונות, כבר לא יהיו יחסי פחד ואיבה. אדרבא, מתוך הבנה עמוקה תנבע אהבה שתוכל לבוא לידי ביטוי מעשי: למען דעת איך לבסס את האהבה האנושית על יסודות המתקרבים למעשה. אז יֵדעו בני אדם כיצד ניתן להיטיב זה עם זה. תהליך הבירור אינו פוסק, שכן גם הנפש האנושית אינה חדלה מלהתפתח ולהשתכלל. אך רק בדרך זו של הבנה מעמיקה ככל האפשר ניתן להגיע לאהבה אמיתית והטבה מעשית.
לכל אורך התנ"ך ניתן לראות מאבקים ומלחמות בין אמונת הייחוד בישראל לבין עבודות זרות למיניהן, ומצוות רבות הנוגעות למאבק בעבודה זרה. על כן, ניתן לחשוב בפשטנות שאין בעבודה זרה כל תוכן עצמי ראוי. צריך רק להשמיד אותה ולהילחם בעובדֶיה. אולם בניגוד לגישה זו, הרמב"ם דווקא כותב בהרחבה ניתוח מעמיק שמבאר את היסודות ההכרתיים שמביאים את האדם לעבודה זרה (עי' הל' ע"ז וחוקות הגויים א). כך מתגלה שחלק משורשיה של עבודה זרה הם טובים וחשובים, ואל לנו להסתפק בניסיון להשמיד אותה, להתעלם ממנה או לשנוא אותה, אלא לנסות גם להביא לידי ביטוי נאות את השורשים ההכרתיים והנפשיים הטובים שהביאו אליה.
כי רק על נפש עשירה באהבת הבריות ואהבת אדם תוכל אהבת האומה להתנשא בגאון אצילותה וגדולתה הרוחנית והמעשית. מתוך היכרות מעמיקה, אוהדת ואוהבת, המתעניינת באמת בתרבויותיהם ובתפיסותיהם של אחרים, תוכל להתנשא אהבת האומה. לא כתוצאה של בורוּת כלפי אומות אחרות. צריכה להיות בחירה מושכלת מתוך השוואה וידיעת השוני, הוקרה של הייחודי והמופלא שבכל אומה, עִם הכרה בייחודי ובמופלא של השייך לי, של אומתי ותרבותי. פטריוטיזם שטחי ניתן לבטל בנקל, כאשר מעמתים את האדם הפטריוט עם תרבות עשירה אחרת, שיש בה יסודות יפים לא פחות מן התרבות של האומה שלו. פקיחת העיניים גורמת לו למשבר קשה. מסתבר שיש טוב גם במקומות אחרים, ואולי צריך לעזוב הכל. גם משום כך כה חשובה האהבה העמוקה לכל הבריות – דווקא מתוך ידיעת השוני והייחודיות שבכל בריה – אהבת האומה נעשית אצילית, טהורה ויציבה.
ולעומת זאת, צרות־העין הגורמת לראות בכל מה שחוץ לגבול האומה המיוחדת, כל אומה, המיוחדת לכל אדם מבני אותה אומה, אפילו אם הוא חוץ לגבול ישראל, שהיא מיוחדת גם מצד תפקידה האלוהי הגדול במציאות; מי שרואה בכל מה שמחוצה לאומתו רק כיעור וטומאה, היא מהמחשכים הנוראים שגורמים הריסה כללית לכל בנין הטוב הרוחני, שכל נפש עדינה מצפה לאורו. משום שצרות עין כזו אינה רק מעוותת בפני עצמה, אלא גם יוצרת עיוות בתפיסה היסודית של היחס בין הבורא לבריאה. אם כל מה שמחוץ לגבולה של אומה מסוימת הוא כיעור וטומאה באופן עצמי ומהותי, יוצא שלא המקור האלוהי שברא את העולם במגמה להיטיב הוא מקור הכיעור הזה, אלא משהו אחר, אולי השטן. בתפיסה זו לא כל העולם הוא בריאה אלוהית, שהרי לוּ הכל היה בריאה אלוהית, ודאי לא היו דברים שבאופן מהותי ועצמי הם כעורים וטמאים. אם מדובר על מה שמחוץ לגבול ישראל – יוצא שהטוב בעולם בטל בעוצם מיעוטו ביחס לרע. על פי הערכת הסוכנות היהודית, פחות מרבע אחוז מכלל בני האדם בעולם הם יהודים. אדם בעל צרוּת עין כזו לא יוכל לטפח מידות טובות, שכן רגשות הפחד והשנאה החשוכה כלפי מה שמחוץ לאומתו רק יגברו בו. בראשו ייווצר מאבק דמיוני בין אלוהים לבין השטן, כאשר מבחינה כמותית ודאי השטן תמיד מנצח.
הרב קוק נוקט במילים חריפות נגד תפיסה כזו, בגלל ההשלכות הקשות שהיא גורמת. מובן שיש להבין גם את שורשיה ומניעיה העמוקים כמו שיש לברר את שורשיה של כל תפיסה, ולמצוא דרך להביא אותם לידי ביטוי באופן נאות. ועם זאת יש להבין היטב גם את הופעתה השלילית במציאות ולדעת כיצד להתנהל ביחס אליה. אנשי הרוח צריכים למצוא תיקון לרגשות הפחד והשנאה ולצרות העין שגורמת להם, ותיקון זה הוא חלק מתהליך הגאולה שמביא להטבה שלמה עם כלל ההוויה.
"עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ" (ישעיהו מג, כא): עם ישראל נועד לגלות את הנוכחות האלוהית בכל המציאות. עליו לשחרר את העמים, התרבויות ורגשי הדת השונים והמגוונים מטומאה וכיעור שיש בתוכם, לרומם ולבסס אותם במציאות באופן נכון. לא להכריז על כל מה שאינו שייך לעם ישראל שהוא טמא ומלוכלך. אין להתכחש לכך שאכן יש במציאות הרבה כיעור וטומאה, הרבה מאוד תופעות של רוע, אך המחשבה צריכה להיות ארוכת טווח ומעמיקה לרדת לסוף דעתן של הבריות, לברר מה גרם להן לעיוותים השונים. החזון הגדול של אחרית הימים אינו השמדת כל יתר העמים והתרבויות, אלא תקומת בית מקדש שיהיה מרכז של קרבת אלוהים עבור ההוויה כולה: "כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים" (שם נו, ז). כאשר אז גם יתגלה השורש הטוב שבכל תפיסה ותרבות, וממילא "לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה" (שם ב, ד), ואפילו יתגוררו יחד "זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ (שם יא, ו). גם אם אלו משלים בלבד, כדעת הרמב"ם (הל' מלכים יב, א) – הנמשל של ביטול ההתנגדות של הכוחות השונים אלו לאלו, יהיה בכוח האהבה הגדולה הנובעת מן התורה ומן הסגולה המיוחדת שיש בישראל. ולא מתוך בורות וקנאות חשוכה.
