קיימת חלוקה אריסטוטלית עתיקה בתולדות המחשבה, בה משתמש הרב קוק בפסקה זו: כל דבר מורכב מ'עצם' ו'מקרה'. יש בו מהות עצמית שקיימת בו בכל מצב וזמן, והוא גם משתנה בעקבות מצבים חיצוניים וחולפים שבאים במקרה. הרע שקיים באדם הוא תמיד מצד המקרה, אינו עצמי ומהותי אלא זמני וחולף. אין להתעלם ממציאותו כמובן, יש לבחון תמיד כיצד להתמודד עם הרע, להיזהר ממנו ולהמעיט אותו כמה שאפשר. אך קיומו הוא בר חלוף ואינו הכרחי. הדבר העצמי והמהותי באדם הוא צלם אלוהים בו הוא נברא. אדם הראשון בגן עדן התפתה לעבור על הצו האלוהי שלא לאכול מעץ הדעת, ועל כן נענש וקיבע את הרע במציאות. אך אף על פי כן, העונש החמור אינו מוחלט. גם הוא בבחינת תיקון, שסופו תשובת האדם וגאולה – ביטול הרע.
ניתוח המציאות ל'עצם' ו'מקרה' קיים גם ביחסי האהבה והשנאה: האהבה היא מהותית, בהיותה מידה אלוהית שמקיימת את המציאות. ואילו השנאה אינה אלא אמצעי לתיקון וזיכוך המציאות מן הבחירות הרעות שאדם בוחר. בפועל, יישום הניתוח הרעיוני בתחושות ובמעשים הוא קשה כמובן, אך זוהי מורכבות שאדם מוסרי צריך להשתדל כל חייו להכיל ולקיים במציאות באופן המדויק ביותר שהוא יכול. גם כאשר אדם שרוי בעיצומו של מאבק קשה נגד אויבים איומים – את רשעותם עליו לשנוא בלא שום ויתור, אך יחד עם זאת לאהוב את צלם אלוהים שבהם ולהצטער תמיד על הרע המקרי שיש בהם.
על כן אדם נשחת, שמשחית ברשעותו את צלם אלוהים שבו, מזהם ומקלקל את הטוב השורשי שגנוז ביסוד קיומו, ראוי לשנאתו רק מצד חסרונו. חסרון הבחירה הנכונה והעדפתו את הרע במעשיו ודעותיו. יצרים רעים פוגמים את שיקול הדעת הבריא של האדם, מקלקלים את המצפון שלו ואת כושר התמודדותו עם אתגרי המציאות – זהו בלבד החלק הראוי לשנוא באדם. אבל מצד עצם צלם אלוהים שלו ראוי להוקירו באהבה. לאהבה זו ישנן השלכות מעשיות. אחת מהן, היא ההלכה שלאחר שמוציאים אדם להורג, אסור להשאיר למשך זמן רב מדי את גופתו תלויה לעין כל. ואף על פי שיכולה להיות לכך תועלת חשובה של הרתעת הציבור מן החטא. וכפי שנאמר על אדם שהוצא להורג: "לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא כִּי קִלְלַת אֱלוֹהִים תָּלוּי" (דברים כא, כג; עי' רמב"ם סנהדרין טו, ח). גם באדם רשע כזה, שרשעותו גדשה את הסאה עד שבית דין נצרכו להוציאו להורג – שזהו מאורע נדיר מאוד (עי' משנה מכות א, י); יש לתת את הכבוד הראוי לצלם אלוהים שבגופו.
גם לדעת שמציאות יקרת ערכו היא יותר עצמית לו ממציאות מקריו הפחותים. אין שוויון בין האהבה לשנאה. האהבה נובעת מעצמיותו של האדם, שערכה יקר ונעלה, בעוד השנאה היא רק כלפי האופן בו הוא מנהל את חייו למעשה. כיצד מתבטאים כישרונותיו במציאות. גם אדם שרשעותו אכזרית באופן איום – היא איננה נוגעת בעצמיותו, אלא נובעת מבחירתו המוטעית והאיומה.
הגנרל הנאצי היינריך הימלר ימ"ש, שימש כראש האס־אס, ראש הגסטפו ושר הפנים של הרייך הגרמני. במסגרת תפקידים אלה, רוב עבודתו הייתה במשרד הרחק ממחנות ההשמדה, ורק פעמים אחדות הוא הגיע למחנות עצמם. פעם אחת מתוך מספר הפעמים הבודדות שביקר במחנה, פגש במו עיניו במראות הזוועה של הרציחה המפלצתית. אף שכמובן ידע על פי מסמכים מפורטים את כל הנתונים וכיצד פועלים תהליכי הרצח בפועל, מראה הבלהות של שפיכת הדם ההמונית, הסבל הנוראי של האסירים והאכזריוּת החולנית כלפיהם – גרם לו לחיוורון ורעדה והוא כמעט ולא החזיק מעמד עד סוף הביקור. כאשר נאם בפני קציני המחנה בטרם שב למשרדו, הוא אמר שלנוכח החולשה שנתקף בה, הוא מוקיר עוד יותר את מאמציהם של הקצינים והחיילים. לא זו בלבד שרשעים מסוגו לא שלטו ביצריהם הרעים, הם גם ניסו לרסן בכל יכולתם את מעט הטוב והאנושיות שעוד נותרו בנפשם. ואפילו ביחס לרשעים איומים כמותו יש לזכור שהרשעות אינה אלא פרי החלטה על אופן ההתנהלות במציאות. החלטה נוראית, אך חיצונית יותר ביחס לצלם אלוהים בו הם נבראו, שלמרות השנאה הראויה להחלטה זו, נדרשת אהבה כלפי צלם אלוהים הגנוז בהם.
על כן קריעת עם־הארץ כדג היא דווקא מגבו. כך מבטאים חז"ל את השנאה הראויה לעם־הארץ, מצד האופן בו הוא בוחר לנהל את חייו: "אמר רבי יוחנן, עם הארץ מותר לקורעו כדג. אמר רבי שמואל בר יצחק, ומגבו" (פסחים מט, ב). בתקופת המשנה והתלמוד, תלמידי החכמים נקראו 'חברים' – שכן הם הקפידו על טומאה וטהרה ועל הפרשת תרומות ומעשרות ולכן סמכו זה על זה, אכלו ושהו זה עם זה. ואילו בינם לבין עמי הארצות שלא הקפידו על דינים אלו, שערערו על סמכות תלמידי החכמים ואף שנאו אותם, שרר מתח רב. אחת הדוגמאות החריפות לכך היא דבריו של רבי עקיבא, שהעיד על עצמו שבתקופה בה היה עם הארץ, אמר: "מי ייתן לי תלמיד־חכם ואנשכנו כחמור" (שם). על כך מדייק הרב קוק שגם השנאה הראויה כלפי עם־הארץ היא רק לצד האחורי והטפל שלו – גבו. מן הצד הטפל ראוי לקרוע אותו, לבטל מציאות זו של גסות רוח, זלזול ואיבה. אך לא מצד פניו, שיותר מאפיינים את עיקר האדם ופנימיותו ומזוהים איתם, מאשר גבו. שבהם אור הצלם. צלם אלוהים שנותר בו למרות כל בחירותיו הרעות. יש להיזהר ולהלך בעדינות על גבול דק, המפריד בין המושחת והפראי – המקרי, שאותו יש לשנוא, לבין צלם אלוהים שבאדם, העצמי לו, שבזכותו יש לאהוב את מהותו שנותרת תמיד. אהבה כלפי עצמיותו המקורית בד בבד עם שנאה גמורה לבחירותיו הרעות.
